"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (יא, א)
התאוננות היא דבר רע בעיני ה'. הרמב"ן מבאר "שהיו בני ישראל מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה הדבר רע בעיני ה', שכן היה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם".
נדמיין לעצמנו את הסיטואציה בה עמדו ישראל, כפי שמתאר הרמב"ן: "נתרחקו מהר סיני, שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא… היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה? ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי? ומתי נצא ממנו?".
הדאגה של ישראל הייתה רעה בעיני ה', שהרי מי שהולך עם ה' צריך ללכת מתוך שמחה ובטוב לבב!
יש בזה מסר עצום לכל אחד ואחד מאתנו –
פעמים רבות אנו יושבים ודואגים מה יהיה אתנו. אנשים מאבדים את מקור פרנסתם… מי יודע מה ילד יום…
אך באמת אין מקום לדאגה למי שזוכר שהוא עם הקב"ה!
וכי אין אנו יודעים שה' הוא בעל הרחמים?!
דאגת עם ישראל הייתה רעה בעיני ה' – האם אינם מבינים שאם יאמינו בה' הם יקבלו מן, ענני כבוד, באר מרים, שליו, וכל שאר צרכיהם? מפני מה הם דואגים? כך גם אנחנו. עצם הדאגה היא רעה בעיני ה', שכן מי שבוטח בו אמור לשמוח, ביודעו כי ה' יתברך דואג לו לטוב ביותר.
איש ציבור גדול ומפורסם הואשם בטענות שונות ומשונות, ונאלץ ללכת לכלא. כאשר נודע פסק הדין, נכנסו הוא ואשתו אל הגרי"ש אלישיב זצ"ל. האישה פרצה בבכי, ואמרה: "בעלי מסר את נפשו עבור הציבור. איך יתכן שעושים לו דבר כזה?"
אמר לה הרב אלישיב: "עלייך להודות לה' על כך".
התפלאה: "להודות? על מה להודות? על שהוא נכלא בבית סוהר? שהוא עוזב אותי ואת הילדים? על השם שלו שמוכפש?"
נענה הרב אלישיב לעומתה: "לקב"ה יש שתי דרכים להכניס אדם לבית האסורים. ביכולתו להחדיר לאדם וירוס קטנצ'יק שאף אחד לא מצליח לראות בעיניים, ותוך זמן קצר האדם 'נאסר' במיטת בית חולים, מורדם ומונשם למשך כמה חודשים. המשפחה מסביב כולה דואגת – מי יודע אם יחיה או ימות? יוכל ללכת או לא? יקום נורמאלי או לא?… אולם לה' יש דרך נוספת: לאסור את האדם בבית סוהר. במקרה כזה יש אי נעימות, אך מצד שני הוא יכול ללמוד, להתפלל ולקיים מצוות. הוא בריא ושלם, וכאשר יעבור הזמן שנגזר עליו, הוא יצא ויחזור הביתה בריא ושלם. במקרה שלך בחר לכם הקב"ה את בית הסוהר הקל, ואת מתלוננת? עליך להודות לה' יתברך שבחמלתו בחר עבורכם את העונש הקל!"
אנשים שחיים עם המבט הזה, מצליחים להודות גם כאשר הקב"ה שולח להם ניסיונות קשים מנשוא.
השבוע ביקרתי בבית חולים חולה אחת. לפני זמן מה חלתה והבריאה, וכעת התפרצה שוב המחלה בצורה קשה ביותר. דימיתי למצוא אותה שבורה ורצוצה, אך להפתעתי היא נראתה שמחה.
שאלתי: "איך את שמחה במצב כזה?"
תשובתה היתה: "איך לא אשמח, אם אני תמיד במצב טוב יותר מאנשים אחרים? יש אנשים שהיו חולים איתי בפעם הקודמת, וכעת אינם בין החיים, ואני זכיתי לקבל עוד כמה חודשים. היודע אתה מה פירוש כמה חודשים של חיים? האין זו מתנה אדירה?!"
כמה מדהים לראות אדם בדרגה כזו – לא נשבר ולא מתלונן, אלא ממשיך לשמוח ולהודות לה'!
(רבי גואל אלקריף שליט"א -שש באמרתך במדבר)