"עקב היתה רוח אחרת עמו" (יד כד)
במכתב הסכמתו לספר מצות השלום, כותב רבינו דברים שניכר בהם שנחצבו מתוך אישיותו המופלאה: "… דווקא אלה אשר תקוה נשקפת להם להיות גדולים בישראל צריכים להיות מקושטים בעדי המוסר ונועם המידות ולהיזהר מאוד שלא יהא ח"ו רבב על בגדיהם החמודות, אלה הן מדותיו של האדם ולעשות כמצווה עליהם להרבות דעת ד' ושלום אמת בעולם".
והוא ממשיך – "רבים תמהו למה לא הזכירה התורה את החובה לקנות מדות טובות. ותירצו כי זהו היסוד של "דרך ארץ קדמה לתורה". אכן, באמת יש לומר כי כל חוקי התורה, אע"פ שיש בהם הידור וגם עניינים של לכתחילה ובדיעבד, בכל זאת עיקר קיום המצווה שווה לכל, מה שאין כן מדות, דהנה בזה שאמר יוסף לשר המשקים שתי פעמים "זכרתני והזכרתני", (בראשית מ, יד) נענש להיות שתי שנים במאסר, על זה שלא שם בד' מבטחו, אשר ברור הדבר כי לגבי אחרים אין זה כלל בגדר חטא, וכן אפילו במידת הגאוה שתועבת ד' כל גבה לב, גם כן אמרו רז"ל שהתלמיד חכם צריך שיהיה בו שמינית שבשמינית".
ואכן, זכה רבינו והיה לסמל ודוגמא לדורות עולם לאיזה דרגת זוך ואצילות, עדינות ומידות טובות ניתן להגיע בעמל ויזע.
קנין המידות בעמל ויזע
נאה דורש ונאה מקיים.
משגיח ישיבת "קול תורה" הגה"צ רבי גדליה אייזמן היה ידיד בלב ונפש לרבינו ומעריצו הגדול מחמישים שנות הכרות קרובה, אמר שיחה בביתו לכמה עשרות בוגרי הישיבה ורבניה. בדבריו אמר, שמאז שהכיר את רבינו, התפלא והתפעל איך הגיע לכזה שלימות בקנין המידות הטובות, עד שקיבל לכך תשובה, כשאירע פעם שנכנס לחדר רבינו בישיבה לפני מסירת השיעור ומצאו יושב ולומד מוסר בספר "שערי תשובה". כשהרגיש רבינו שרבי גדליה מתפלא, הלא יש סדר מוסר בישיבה, ומן הסתם גם להגרש"ז יש סדר כזה, ומה לו ללמוד דווקא עכשיו לפני השיעור, הסביר זאת באומרו, לפעמים בחורים מדברים בשיעור דברי שטות, ירא אנכי שמא אפגע בהם בתגובותי, ולשם כך צריכים ללמוד מוסר.
סיים רבי גדליה: אז הבנתי הכל, שהרי הגאון רבי ישראל סלנטר כותב (אור ישראל אגרת י"ד) שלהיות עובד השם בדרגה נישאה שייך גם בלי לימוד המוסר, אך להתהפך מרע לטוב לא שייך בלי לימוד מוסר, עכשיו כשראיתיו לומד מוסר כדי לשבור את מידותיו, הבנתי את סוד בנין אישיותו הכביר. הוסיף רבי גדליה ואמר אז: מי שרוצה לראות בבואה מדמותו של רבי ישראל, יתבונן בדמותו וימצאנה.
חתן המשגיח, הגה"צ רבי שלמה ברויאר (משגיח ישיבת בית מתתיהו, אז ר"מ ישיבת קול תורה לצעירים), אמר אז בשיעורו היומי בישיבה, ששמע בחורים מבני הישיבה מדברים שאין כל כך רבותא במידותיו האציליות של רבינו משום שנולד איתם, ואם כן מה רבותא בכך?! ואמר שזה מנוגד לאמת, שכן ידוע לו אישית שרבינו עמל ויגע לבנות את עצמו, וגם אם נולד עם מידות טובות, שלימותו המיוחדת בודאי נקנתה בעמל ויגיעה.
כך עבד על עצמו נדבך אחרי נדבך, עד שהגיע להיות פאר המידות והאצילות והיה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי מתבטא ואומר: העולם אומר שרבי שלמה זלמן הוא גאון עולם בתורה ובהלכה וישר במדותיו. אך האמת היא שהוא ישר בתורה וגאון עולם במדות. פעם אחרת התבטא רבי יחזקאל בפני אחד ממקורביו ששאלו, האם ניתן לברך על רבינו ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו", נענה הרב אברמסקי לא זו בלבד שניתן לברך עליו ברכה זו, לדעתי אפשר לברך עליו: "שברא בריות טובות ליהנות בהם בני אדם", שכן בכל התגלמות אישיותו הוא בגדר "בריות טובות".
בשמחת הנישואין של בן רבינו הגרא"ד אויערבאך (גאב"ד טבריה), עם בת הגאון רבי אשר ורנר גאב"ד טבריה, בעיצומה של סעודת הנישואין התברר שהדגים שהוגשו מקולקלים, באופן שאי אפשר אפילו להכניסם לפה, ובצוק העיתים של הימים ההם, הדגים היו המנה העיקרית בסעודת החתונה והמוזמנים נאלצו להסתפק בכמה סלטים. לפתע נעלם רבינו בחשאי משולחן המזרח, הוא הזדרז למשרדו של בעל האולם ואמר לו שהיות והתקלקלו הדגים, בודאי יהיה רוגז בציבור ואולי יאמרו אנשים למחותן שלא ישלם, על כן הוא מבקש להודיע שאם זה יקרה הוא מתעתד לשלם לו את המחיר המלא של כל הדגים, כדי שלא יצטרך המחותן לשלם עליהם. חייך בעל האולם ואמר לפני רגע היה כאן המחותן שלכם (שהיה גם הוא מיוחד במינו בנפש אצילית ומידות מעודנות) ובפיו אותו בקשה בדיוק.
התואר החדש, מרן ה"מנחת שלמה" הפריע לו
בברית מילה אחת הכריז המוהל הרה"ח רבי יוסף וייסברג כי מרן בעל ה"מנחת שלמה", מכובד בסנדקאות, היה זה באותו שבוע בו הופיע ספרו שו"ת "מנחת שלמה", התואר החדש, מרן ה"מנחת שלמה" הפריע לו, אך הבליג ולא אמר בו במקום מאומה.
מספר שעות לאחר מכן צלצל רבינו לרבי יוסל'ה אותו העריך מאד, ואמר לו בצורה נינוחה אך נחרצת, כי מעתה כאשר יכבדוהו בסנדקאות יברר תחילה מי הוא המוהל, וכדי לא להזיק לו הוא לא יגלה את הסיבה לשאלתו, אך יתחמק מלהענות להזמנה לברית בה הוא המוהל. זאת כדי שלא יתאר אותו בתוארים שאינם לרוחו, ר' יוסף התחייב לו שמכאן ואילך ישנה את נוסח ההכרזה, ויאמר רק, ראש ישיבת קול תורה.
כיוצא בזה מספר רבי אליהו שטרן: בתחילת זמן חורף התקיים בהיכל הישיבה הספד לזכרו של הגאון רבי יונה מרצבך ממייסדי ישיבת "קול תורה. חבר מהישיבה ביקש ממני לצלם כמה תמונות. ואכן כאשר רבינו הספיד צילמתיו כמה פעמים, כאשר לאחר כל צילום הבזיק פלש בחלל בית המדרש (כפי שהיה במים ההם) כעבור כמה ימים, הלכתי ברחוב הפסגה והנה מולי צועד רבינו בדרכו לישיבה, הוא התקרב אלי ודרש בשלומי בחיוך ואז אמר לי, דע לך שמפריע לי שמצלמים אותי כאשר אני מדבר בציבור ואבקש לא לעשות זאת שוב, ונפרד ממני בנעימות.
התפעלתי אז מאד ממדותיו, שלמרות שהפרעתי לו כשצילמתיו, והפרעה זו נשתנה כמה פעמים, למרות זאת הבליג ולא העיר לי מיד אף לא ברמז קל להפסיק, זאת כדי שלא לביישני ברבים, ורק כאשר פגשני באקראי, כשהיינו שנינו לבד, העיר לי על כך.
בהקשר זה, אירע פעם שתלמיד הוציא מתוך משובת נעורים מצלמה וצילמו באמצע השיעור. חבריו הופתעו שכן לא הבינו איך הוא מעז בעיצומו של שיעור להפריע את ריכוזו של רבינו. תחילה רבינו לא הבחין במעשהו ורק לאחר כמה ימים פלש מהמצלמה הבחין.
התלמידים היו משוכנעים שתגובתו תהיה חריפה, להפריעו באמצע שיעור?!
אך רבינו הגיב בחיוך קל, ואמר לו: חבל שלא אמרתי לי מראש, אולי הייתי מביא חליפה של שבת!
התיישבה לידו אישה
בנסעו באוטובוס ארע שהתיישבה לידו אישה. רבנו לא קם מיד, אלא צלצל בפעמון ובהגיעו לתחנה הבאה, קם ממקומו וירד מהאוטובוס למרות שהתחנה היתה מרוחקת ממחוז חפצו. שני בחורים שהיו איתו באוטובוס ירדו איתו ורבינו הסביר להם שיכול היה להשאר, אלא שהוא חושש מחילול השם. כששאלוהו, למה לא ביקש ממנה לשבת במקום אחר, אמר, אין לי הזכות לבקש ממנה, כשאין בזה איסור, וכששאלוהו למה לא עבר מקום או קם להמשיך את הנסיעה בעמידה, הסביר שאם היה עושה כך היה הדבר פוגע בה, לכן העדיף לרדת.
מענין לענין, הג"ר משה קופשיץ ר"מ בישיבת "קול יעקב" התיישב פעם ליד רבינו בקו שתים עשרה מבית וגן למרכז ירושלים ורבינו שוחח איתו עליו ועל בית הוריו וכד' כך שוחח איתו על דא ועל הא כל הדרך. כשהגיע ר' משה לישיבה לאחר מכן סיפר זאת, ואמר שלמד מכך מידה מעדינות הנפש של רבינו, שכן ברור היה לו שראשו היה שקוע בלימוד ולמרות זאת כשראה אברך יושב לידו, הרגיש שאם ישתוק יעליבו הדבר, ולכן קשר איתו שיחה.
בהקשר זה מספר תלמיד קרוב ליותי את רבינו בנסיעה באוטובוס לכיון ביתו אחרי שיעור, מטבע הדברים בכל הדרך לתחנה ובתחנה המשכנו לדבר ולדון בכל עניני השיעור והמסתעף. כשעלה היה האוטובוס מלא ונשאר מקום אחד לרבינו ליד אדם שלא היה בר דעת גדול, משהתיישב ולא יכולנו להמשיך לדבר, החל משוחח איתו על דא ועל הא כדרכו. כעבור כמה תחנות הלה ירד והתפנה לי מקום לידו ומיד חזרה השיחה היכן שהפסקנו עם כל העומק. למדתי אז שיעור מרבינו, איך יש לאדם תפקיד בכל רגע מימי חייו, כמובן התפקיד להיות שקוע בלימוד, ואם לפתע נהיה תפקיד חדש עשהו כמו שצריך וברגע שחולפת מצוה זו שב מיד לראשונות.
היחיד שנשאר לשמוע את ה"דרשה"
כשנתקל כמה פעמים באנשים שדעתם התערערה, השתדל בכל דרך לכבדם. היה אחד שהיה מטריד אנשים ומעכבם, ורובם ככולם ברחו ממנו כדי שלא יכלה את זמנם בדיבורי סרק ודווקא רבינו מצא את הזמן להיטפל איתו ולשמוע את הגיגיו.
כיוצא בזה אירע פעם שאדם במצב נפשי מעורער נעמד לאחר התפלה על בימת בית הכנסת והחל לשאת "דרשה", מטבע הדברים אנשים ממהרים לעבודתם ולפעלם עדי בוקר, התעלמו מדבריו ויצאו. אחד בכל זאת נשאר, דווקא מהאנשים העסוקים ביותר, שכל דקה יקרה להם, היה זה רבינו שנעמד בסבלנות ושמעו כדי סיפוקו.
והלא זו שפיכות דמים?!
היה פעם שיש באיזו שמחה ואדם אחד שסבר שניחון בכשרון חזנות החל נותן קולו בשיר, אלא שכנראה קולו היה רחוק מלהיות יפה ואולי ההיפך, כך שכל הנוכחים החלו מחייכים מי פחות ומי יותר, אולם אחד היה ששמר על כובד ראש מוחלט ולא חייך.
לאחר מכן שאלו נכדו, איך יכול היה הסבא להתאפק, הלא חיוך בכזה מצב, הוא תגובה טבעית וכמעט אוטומטית? נענה רבינו ואמר לו, איני מבינך, והלא זו שפיכות דמים, לחייך בכזה מצב, מה הפירוש איך התאפקתי, תיכף ומיד כששמעתיו, התחדדו חושיי שלא אכשל חלילה בשפיכות דמים!
שוב הוי מעשה בבחור שדיבורו היה משונה קצת ומעורר צחוק, ופעם ניגש אל רבינו והתלונן כי בחורים לועגים לו. רבינו קרא לבחורים והעמיד אותם על חומרת הדבר. הם מצידם התנצלו כי היה זה בלתי אפשרי להתאפק. "היה לכם להיחנק" – קרא רבינו בפניהם, הרי אמרו חז"ל (סוטה י) "מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
היה מעשה שבאמצע שיעור בישיבה התחיל אחד התלמידים מבני חו"ל לשאול קושיא, והיות והיה לו קשה להתבטא כראוי בעברית, הוא שאל באידיש, הבחורים התלחשו ביניהם ורבינו הבחין שהבחור התבייש. רבינו בחכמתו הגיב מיד בקול: ישנם הרבה מבני השיעור המתגוררים פה באה"ק, ואעפ"כ לא יודעים לדבר עברית כראוי..".
תגובתו של רבינו לכניסתו של האורח הבלתי קרוא
אירע ועם תחילת השיעור של רבינו בישיבה נכנס לחדר השיעורים אדם שאינו שפוי בדעתו, כמובן שהבחורים חייכו למראה המוזר של האורח הבלתי קרוא, אולם רבינו הזמינו במאור פנים לשבת לצידו, בשולחן עליו מסר את השיעור.
במשך זמן ניכר מהשיעור ישב היהודי לצד רבינו ומפעם לפעם העיר הערה ושאל איזו שאלה לפי שטותו, ורבינו משיבו במאור פנים, למרות ההפרעה הגדולה שהיתה בזה. כעבור שעה כשיצא הלה, פנה לבחורים ואמר להם, יכולתי לנסות להוציאו, אבל רציתי שתלמדו "ורחמיו על כל מעשיו", האם הוא אשם במצבו, מה מקום יש לחייך כשרואים אנשים כה מסכנים, תפקידנו להשתדל להאיר להם פנים ולתת להם את המעט שניתן להמתיק את חייהם.
לא הזיז את ראשו
כששכנה הישיבה ברחביה היתה הכניסה לבית המדרש ולחדרי השיעורים גובלת בקומה הראשונה בחדרי הפנימיה. פעם כאשר שוחח הגאון רבי יונה מרצבך עם תלמידים על גדלותו של רבינו, אמר להם: התבוננתי וראיתי שכאשר הוא עובר ליד חדרי הפנימיה, אף פעם אינו מזיז את ראשו להביט לתוך החדרים וגם אם שומעים רעשים או השתובבות מהחדרים, לא הזיז את ראשו לראות במי המדובר, זאת כדי שלא יראה מי זה ויעשה לו אי נעימות.
לדבר בנחרצות ולא לקלקל את הנפש
כשפתח תלמידו הגאון רבי יהודה עדס את ישיבתו ישיבת "קול יעקב", התייעץ עם רבינו, שלפעמים מצוי שבניהול מוסד צריך תקיפות ונחרצות, איך אם כן עושים שהדבר לא ישפיע על הנפש ויקלקלה. ענה לו רבינו כל הסיבה שמנהל מוסד צריך לדבר בתקיפות היא רק משום שהדבר לא מוחלט אצלו והוא סבור שכך יקבל. והמשיך: אם תשב ותחליט במנוחת הנפש שזו השקפתך על הענין, לא תצטרך אף פעם לדבר בנחרצות ותוכל לומד דברך בעדינות ושקט.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גאון ישראל')