רבינו גדול הדור היה האב הרוחני של הדור לכלל ולפרט, והאב הגשמי של הדור לכלל ולפרט, היה מוסר נפשו על כל הגשמיות של כל אחד ואחד מהאנשים שבאו אליו מכל קצוי תבל, ונתן עינו ולבו עליהם. לפעמים היה שואל את מבקש הברכה לשמו, ושאלתיו: "הרי במג"א [או"ח קיט, א] כתוב שאם המברך עומד לפניו אי"צ להזכיר שמו". ענה לי: "הרי כאן הכל בקיצור וגם הברכה בקיצור, אם אני שואל לשמו ומברך אותו בשמו, יש לו יותר הרגשה טובה!"…
זו המצוה שלי
זכיתי להיות במחיצתו כשלושים שנה, וכמדומה שמעולם לא ראיתיו כועס. כמה שהטרידוהו לפעמים מאוד מאוד, תמיד היה בשלווה ובנחת. אמרתי לו פעם: "אני מתפעל מסבלנותו של הרב…" חייך אלי ואמר: "זו המצוה שלי".
אירע פעם שהרגיש לא טוב, ואמר לי: "אני יודע למה, כי אתמול לא היה קבלת קהל, כי נכדי שמסדר את קבלת הקהל לא היה יכול לבוא, ושמחתי שאני יכול ללמוד יותר, וה' העניש אותי על כך ששמחתי, לא הייתי צריך לשמוח!"…
"אני צריך לענות מכתבים"
הרב התחיל את חיבורו על קדשים 'דרך חכמה' ויצא רק חלק אחד, שאלתי אותו למה אינו ממשיך, וענה לי: "אני צריך לענות מכתבים – לפעמים שבעים מכתבים ביום – זה זיכוי הרבים". שאלתיו: "אבל הספר זה זיכוי הרבים לדורות", וענה לי: "מי כותב לי מכתבים? בחורים, אברכים, שמעתי שזה חיזוק בשבילם, ספר זה זיכוי הרבים לדורות, המכתבים זה הדורות עצמם!". ואין לתאר בכמה מסירות נפש היתה כרוכה ההפסקה בכתיבת הספר. זה 'אבי ואמי', אבי ברוחניות ואמי בגשמיות.
שאלתיו פעם אם יש אצלו הבדל בין לימוד בבלי ללימוד ירושלמי
אחד מסדרי הלימוד שלו, היה מתחיל בערב פסח אחר הש"ס־ לומד כל יום שמונה דפים בבלי, ואת הירושלמי שיש על דפים אלו. בשביעי של פסח היה מסיים מסכת ברכות בבבלי ירושלמי ותוספתא, ומתחיל ללמוד שמונה דפים משניות זרעים כפי שמודפסים בש"ס, עם הירושלמי על דפים אלו. ואמר לי פעם: "בימים שאחר פסח יש לי פחות זמן, כי אז אני צריך ללמוד שישים שבעים דפים ירושלמי זרעים". וכששאלתיו פעם אם יש אצלו הבדל בין לימוד בבלי ללימוד ירושלמי, ענה לי: "זה אותו דבר".
"קונץ עושים פעם אחת"
ופעם סיפר לי, שהמ"ב כותב שבערב פסח שחל בשבת, אז התענית בכורות היא ביום ה' ולא ביום ו', ואביו זיע"א אמר לו שיש בזה מחלוקת, ולכן עשה את כל הסיומים של כל התורה ביום ה', ועשה סיום גם ביום ו'. לצורך כך התיישב ללמוד מסכת נוספת. והנה, בדיקת חמץ התארכה אצלו עד אחרי חצות הלילה, וחצי שעה קודם צאת הכוכבים אסור ללמוד דברים שלא מהלכות הפסח, ועם כל זה, למחרת אחרי הנץ עשה סיום על מסכת בבא בתרא, קע"ו דפים. שאלתי אותו, "למה דוקא בבא בתרא?" והשיב, "רציתי לראות אם אני יכול ללמוד ב"ב ביום אחד". שאלתי, "בהרהור או בדיבור?" , והשיב: "החזו"א למד בכל שנה את כל חולין ביום היארצייט של אמו, והיה זה בהרהור, אבל בכור שעושה סיום בהרהור, שיאכל בהרהור"…
אחרי כמה שנים חל שוב ער"פ בשבת, ושאלתיו ביום ה' על מה יהיה הסיום מחר, ענה לי: "אני עדיין לא יודע אם כריתות או מעילה". שאלתי, "הרי פעם קודמת עשה הרב סיום על ב"ב" ענה לי: "קונץ עושים פעם אחת"…
ויש הוספה חשובה, אמר לי: "אחרי שלמדתי אז בבא בתרא ביום ו', גמרתי מס' הוריות". שאלתי למה דווקא הוריות? תשובתו: "כי נשאר לי זמן…". בנוהג שבעולם אם אדם עושה דבר מיוחד – הוא עצמו אמר שגם לגביו זה חידוש – יש לו הרגשת סיפוק, ומרגיש שעכשיו מותר לו לנוח קצת, ובזמן שנשאר הוא לומד דבר קל, אבל אצלו, לימודו היה בלא שום הרגשה של הפוגה, עשה מה שצריך לעשות ומיד להמשיך הלאה.
ובדרך אגב יש לשאול, למה למד מסכת נוספת, ולא השאיר שורה אחת מאחד מהסיומים של יום ה' שיסיים אותה למחרת? והתשובה היא, הרי שורה זו היא בחובותיו של היום, והיה אצלו חוק ולא יעבור שבשום פנים ואופן לא יקדים את של המחר להיום, וכ"ש שלא יאחר את של היום למחר, אפי' שורה אחת, ואפי' אם יצטרך מחמת כן ללמוד עוד מסכת…
תעצור בבקשה, הש"ס נרטב!
אמר לי פעם, "יבמות ידעתי פעם כמו אשרי", ואצלו הכל היה מדויק, לא כמו אז ישיר, אלא כמו 'אשרי'. וכן אמר: "עירובין ידעתי פעם כמו אשרי".
וכבר כתב עליו החזו"א בעודו בחור: "מרא דכולא תלמודא", ו'תלמודא' הוא במושגים של החזו"א.
פעם ביום גשום נסע החזו"א ברכבו של ר' טוביה שכטר זצ"ל, לפתע ראה שהבחור חיים קניבסקי הולך בצד, בלא מטריה, אמר לר' טוביה, "תעצור בבקשה, הש"ס נרטב!" וכי לא היה לר' חיים שם? אצל החזו"א זה היה שמו, שם מורה על מהות ומהותו של ר' חיים זה ש"ס…
כשלושים שנה זכיתי לסעוד על שולחנו בסעודת ש"ק בבוקר
כשלושים שנה זכיתי לסעוד על שולחנו בסעודת ש"ק בבוקר, ולפעמים היה מכבדני בזימון בברהמ"ז, ואמרתי ברכת האורח, ושאלתיו, שאומרים ברכת האורח "שיהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר", איזה נכסים יש לרב, אפי' הדירה שגר בה לא שלו היתה. ענה לי: "הספרים שלי". שאלתי, "א"כ מה פירוש 'קרובים לעיר'?" ענה לי: "שהדפוס יהיה קרוב לעיר"… – חוץ מהלימוד אין כלום.
כל כולו תורה בכל רמ"ח ושס"ה, כל מחשבותיו, וכל עצמותיו
כשנסעו מבאי ביתו לקברו של הגר"א בוילנא, וכן כשנסעו לקבר הרשב"י במירון, שאלתיו האם הרב רוצה שיתפללו עליו, והשיב בחיוב. שאלתי, על מה? והשיב: "שלא יפריעו לי ללמוד", שאלתי: "אולי עוד משהו" והשיב: "חוץ מזה אין כלום!". הוא היה זקן מופלג לא כל כך בריא, וראש משפחה גדולה בלע"ר, ודיבר עמי כמה פעמים כמה רחמים צריך היום לחנך הילדים לתורה ויראת שמים, ולא ביקש כלום, רק לימוד, כי חוץ מזה אין כלום.
פעם שמע את נכדו נאנח, מיד שאל אותו, "איזה תוספות קשה לך?", כי על מה הוא יכול להיאנח, הרי חוץ מזה אין כלום…
יום אחד הוא קם ממנוחת צהרים ולא רצה לדבר, ורמז שיביאו לו עט ונייר וכתב על הנייר, יין, ושתה קצת יין. ושאלוהו מה זה? וענה: "עשיתי עכשיו סיום על מס' ברכות בשינה, לא רציתי להפסיק בדיבור, לפני שאני טועם לכבוד הסיום"…
שנה אחת בליל פורים שאלתיו, מה חשב מרדכי הצדיק כשהמן הרכיבו על הסוס, וקרא לפניו ככה יעשה לאיש וגו'? והשיב שמרדכי כנראה חשב, "שיפסיקו כבר עם השטויות וההבלים הללו, ויתנו לו לחזור ללמוד"…
וביאר את האמור במגילת אסתר [ו, ג] שנערי המלך השיבו על שאלתו "מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה", "לא נעשה עמו דבר", שלכאורה תיבת 'דבר' מיותרת, וביאר רבינו שהם אמרו לו: הטובה הכי גדולה בשבילו, שלא נעשה עמו דבר, ונותנין לו ללמוד במנוחה, והמלך לא הבין זה, ולכן המשיך ושאל 'מי בחצר' וגו'. וראויים הדברים למי שאמרם…
סיפר לי שאמו ע"ה קנתה לו פעם בגד חדש, ושאל את החזו"א אם לברך 'שהחיינו' כי אינו מרגיש שום שמחה, וא"ל החזו"א "אתה כן מרגיש, ותברך", אבל מצידו שום דבר חוץ מלימוד לא משמח אותו.
הוא לא רצה לומר על עצמו, אז הוא זרק את זה עלי…
ישבתי עם רבינו בסוכה ונכנס הרב שלמה לוינשטיין, וביקשתי שיספר מה שאמר על רבינו מורו ורבו מרן הגאון ר' מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. וסיפר שר' מיכל יהודה סיפר, שאצל החפץ חיים ראו רוח הקודש בחוש, והביא דוגמא, שמרן ר' אהרן קוטלר זיע"א ישב אצל הח"ח, ואמר הח"ח: "ר' אהרן אני רוצה לומר לך משהו, כשמתחילין מסכת צריכין לגמור, למשל מי שמתחיל מסכת נזיר צריך לגמור". והנה ר' אהרן קוטלר נהג תמיד לגמור כל מסכת שהתחיל, ורק מסכת נזיר התחיל ולא גמר. שאל ר' שלמה את ר' מיכל יהודה, האם גם היום יש רוח הקודש? ענה ר' מיכל יהודה, "רוה"ק איני יודע, אבל שכינה מדברת מתוך גרונו יש אצל הגר"ח קניבסקי"…
שמע רבינו חשב רגע ואמר: "הוא לא רצה לומר על עצמו אז הוא זרק את זה עלי…".
הרבה פעמים שאלתיו: "אני שואל את הרב אותה שאלה כמה פעמים, בשידוכים, ובפקוח נפש של רפואה, עם אותן צדדים, ופעם הרב אומר כן, ופעם לא, מה זה, רוה"ק?". פעם אחת ענה לי, רגיל היה לומר, 'את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר'
ילד אחד שאל את רבינו, האם אני יכול לשאול משהו?
ילד אחד שאל את רבינו, האם אני יכול לשאול משהו? ענה: "כן!". שאל הילד: "איך גדלים רבי חיים קנייבסקי?", ענה לו: "לשבת וללמוד! אבל לימוד, שחוץ מזה אין כלום!".
אמרו בגמ' בנדה [ע:] 'מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה', לא רק בזמן, אלא גם בקביעות, 'שהישיבה' תהיה הרבה, יותר מציאות של ישיבה, שחוץ מזה אין כלום.
ובכל הדורות ראינו שה'משה' של הדור היה מופלג בענווה כידוע. שמעתי מרבינו כמה פעמים שאמר לי: "אתה יודע למה אנשים באים כאן לברכות? כי הברכות שלי זו משנה מפורשת, 'אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך', וא"כ למה רק כאן באים? כנראה שסבורין העולם מה שיותר הדיוט – יותר מועילה הברכה…"
בחיי חיותו של אביו הקה"י הייתי נותן לרבינו קויטל, וכוונתי היתה שיתפלל אך היה אומר, בסדר, אני אמסור לאבא, חשב שאני עושהו שליח למסור לאביו.
כל שנה כשישבתי עמו ביחידות בסוכה ביארצייט של הרבנית ע"ה, הייתי מבקש שהרב יגיד איזה שבח על הרבנית, היה חושב ואומר, וכל שנה אומר דבר אחר. ופעם אחת אמר: "אני אגיד לך שבח על הרבנית, שהסכימה להתחתן איתי"…
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'אריד בשיחי')