וְנָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן רְעוּאֵל (ב, יד)
שמו של נשיא בני גד מופיע באופן שונה בפרק הקודם, ובו הוא נקרא 'אליסף בן דעואל' – מהו פשר השינוי?
החיד"א מבאר, שליעקב היו ארבע נשים: רחל, לאה, בלהה וזלפה. יהודה בן לאה קיבל את הדגל הראשון. אפרים שיצא מרחל קיבל את הדגל השני. את הדגל השלישי קיבל ראובן בן לאה, ואת הדגל הרביעי קיבל דן בן בלהה. רק מבני זלפה לא קיבל אף אחד דגל. לכאורה היה צריך גד, הבן הראשון של זלפה, להתמרמר על גורלו ולהרגיש מקופח, אך הוא לא עשה זאת, אלא קיבל באהבה את רצון ה' ושתק.
על כך אמר לו הקב"ה: אם זכרת שהעובדה שלא קיבלת היא משום שזה היה רצון ה', וקיבלת את רצונו באהבה – תזכה מכאן ואילך להיקרא 'רעואל', שהוא רֵעַ לא-ל. הזכות להיות רֵעַ לקב"ה היא זכות עצומה. כשאדם זר ניגש לבקש מאתנו טובה, אנו משתדלים לעזור לו, אך כשהוא חבר שלנו, אנו עושים מאמצים מיוחדים להיטיב לו. נקל לשער, אפוא, כמה טוב לאדם שהוא כביכול חבר לא-ל.
ולא רק בכך זכה שבט גד – אומר המדרש. הוא זכה גם שבחלקו יש את קברו של משה, כמו שנאמר "חלקת מחוקק ספון" (דברים לג, כא), וזכותו של משה רבנו עומדת לו לכל הדורות.
ללמדנו כמה חביב לפני ה' מי שמקבל את הדין והייסורים באהבה, מבלי להתלונן, מתוך השלמה עם רצון ה'.
אדם שחי באופן הזה, זוכה לסייעתא דשמיא עצומה שמלווה אותו כל ימי חייו.
*
בשנת תשמ"ח החליט יהודי במקסיקו להשקיע בנדל"ן. מומחים יעצו לו לחפש בניין ישן, לשפץ אותו, ולאחר מכן למכור אותו ביוקר, והוא החליט ללכת על זה. לא היה לו כסף משל עצמו, ולצורך הקנייה והשיפוץ נטל הלוואות ומשכנתאות.
כדרכם של שיפוצים, שהם הוצאה מתגלגלת שהולכת ותופחת, גם השיפוץ הזה התברר כהרבה יותר יקר מן התכנון הראשוני. הבניין היה ישן, וכשרק התחילו להרים מרצפות התגלו בעיות קשות. היה צורך לחזק את הבניין בחיזוקים של בטון ועמודים, והדבר ייקר את הבנייה באופן משמעותי.
כאשר הסתיים השיפוץ הוא היה לחוץ מאד למכור את הבניין במהירות. חבל היה לו על כל יום שבו הוא משלם ריביות על המשכנתאות שלקח. אלא שלמרות כל מאמציו – שום קונה פוטנציאלי לא התעניין בקניית הבניין.
במהלך השנים של הקנייה והשיפוצים התקרב אותו יהודי לשמירת תורה ומצוות, וקיבל על עצמו לשמור שבת. כעת נשען על אביו שבשמים, ונשא תפילה אל ה', שיעזור לו למצוא קונה טוב.
והנה סוף סוף הגיע קונה, משקיע מצרפת. הוא בא לראות את הבניין, וביקש לשבת אתו למשא ומתן. הפגישה נקבעה ליום שישי בשעות הבוקר, מתוך מחשבה שתסתיים עד הצהריים, אלא שהקונה לא היה רגוע. הוא ביקש לראות את אישור המהנדס, ועבר בעיון רב על כל מסמכי הבנייה, על אישורי הטאבו, ועל כל הטפסים שהיו קשורים לקנייה ולשיפוץ.
השעה הלכה והתאחרה, והמוכר נעשה לחוץ מרגע לרגע. בעוד זמן לא רב תשקע השמש ותיכנס שבת!
הוא ניסה לזרז את הקונה ולהציע שישבו בפעם אחרת, אך הלה התרגז: "אני קונה כאן בניין במיליוני דולרים! אתה לא תעז להגביל אותי בזמן! לא מעניין אותי שבת או לא שבת. אני צריך את כל הזמן שאני רוצה!"
היהודי נשך את שפתיו. שבת היא מקור הברכה, ואחרי שקיבל על עצמו לשמור שבת, הוא אינו רוצה לחלל אותה – אך זה הקונה הרציני היחיד שהגיע אליו! אם ישלח אותו, הוא עלול לפשוט רגל ולהיתקע עם הבניין הבלתי מבוקש הזה!
כשהשמש גלשה מטה, הצליח להגיע לידי החלטה. הוא קם ממקומו, והודיע למוכר שצר לו, אך עליו לעזוב, והוא רשאי לעשות בעניין כהבנתו. הקונה רגז, ועזב את המקום שלא על מנת לשוב.
היהודי הספיק להגיע הביתה דקות ספורות לפני השקיעה. הוא הניח את המוקצה שבכיסיו, והלך לבית כנסת להתפלל קבלת שבת. בעודו אומר את המילים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" עברה בו מחשבה עגומה: איפה הברכה? הרי הפסדתי כעת את הקונה היחיד שהיה לי. אחד ומיוחד שהתקדם לשלב כה רציני במשא ומתן! מן הסתם בעוד שעה אחת, לכל היותר, כבר היינו מגיעים לסיכום טוב… אך הוא חיזק את עצמו והרגיע את סערת רוחו, מתוך החלטה שאינו מתלונן אלא רק שמח לקיים את מצוות ה' כפי שצריך. ובכוחות מחודשים החל לשיר "כי היא מקור הברכה", כשהוא באמת ובתמים מאמין למה שהוא אומר.
השבת חלפה, הקונה נעלם מבלי להותיר עקבות, והבניין עמד ברשותו עוד זמן רב ללא ביקוש, כשהוא מתקשה לעמוד בתשלומי המשכנתא המכבידים.
והנה פקדה את מקסיקו סיטי רעידת אדמה קשה. באזור כולו התמוטטו מבנים ובניינים רבי שנים. הבניין היחיד שנותר על עומדו היה הבניין שלו, אשר שופץ לפני זמן קצר, ונעשו בו כל חיזוקי הבטון הנדרשים… על הבניינים שהתמוטטו נמנו גם חלק מבנייני הממשלה. הם חיפשו בדחיפות בניינים חילופיים לצורך המשך העבודה. תוך זמן קצר פנו אליו, והציעו לקנות ממנו את הבניין במחיר פי חמישה מן הסכום שאותו הציע לו הקונה ההוא…
כך הראה לו הקב"ה שאכן השבת, שאותה התעקש לשמור, היוותה עבורו מקור של ברכה!
(רבי גואל אלקריף שליט"א – שש באמרתך)