סיפר גאב"ד פוניבז' זצ"ל באחת השנים בדרשתו ב'ירחי כלה' בישיבתו הקדושה.
בימי חורפו למד הפוניבז'ר ב'מיר' שבגולה, שם קבע באחד מהזמנים ללמוד חברותא משותפת עם בחור חשוב מאד – צעיר ממנו, אך מתמיד עצום העוסק בתורה מתוך חשקות עצומה עד מאד. אך לדאבון לב הכיר הפוניבז'ר כי 'מקח טעות' יש כאן, מאחר שהחברותא אכן היה מתמיד נפלא לשם ולתפארת, אך לאידך גיסא כשרונותיו לא היו נדמים כלל לראש עילוי כשל הפוניבז'ר. כשהפוניבז'ר כבר התעמק ב'ראשונים' וכו' היה החברותא עדיין עסוק עם הגמרא ופירש"י ותוס'.
הפוניבז'ר חשב רבות כדת מה לעשות – כי מצד אחד מדובר היה בבחור משכמו ולמעלה – מתמיד נפלא ובעל רצון וחשק עצום, ולאידך גיסא היה נראה בעליל כי אין ה'זיווג' עולה יפה. בלית ברירה החליט הפוניבז'ר על התפרדות החבילה. ביום השישי בשבת הודיע הפוניבז'ר לחברותא כי הוא מאד מעריך ומחשיב אותו, אבל לתועלת שני הצדדים נראה שעדיף שמיום ראשון והלאה יפנה כל אחד מהם לדרכו והכל יבוא על מקומו בשלום.
ומספר הפוניבז'ר: בליל שב"ק אחר סעודת 'חקל תפוחין קדישין' (כך נקראת סעודת ליל שבת בזוה"ק) פניתי לבית המדרש וישבתי ללמוד. משכבו ה'פנסים' (האור והנרות) עליתי ל'עזרת נשים' – שם עדיין ריצדה האש במנורות. תוך כדי הלימוד הנני שומע קול בכי בוקע ועולה מבית המדרש, בכי קורע לב ומטלטל כל השומע אותו. מחלון עזר"נ הבחנתי ש'ארון הקודש' פתוח ולפניו עומד בחור הבוכה ומיילל על מצבו.
ירדתי לביהמ"ד והתקרבתי לצד ארון הקודש כשהנני מהלך על קצות האצבעות, אז שמעתי ברור את 'תפילת הנער' הבוכה מעמקי לבבו ומבקש מהקב"ה בדמעות שליש, אנא ה' הושיעה נא, זכיתי בשעטומ"צ בחברותא טובה ומוצלחת, אלא שמחמת שינוי ה'כשרונות', קרי, חולשת כשרונותי, הודיע שהוא עוזב אותי. מה יעלה בגורלי? רבוש"ע, עשה עמדי חסד ותן בלבו להסכים לשוב ללמוד עמדי… עוד 'נסיון' אחד.
כמובן שאחר שמיעת תפילות זכות ונקיות כגון דא, בכיות וזעקות היוצאים מן הלב, פנה אליו הפוניבז'ר ביום ראשון בשבת ואמר לו: התבוננתי במה שהיה עמנו, חשבתי דרכי והחלטתי לנסות לעוד 'תקופה נוספת' (ולא סיפר לו שהוא היה 'שומע תפילה'), ותקופה זו נמשכה שנים רבות…
ומסיים הפוניבז'ר: לא אוכל להגיד ולספר מה שמו של אותו בחור, אבל זאת אגידה, כי הלה נעשה ל'גדול הדור' ממש, וגם אני בטרם אגש לתת שיעור לבני הישיבה, לא אגש אם לא עיינתי בספרו שחיבר החברותא הנ"ל, מה יש לו לחדש על סוגייתנו.
באותו שיעור ישב מי שנעשה לימים ראש ישיבה מפורסם, מורה ודאין, ה"ה רבי שמחה קוק שליט"א, אשר החליט כי הוא חייב לדעת מיהו ה'חברותא', על כן ליוה את ראש הישיבה – הפוניבז'ר, עד פתח ביתו מבחוץ, ומשנפתחה הדלת העמיד את רגלו בין משקוף לדלת והודיע מפורשות: רה"י לא יכנס הנה בלתי אם גילה את אזניי מי הוא ואיזהו אותה חברותא טמירה ונעלמת… בלית ברירה גילה הפוניבז'ר את ה'סוד'.
הגאון רבי שמחה הנ"ל סיפר זאת באמצע שיעור, ובין משתתפי השיעור היה הגאון רבי יהודה שטיינהויז, שהחליט לעשות כמעשי רבו. ליוה את רבי שמחה עד פתח ביתו, שם הכניס רגלו בין המשקוף לדלת, והודיעו כי 'כאשר עשה כן ייעשה לו' – יגלה לן מר מי היה אותה חברותא. ומשם יצא הסוד לכל באי עולם – אותו בחור היה ה"ה הגאון האדיר רבי אלחנן וואסערמאן זי"ע שהעניק חמה בקומתו…
ללמדך גודל כוחה של תפילה על רוחניות – כי אף במקום הגרוע ביותר, כה חלשים כשרונותיו עד שגם ה'חברותא' עזבו לאנחות, והוא אינו מתייאש אלא מרים קולו עד לשמים בתפילתו ונענה…
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה)