נפתח בסיפור שקראתי לאחרונה.
מי מאתנו אינו רוצה לראות את אליהו הנביא? כל אחד רוצה. כל יהודי חפץ ומשתוקק לזכות ל'גילוי אליהו'.
ובכן, יהודי אחד בא לרבו ובפיו "בקשה צנועה". רוצה הוא לראות את אליהו הנביא.
הרב ניסה להניא אותו. "כדאי לך לרדת מהרעיון. זה לא בשבילך, לא בדרגתך, גם לאנשים גדולים קשה להגיע לכך".
אבל האיש מתעקש. "זו משאת חיי. אני מוכן לעשות לשם כך כל שידרש ממני".
אמר הרב, אם כן אפוא – זאת עשה. קח לך סכום גדול של כסף, הצטייד במזוודות מלאות אוכל משובח, בשר ודגים וכל מטעמים, וסע לעירה פלונית. שם, בקצה העיירה, ישנה בקתה דלה בה מתגוררת משפחה יהודית, עניה מרודה. בקש מבעל הבית להתאכסן אצלו בשבת, ובעזרת ד' תזכה לגילוי אליהו.
שמח היהודי מאד. ערך את ההכנות ככל אשר ציווהו הרב ואף יותר, ואז עלה בהתרגשות על מרכבתו ונסע אל העיירה, ואכן, כפי שאמר הרב, בקצה העיירה עומדת בקתה מטה לפול.
דפק על הדלת. בעל הבית פותח ומציע את עזרתו.
אומר היהודי, חפץ אני להתאכסן אצלך בשבת. מביט עליו בעל הבית בעינים תמהות עד מאד. להתאכסן אצלנו? הלא אין לי אפילו פת במלח כדי לזון את בני ביתי הרבים, כיצד אוכל לארח אותך?
אמר היהודי, אל דאגה, כל צרכיך – עלי. הבאתי איתי מאכלים ומשקאות ביד נדיבה, יספיק לכולנו ברווח לכל סעודות השבת, ואף למלוה מלכה.
שמת בעל הבית, שמחה המשפחה, הלואי שיבואו כל שבת כאלו אורחים.
השבת עברה בטוב ובנעימים. בני הבית היו שמחים ומאושרים. כאלו סעודות לא ראו מאז נהיו לגוי. מנה ראשונה, אמצעית, סופית ואף אחרונה. הכל בשפע, הכל טעים ומיוחד.
אך האורח שלנו אינו רגוע. הוא מחפש ובולש, מהיכן 'יצנח' אליהו הנביא? שמא יכנס מהחלון, שמא דרך התקרה? אך דבר לא ארע. ואולי בעל הבית עצמו הינו אליהו הנביא? לא יתכן. מדובר באדם פשוט מאד, בקושי יודע לברך ברכת המזון.
השבת מסתיימת, מתיישבים לסעודת מלוה מלכה. נו, עכשיו ודאי יופיע אליהו הנביא, הרי זה 'הזמן שלו'! אבל לאכזבתו של האורח לא ארע דבר.
לא נותרה בידו ברירה. ארז האיש את מטלטליו, עלה על הכרכרה וחזר לעירו במפח נפש.
אך האיר הבוקר, והיהודי רץ אל רבו בשברון לב. רבינו, הושיעה! עשיתי ככל אשר צויתני בהידור רב, הוצאתי דמים מרובים, טרחתי טירחה גדולה, אך למרות הכל לא זכיתי לגילוי אליהו.
חשב הרב לרגע ואמר, צריכים אנו לעשות 'פסק זמן'. נמתין זמן מה ונראה כיצד עלינו לכלכל צעדינו, כדי שבאמת תזכה לגילוי אליהו.
להיות אליהו בעצמך
עבר חודש, עברו חודשיים. היהודי כבר חסר סבלנות. נכנס אל רבו ואמר, הנה, עבר די זמן. מה עושים עכשיו?
אמר הרב, אתה צודק, כה תעשה: "קח בידך סכום כסף, ארוז מזוודות ושים פניך שנית לאותה בקתה".
אמר האיש, והלא כבר ניסיתי ולא עלה בידי? נענה הרב: "הלא ביקשת את עצתי, זה מה שאני יכול לייעץ לך לעשות…"
נו, אם הרב אומר – לא מערערים.
הצטייד האיש כראוי, ואף מעבר לכך, ונסע אל העיירה. בצהרי יום שישי הגיע אל אותה בקתה דלה, ונעמד מאחורי הדלת.
והנה שומע הוא את הילדים פונים לאביהם בקול בוכים, אבא, אבא! מה נאכל בשבת? אין כלום בבית. והאישה מחרה מחזיקה אחריהם "בעלי היקר, כיצד נקבל את השבת? הלא אין לי אפילו המצרכים הבסיסיים ביותר כדי לבשל דבר מה", בוכה היא במר נפשה…
ואז אומר בעל הבית בנימת התעודדות: "אל יאוש! שמא נזכה לגילוי אליהו כפי שזכינו לפני חודשיים?"
עוד הוא מדבר, והנה דפיקה בדלת. היהודי שלנו עומד שם, מזוודותיו לצידו, כשבפיו אותה בקשה להתארח אף בשבת זו אצלם…
איזו הפתעה! בני הבית עטו על 'אליהו הנביא' בשמחה רבה, הכניסו אותו הביתה בכבוד גדול וברכוהו בכל הברכות.
שוב עוברת על בני המשפחה שבת מרוממת. לכזה שפע לא זכו זה עידן ועידנים. הסעודות נערכו בדיצה, בחדוה ובגיל. והאורח, מנסה שוב לגלות מהיכן 'יפול' אליהו הנביא. אבל, לא דובים ולא יער. אחרי שנסתיימה סעודת מלוה מלכה ולא נראה שום סימן לאליהו, הבין היהודי שגם הפעם 'לא הלך לו'. בצער וביגון עזב את הבקתה וחזר לביתו.
בבוקר השכים לפתחו של רבו. רבינו! אני שבור ורצוץ! השקעתי כל כך הרבה, ובסוף – שם דבר. לא זכיתי לראות לא אליהו ולא נביא.
אמר הרב, על מה אתה מדבר? זכית להרבה יותר. לא רק לראות את אליהו, אלא, להיות אליהו בכבודך בעצמך. זכית להבין שעדיף להיות אליהו מאשר לחוות גילוי בלבד.
נחשוב, לו באמת היתה נקרית לנו ההזדמנות לפגוש את אליהו, ודאי שהדבר מוכיח על מדרגה גבוהה. אבל, מבחינה רוחנית, וכי מפגש זה בלבד יכול לקדם את האדם למשהו? וכי יזכה לחלק גדול יותר בעולם הבא רק מחמת שזכה לראותו?
עלינו לחתור להיות אליהו. לזכות לכך שנצטייר בעיני הבריות כאליהו, על ידי התנהלות בקדושה ובטהרה, על ידי אהבת תורה וקיום מצוות, על ידי מידות טובות ומעשים טובים.
מדוע לא כתוב שמתן תורה התרחש בחג השבועות
עומדים אנו ימים ספורים לפני חג השבועות. ה'שבט מוסר' שואל, מדוע לא כתוב בתורה שמעמד מתן תורה התרחש בחג השבועות?
אנו יודעים זאת על פי המסורת, אבל הדבר אינו כתוב בפירוש. התורה כותבת שבחג השבועות מביאים את שתי הלחם, קרבנות, אבל אין רמז לאירוע המרכזי – מתן תורה.
ה'כלי יקר' כבר הקדים את ה'שבט מוסר' בשאלה זו.
אגב, ישנו עוד מועד אודותיו 'העיקר חסר מן הספר' – יום הדין – ראש השנה. בתורה לא מוזכר כלל ענין יום הדין. ראש השנה נקרא רק "יום תרועה", או "זכרון תרועה".
עוד שואלים, מדוע החג מכונה 'מתן תורה' ולא 'קבלת תורה'? לכאורה העיקר הוא שקיבלנו את התורה.
קבלת תורה, ואף מתן תורה, מתרחשות כל יום
התשובה, מתן תורה היה ארוע חד פעמי, אבל קבלת תורה מתקיימת כל יום ויום, כל אימת שאדם לומד תורה זהו חג קבלת תורה.
בעל 'שבט מוסר' אומר יותר מזה… לא רק קבלת-תורה, אלא גם מתן תורה מתחדש כל יום ויום. זו הסיבה שהתורה לא כותבת שחג השבועות הינו יום מתן-תורה, לו היתה כותבת כך, היינו סוברים, שהיה זה אירוע חד פעמי אך האמת היא שכל יום הינו מתן-תורה מחדש, וכל יום הינו קבלת תורה מחדש.
שאלה של 'כיף'!
באחד הימים ארחתי בביתי את כיתתו של הרב חיים הורביץ שליט"א, כיתה ה' בתלמוד תורה "תורה ודעת" בכרמיאל.
התלמידים באו להיבחן על חלק מ פרק "אלו מציאות" אותו למדו באחרונה. היתה זו שעה של קורת רוח לראות את הילדים הצעירים ששים לענות על השאלות שנשאלו.
אשריך רבי חיים! שזכית להעמיד תלמידים שכאלו!
"את חטאי אני מזכיר", פתחתי בשאלה שאינה הולמת סגנון של רב. וזו שאלתי:
"האם למצוא מציאה זה כיף?"
בזו אחר זו נשלחו האצבעות לעומתי. לומר לי, שיש להן תשובה לשאלה זו.
פתח אחד הילדים ואמר: "בודאי זה כיף". אך הקשיתי לשאול: "הרי בעוד לך זה 'כיף', לאדם שאבד לו החפץ זה ממש לא כיף?" – "אכן" ענה לי הילד החביב "כשאמרתי שכיף למצוא התכוונתי לומר שכיף למוצא כי הוא יכול עכשיו לקיים מצוה חשובה של השבת אבידה".
שמעתם קוראים נכבדים… מדוע כיף לילד בתלמוד תורה שלנו, כאשר הוא מוצא מציאה. לא משום שהוא מצא דבר ועתה יהיה לו הדבר, לא! על זה כלל וכלל אינו חושב. מהו 'ערך מציאה' לעומת 'ערך השבת אבידה'. הכיף האמיתי הוא לזכות במצוה כל כך חשובה.
נמצאתי למד, שהילדים לא רק שעמדו ב'כור' המבחן של ההלכות, אלא גם ב'כור המבחן של ההליכות. הידע הוא חשוב ונכבד, בלעדיו כבר אמרו חז"ל בפרקי אבות: "לא עם הארץ חסיד ולא בור ירא חטא" [אבות ב' ה'], אבל לא פחות חשוב להנחיל לילדים שלנו את האהבה למצוות, את ההבנה שאין לו לאדם בעולמו של הקב"ה רק הכמיהה והרצון לעשות את רצון ה' יתברך, ולהתבשם במצוותיו.
צריך ללמוד תורה, אבל לא די בכך. צריך גם ללמוד לרצות לקיים את התורה ומצוותיה, והלימוד הזה אינו נופל בחשיבותו מהלימוד של עצם לימוד ההלכה.
(מתוך מפיק מרגליות שבועות)