בעקבות המאמר שפרסמנו בגיליון 'לקראת שבת' של פרשת אמור, הגיעו תגובות נלהבות מאוד מציבור הקוראים. רבים מהמגיבים היו כוהנים בעצמם, שמביעים הזדהות רבה עם הסיפורים שהבאנו משמם של חברינו עובדי 'דרשו' הכהנים, הרה"ג' ר' אהרן כהן והרה"ח ר' לוי יצחק פרנצויז. אשר על כן, אנו מפרסמים כעת את חלקה השני של אותה השיחה, ובה צרור עובדות וסיפורים נוספים ששמענו מפיהם.
"באחת ממסעות 'דרשו' לראדין", מספר הרב כהן, "התעוררה שאלה מעניינת. היינו קבוצה גדולה של יהודים המתגוררים בארץ ישראל, ונסענו לביקור קצר בראדין במטרה לחזור בהקדם לארץ. כידוע, בחוץ לארץ לא נהגו לשאת כפיים לברכת כהנים, אלא רק בשלושת הרגלים ואילו בארץ, לפחות ברוב חלקי הארץ, נוהגים לשאת כפיים בכל בוקר בתפילת שחרית.
"עכשיו צריכים לשים לב. אנחנו קבוצה שכולה מורכבת מתושבי ישראל, אנחנו נוסעים לראדין שבחו"ל, ושם נתפלל שחרית. האם אנחנו, הכהנים שבקבוצה, צריכים לשאת כפיים כי כל המתפללים במניין יהיו תושבי ישראל או שאנחנו צריכים לנהוג כמו מנהג המקום?
"השאלה הוצגה בפני אחד מגדולי הדור שפסק בצורה חד משמעית, שמאחר וזאת עיר שאין בה יהודים כיום, המנהג המקומי לא מחייב אותנו. אם אנחנו קבוצה שמורכבת כולה מיהודי ארץ הקודש, אפשר וגם צריך לשאת כפיים.
"התרגשנו מאוד. הרי בראדין לא נשמעה ברכת כוהנים זמן רב עכשיו נוכל לעמוד במקום שבו עמד מרנא רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים זצוק"ל, ולשאת כפיים במקום קדוש זה.
"כשהגענו לראדין ציפתה לנו אכזבה… במקום היתה קבוצה נוספת של יהודים תושבי בלארוס. היו אלו פעילים של קירוב וחניכים שלהם ממקומות אחרים בבלארוס, ששמעו שמגיעה קבוצה גדולה של יהודים ובה גם גדולי תורה, אז הם באו לקבל את פנינו ולהתפלל אתנו בראדין.
"לאחר דין ודברים עם גדולי התורה שהצטרפו למסע שלנו, הוחלט שיהיו שני מניינים. האחד היה בהיכל הישיבה של מרנא החפץ חיים, שם התפללו רוב הציבור ולא היתה שם ברכת כהנים, והמניין השני היה מניין מצומצם שעשינו בצנעה, בחדר צדדי, ובו נשאנו כפיים ואמרנו ברכת כהנים".
**
שאלנו את שני הכהנים, אודות מעמד ברכת הכהנים המרגש ביותר בו השתתפו.
הרב לוי יצחק פרנצויז: "אני חושב שאין ברכת כהנים יותר מרגשת מזאת שאנחנו אומרים בראש השנה בבית המדרש הגדול של בעלזא. יש שם קהל עצום, אלפים רבים עומדים בבית המדרש הענק ובקומות הגלריה זו מעל זו. יש שם כל כך הרבה כהנים, שאין מקום לכולם בקדמת בית המדרש, אז אנחנו עומדים במקומות רבים, בכל אחת מקומות הגלריה עומדים כמה עשרות כהנים, על הבימה יש הרבה מאוד כהנים, וכל השאר משתדלים להתקדם לכיוון הכותל המזרחי של בית המדרש, כל אחד כמה שהוא יכול, בהתאם למקום ולרמת הצפיפות שם.
"כשבעל התפילה מכריז 'יברכך', אתה יכול להרגיש את הצמרמורת שעוברת בקהל כולו, וגם אצל הכהנים. וכשהקהל עונה 'אמן' כאיש אחד, זה נשמע כמו רעם מתגלגל. כאילו נפל מטען נפץ באמצע בית המדרש. זה בהחלט מעמד עוצמתי ומטלטל מבחינה רוחנית. זאת חוויה מיוחדת במינה".
הרב כהן מספר על ברכת כהנים מעניינת, מסוג שונה לחלוטין: "היה מעשה מצער מאוד, עם בתו של אחד ממגידי השיעורים של הדף היומי הירושלמי ב'דרשו', שנפצעה אנושות בתאונת דרכים. המצב שלה היה ממש לאחר ייאוש, היא היתה מחוסרת הכרה זמן רב, והרופאים לא תלו תקוות לגביה.
"באותו הזמן בא מישהו לאביה, וסיפר לו שיש סגולה מאוד מיוחדת. מביאים עשרה כהנים שיתפללו על החולה, ממש על ידו, ויאמרו את 'ברכת כהנים', לרפואתו.
"כמובן שלהכניס כהנים לבית חולים זה לא סיפור פשוט. בימים כתיקונם אנחנו לא נכנסים לבית חולים מחשש לטומאה, אבל אותו רב הצליח לארגן חלון זמן שבו היה מותר לנו להיכנס לכתחילה ללא כל חשש, והגענו לשם, עשרה כהנים, נכנסו לחדר האשפוז שבו היא שכבה בלי הכרה, התפללנו, אמרנו את שלושת פסוקי 'ברכת כהנים', בלי נשיאת כפיים ובלי ברכה.
"בתוך כמה ימים חלה הטבה עצומה, ולאחר תקופה השתחררה הבת מבית החולים כשהיא מתפקדת באופן מלא! בתיק הרפואי שלה כתבו הרופאים שהמקרה הזה נחשב לנס רפואי!".
**
עוד שאלה מעניינת שהפנינו לשני הכהנים שלנו: האם אתם מכוונים על אנשים ספציפיים בברכת הכהנים? יש אנשים שבאים לבקש שתכוונו עליהם?
ובכן, מסתבר שהשאלה אכן קלעה למטרה: "יש אנשים שממש באים כל יום, ומבקשים שנכוון עליהם", הם אומרים, "יש אנשים שעבורם ברכת כהנים זה רגע השיא של היום".
הרב פרנצויז מספר שבבית המדרש בעלזא בירושלים, יש שני יהודים שעוברים ממניין למניין כדי לשמוע ברכת כהנים. "הם אוספים 'ברכת כהנים' כמו שאנשים אחרים היו אוספים יהלומים. הם באים לשמוע עוד פעם ועוד פעם, לא שבעים, כל יום, במשך שנים. זה נותן לנו פרספקטיבה לגבי חשיבות המעמד הזה של ברכת כהנים, זה לא סתם שלושה פסוקים שאומרים וממשיכים הלאה, עבורנו זאת מצוות עשה מדאורייתא, ועבור הקהל זאת הזדמנות להתברך מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאומר 'ואני אברכם', צריכים להתייחס לזה בכבוד הראוי!".
הרב כהן מספר על יחס מיוחד אצל גדולי ישראל אודות לכהונה: "אבי מורי שליט"א ידע כמה מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל העריך את ברכת הכהנים, ולכן בכל פעם שהיינו הולכים איתו להתברך מפי מרן זצ"ל, היה אבא מבקש שיעדכנו את מרן הגר"ח שאנחנו כהנים.
"זה היה מחזה מדהים, בכל פעם שהוא שמע שמדובר בכהנים, אורו פניו! הוא החל לזרוח מאושר ואמר: 'נו, תברכו אותי בבקשה'. היינו מבקשים ברכה והוא היה עונה, 'אתם הכהנים, אתם אלו שצריכים לברך'.
"כעין זה, אני זוכה גם כיום להארת פנים מיוחדת, ממרן פוסק הדור הראב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א. הבן שלו מבקש ממני פעמים רבות שאבוא להתפלל עם אביו, מרן שליט"א שחרית, כדי לברך אותו בברכת כהנים. לפעמים אני מגיע עם הבנים שלי שמעל בר מצווה, ומרן הרב שטרנבוך אכן לא מסתיר את ההנאה שלו כשמגיעים כהנים, וככל שיש יותר כהנים, הוא שמח יותר ומודה לנו בחום על כך שאנחנו באים לברך אותו. זה פשוט נותן לו כח. זה מדהים בכל פעם לראות איך שהוא שמח ופשוט מתענג על ברכת הכהנים!".
**
הרב כהן מספר על העול הלא פשוט שמביאה עמה הכהונה, בכל הקשור לברכת הכהנים: "קודם כל אנחנו צריכים תמיד לגרוב גרביים במצב סביר", הוא אומר בחיוך, "כהן שיש לו חור בגרב, לא יכול לעלות לדוכן. זה גם לא נעים, וגם מבחינה הלכתית זו בעיה רצינית, כי הרי כתוב 'פוחח לא יישא כפיו', ו'פוחח' זה מי שיש לו בגדים קרועים.
"בנוסף, צריכים להיזהר לא להאריך בתפילת הלחש יותר מדי, כי כשהחזן אומר 'רצה' אנחנו כבר צריכים לצעוד לכיוון הדוכן, לאחר נטילת ידיים. כמו כן אנחנו צריכים להיות ערניים ולצאת תמיד ליטול ידיים בזמן, מאותה הסיבה.
"בזמן הברכה עצמה, הכהנים דרוכים ועומדים הכן. לא פעם החזן מתבלבל בין הפסוקים והכהנים שעיניהם עצומות והם מכוסים בטלית צריכים לתקן אותו מתוך הזיכרון… קורה לפעמים שדווקא הכהן מתבלבל, וכמובן שזה הרבה יותר לא נעים… בוודאי לנו".
עוד מספר הרב כהן על רגע מביך מאוד שהיה עד לו: "באחת הפעמים אני עומד בברכת כהנים ביום חול, בית המדרש מלא מפה לפה, היינו שני כהנים, אני ועוד אחד, ופתאום באמצע 'יאר', מתחיל הטלפון שלו לצלצל…
"עכשיו, הוא עומד עם הידיים פרושות קדימה, באמצע ברכת כהנים. הוא לא יכול לעצור רגע כדי לנתק את הטלפון. מצד שני, הטלפון שלו מצלצל בעוצמה רבה. מה עושים? המשכנו הלאה, וכשהקהל ענה אמן אחרי 'ויחונך', הוא ניצל את ההפוגה הזאת לשניה אחת, ניתק את הטלפון והמשיך הלאה.
"כשירדנו מהדוכן, ראיתי שאנשים מסתכלים במבט קצת זועם, חלקם הסתכלו על הכהן השני ואחרים חשבו שאולי היה זה הטלפון שלי… זה בהחלט לא היה נעים, ואכן הכהנים יודעים שצריכים להקפיד ביתר שאת על כך שבתפילת שחרית הטלפונים יהיו מנותקים או על מצב שקט – דבר שמומלץ לכל אדם שמתפלל, בין אם הוא כהן ובין אם לא".
הרב פרנצויז מוסיף אנקדוטה: "אני זוכר מקרה שבו כהן אחד עלה לדוכן, ושכח לחלוץ את הנעליים שלו… כולם העירו לו 'נו, נו' והוא לא הבין מה רוצים ממנו, כשהוא קלט במה מדובר, זה היה מאוד לא נעים".
הרב כהן משלים אותו: "שלא לדבר על כהנים שעולים לדוכן לאחר שהם חולצים נעליים, וכשהם יורדים הם בטעות נועלים נעליים של כהן אחר, אז בכלל מתחילה חגיגה, והכהן שנשאר בלי נעליים מתחיל לבדוק את הרגליים של כל הכהנים האחרים…
"אגב, אני מכיר כהנים שמורידים את הנעליים במקום שבו הם יושבים, וצועדים משם יחפים עד הדוכן. פעם חשבתי שאולי יש להם מנהג כזה, לצעוד אל הדוכן בלי נעליים, אבל אחד הסביר לי שהוא עושה את זה מאז שפעם אחת מישהו נעל את הנעליים שלו בטעות, כדי למנוע טעויות…".
**
"יש נושא מעניין", אומר הרב כהן, "בימים הנוראים, יש ביקוש עצום לכהנים, לפחות אצלנו בהר נוף. יש הרבה מניינים, ובחלקם אין כהנים, והם פשוט מחפשים בנרות אחר כהן. לא פעם הציעו לי תשלום, אפילו תשלום משמעותי כדי שאתפלל אצלם. כמובן שאנחנו לא לוקחים כסף עבור ברכת כהנים… אבל אני רואה כמה הם נואשים, אז אני משתדל לעבור לפחות בעוד מניין אחד או שניים שאין שם כהן כדי לברך אותם, ולזכות לעשות מעשה גדול של חסד בראש השנה וביום כיפור, לצד עצם המצווה, מצוות עשה בעצם נשיאת הכפיים.
"ואם אנחנו מדברים על הימים הנוראים", מוסיף הרב כהן, "אני רוצה להוסיף עוד נקודה חשובה: במקומותינו נהוג שהחזן מנגן באמירת ברכת כהנים בשלושת הרגלים ובימים הנוראים, כדי שהקהל יספיק לומר את התפילה שאומרים להטבת חלום, יחד עם הכהן והקהל יענה אמן.
"הבעיה שיש חזנים שמאריכים עוד ועוד, והם שוכחים, שבזמן הזה הכהנים עומדים כשידיהם פרושות, זה לא קל… במיוחד נכונים הדברים ליום הכיפורים, אנחנו צמים, חלשים, וצריכים להחזיק את הידיים באוויר במשך שתיים ושלוש דקות, יש כהנים שזה מאוד מאוד קשה להם, אז כדאי שהחזנים ישימו לב לעניין הזה. אני לא אומר לקצר מאוד בניגון, כי הציבור רוצה לומר את התפילה, אבל צריכים להיזהר גם שלא להאריך יתר על המידה, כי גם הכהנים צריכים שיתחשבו בהם…".