במעגל השנה יש לנו יום מיוחד נוסף שאומנם לא כתוב בתורה ואפילו לא בגמרא, אבל בדרך כלל נחגג בשבוע זה: ל"ג בעומר. כולם חוגגים את הילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי ושמחים בשמחתו
מהו "מושב טוב"?
בבית השני של "בר יוחאי", אנו שרים כך:
"בר יוחאי מושב טוב ישבת
יום נסת יום אשר ברחת
במערת צורים שעמדת
שם קנית הודך והדרך"
איפה היה ה"מושב טוב" בו רשב"י ישב?
בסמוך לל"ג בעומר ביקר אצלי ידיד שמתגורר בחוץ לארץ ושוהה כאן בארץ לרגל ל"ג בעומר.
שאלתי אותו: "איפה זה ה'מושב טוב' של רשב"י"? הוא לא ידע לענות לי, אבל סיפר לי שיש עכשיו חפירות ארכיאולוגיות בפקיעין, ואולי שם אמצא אנשים "מומחים" שיודעים להסביר היכן בדיוק זה נמצא. "אולי מצאו שרידים של המושב הזה", הוא הוסיף. אמרתי לו: "ידידי, אתה מגיע מחוץ לארץ להילולא, בוא תשמע מה אתה שר בשיר 'בר-יוחאי'. איפה המושב טוב? – ההמשך הוא: 'במערת צורים שעמדת'. רשב"י לא גר בווילה או בדירה מרווחת. צור זה סלע. הוא גר במערות צורים. שם היה לו 'מושב טוב'".
נו, מי מאתנו מוכן לוותר על מקום מגורים מסודר ולגור במערה? זה מושב טוב? אבל הפיוט ממשיך: "שם קנית הודך והדרך". מושב טוב זה מקום בו אתה זוכה להוד והדר.
הגמרא במסכת שבת מספרת את אשר אירע לרשב"י – וקל מאוד לזכור גם את הדף כי זה דף ל"ג. – נראה את לשון הגמרא: "יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו (עימהם). פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (של רומי). תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר: כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן…. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות". אין הכוונה שיהודה בן גרים הלשין עליהם, אבל בגלל שהוא סיפר את זה לאחרים, זה הגיע למלכות.
"אמרו (מלכות רומי): יהודה שעילה, יתעלה. יוסי ששתק, יגלה לציפורי. שמעון שגינה, ייהרג. אזל הוא ובריה, טשו בי מדרשא". בהמשך כידוע, הם הבינו שאין להם סיכוי להישאר בבית המדרש, "אזלו, טשו במערתא. איתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. (קרה להם נס ונברא ליד המערה אילן חרובים ומעיין מים. מכיון שהם חסו על הבגדים, הם היו משתמשים בהם רק בזמן התפילה, אבל רוב היום, כשלמדו, היו מכסים גופם בעפר של המערה). איתבו תריסר שני במערתא (במשך י"ב שנים רצופות, כך הם נהגו). אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה? נפקו, חזו אינשי דקא כרבי וזרעי (ראו אנשים עוסקים בחרישה וזריעה) אמר (רשב"י): 'מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?'". מתארת הגמרא: "כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם. הדור,
אזול, איתיבו תריסר ירחי שתא (ישבו שם י"ב חודשים. למה?-) אמרי, משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. נפקו, כל היכא דהוה מחי )מכה) ר' אלעזר, הוה מסי (מרפא) ר' שמעון".
בהמשך, מתארת הגמרא את המפגש שהיה לרבי שמעון עם חותנו רבי פנחס בן יאיר:
"שמע ר' פנחס בן יאיר חתניה, ונפק לאפיה. עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה (הכניסו לבית בנו וטיפל בבשרו) חזי דהוה ביה פילי בגופיה (ראה ר' פנחס שיש סדקים בגופו של רשב"י), הוה קא בכי וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה (דמעות הן דבר מלוח, וכשזלגו מעיניו של ר' פנחס על בשרו הפצוע של רשב"י, זה הכאיב לו) אמר ליה: 'אוי לי שראיתיך הלכה למעשה בכך'. אמר ליה: 'אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך'. דמעיקרא (לפנים) כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא (כשהיה מקשה רשב"י קושיא), הוה מפרק (מתרץ) ליה ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי (תירוצים). לסוף, כי הוה מקשי ר' פנחס בן יאיר קושיא, הוה מפרק ליה רשב"י עשרין וארבעה פירוקי".
"שם קנית הודך והדרך". ההוד וההדר – מעיד רשב"י לחותנו רבי פנחס בן יאיר – נקנה במערה. דווקא על ידי זה שהוא היה במערה, הוא זכה בגדלות העצומה הזו בתורה.
דור דור וניסיונותיו
רשב"י זכה לנס עצום. ראינו שהוא ישב במערת צורים. מקום מלא סלעים, ופתאום מבין הסלעים צומח לו שם עץ חרובים.
שאל מישהו: אם כבר בורא עולם עשה לו נס שלא כדרך הטבע, אז למה לא נס יותר גדול ושהקיסר של רומי לא יצליח לפגוע בהם? בכלל, למה מלכתחילה הקב"ה לא ביטל את הגזירה עבורם? "היד ה' תקצר"?.
אני חושב שרשב"י עצמו עונה על השאלה הזו – "אילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך". הקב"ה רצה שהם יקנו הוד והדר. שרשב"י ובנו יזכו לכל מה שזכו בתורה. לכן גזר הקיסר גזירה. כך זכו לעמל תורה בדרגה כזו. כך הם זכו למושב טוב ולקניין הוד והדר.
ברוך ה', היום אנחנו לא גרים במערות. הבחורים גרים בישיבה, האברכים שבים לביתם. יש לנו כל-טוב. איננו ניזונים מחרובים ומים בלבד. כיוון שכך, אנו צריכים לעשות ק"ו בנפשנו – כמה אנו צריכים לתת את לבנו לעמול בתורה. נכון, לכל אחד יש את הקשיים שלו. אין לנו קשיים כמו שהיו לרשב"י ובנו ואנו גם לא בדרגה שלהם. לרוב, הקושי שלנו בעמל התורה הוא נפשי ולא קושי של סכנה. מצב הרוח משתנה כל הזמן ומה לעשות, ללמוד תורה צריך שמחה. צריך "והערב נא את דברי תורתך בפינו".
בילדותי, סיפר לי אדם מבוגר שלמד בישיבה בנובהרדוק, איך הייתה מוגשת שם ארוחת הבוקר. אוכל בישיבה לפת שחרית, לא היה. אחד הבחורים היה יוצא עם שק ריק ואוסף שאריות מהשכנים כדי שיהיה מה לאכול. אחר כך, כשהיה חוזר, כל אחד היה לוקח משהו לאכול. אגב, הוא סיפר שעד שהבחור היה חוזר עם האוכל, לרבים מבחורי הישיבה הייתה קביעות מה ללמוד בזמן ההמתנה לארוחה. אחד היה לומד משנה ברורה, אחר היה לומד מוסר או פרשת שבוע. בחור אחד בשם יעקב ישראל קנייבסקי, היה מנגן לעצמו ניגונים. משמח את עצמו. ביטחון בה' – יהיה מה לאכול. כל היום הוא היה לומד בהתמדה עצומה, אבל בדקות שהמתינו לאיסוף האוכל, הוא היה משמח את עצמו.
היום אין לנו ניסיונות כאלו, מן השמיים ידעו שזה לא מתאים לדור שלנו.
היום, כל בחור שקצת נפגע ממשהו, כבר אין לו חשק ללמוד. אבל "אדם לעמל יולד" יש לנו גם היום. מי שיתגבר על הקשיים שיש היום, על עצבות, על דכדוך, יתגבר ויתמיד בלימוד התורה, יזכה להוד והדר. כל אחד והקשיים שלו. בשמיים לוקחים את ההתמודדות וההתגברות, ונחשב הדבר כאילו הוא יושב ולומד במערה.
לקיים את זכות רשב"י
"אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך לא מצאת בי כך", אמר רשב"י לחותנו. קהל רב מקפיד לנסוע ביום ל"ג בעומר לציונו של רשב"י. צריכים לדעת שאם רוצים שזכותו תעמוד לנו, צריך לילך בדרכיו. יעקב אבינו, לפני שפגש את עשו, התפלל: "אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק". שואלים על כך חז"ל: מה ראה יעקב להזכיר זכות אבותיו אברהם ויצחק, וכי הם לא אבותיו גם של עשו אויבו? עונים חז"ל: "אלא, הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם, אני מתקיים עליו. מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם, איני מתקיים עליו" .יעקב הולך בדרכי אבותיו ועשו לא. ברור שזכותם קיימת בשבילו ולא בשביל עשו הרשע.
ללמוד משהו אחד מרשב"י, להידבק בדרכיו – בהתגברות על קשיים, זה מקנה לנו את זכותו. כך נזכה להוד והדר ולהשפעות הגדולות של כל מועדי הקודש.
(שואלין ודורשין)