השביל הדק החולף בין מצוות תוכחה למידת הכעס, מעמיד אותנו לא פעם בדילמה לא פשוטה כמו במקרה של גבריאל. למען האמת לא משנה אם התיאור אודות גבריאל הוא מעשה שהיה / לא היה. בגלל שבסוף מדובר בעובדה יומיומית ידועה.
נביא את המקרה של גבריאל, ולאחר מכן את הניתוח המעשי של איש החינוך הנודע, המשגיח רבי נח אורלוויק שליט"א.
* * *
כאזהרה ראשונה הסתפק גבריאל בנקישה קלה על השולחן. לדעתו היה די בכך כדי להשקיט את שני המתפללים שדיברו שיחה בטלה בבית הכנסת. אבל זה לא עזר. גבריאל נקש חזק יותר על השולחן, וכאשר אף זה לא עזר נאלץ להפריח לחלל 'נו!' חד-משמעי.
המפטפטים היו שקועים כנראה בנושא מעניין, שכן הם התייחסו אל גבריאל כאל אויר. גבריאל ידע שהצדק עימו, והוא לא חשב לותר. 'נו!!!' צעק ושני המפטפטים התעוררו באחת. אחד מהם הסמיק, הניח את אצבעו על צדעיו וסובבו קמעא. גבריאל התנשף, החווה בידו לכיוון הדלת וצעק: "החוצה!" זה לא עזר והוא צעק שנית: "ה-ח-ו-צ-ה! כאן לא מפטפטים!".
* * *
בהתייחס למידת הכעס, כיצד היה על גבריאל לנהוג?
הרב אורלוויק מציע תחילה לבדוק: מה עורר את כעסו של גבריאל. האם הוא כעס על כבוד שמים המחולל?
קצת קשה להאמין. לכעוס על כבוד שמים זו 'מדרגה' לא פשוטה, וזה מצב נדיר.
כבר החפץ חיים היה מתפלא מדוע מקיימים מצוות שונות ברוגע, ואילו דווקא את מצוות התוכחה מקיימים מתוך כעס… מסביר הרב אורלוויק את כוונתו: זה משום שהוא מוכיח את השני על כך שהוא הפריע לו!.
דברים חד משמעיים לגבי זה מובאים בכתר-ראש סי' קמ"ג וזה לשונו: "תוכחה שלא לדבר קשות ודברים קשים אינם נשמעים רק יאמר בלשון רכה, ואם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות פטור הוא מלהוכיח". מי שנוטה למידת הכעס פטור ממצוות תוכחה, כיון שהוא במידה מסויימת 'חולה' שלא מסוגל לקיים את המצוה. כדי להוכיח, כדי להשפיע על הזולת, צריך לאהוב אותו. אחרת לא ניתן לעזור לו.
* * *
וכאן הבן שואל: אם נצא מתוך הנחה שמוצא הכעס שלו הוא אכן כבוד שמים – האם אז ראוי לו לכעוס?
תשובה: לא. אין סיבה להיות בכעס. כעס לא עוזר אף פעם, כי לאדם שכועס לא מקשיבים. מוטל עלינו עדיין לברר מדוע גבריאל כועס? מסתמא הוא כועס כי לא הקשיבו לו. או שהוא חושב שלא יקשיבו לו. הוא ביקש לשמור על השקט והדבר לא נעשה, או שבהזדמנות דומה לא הקשיבו לו – פגעו בכבודו! בדרך כלל זהו הגורם לכעס.
אם נניח שהוא כעס משום כבוד שמים, כדאי לבדוק האם הוא כועס בכל מצב של כבוד שמים המחולל, או רק כאשר הוא מעורב בזה. כתוב שבשכר הקנאות זכה פנחס ל"את בריתי שלום" מדוע? משום ששלום הוא המקור לקנאות, הקנאות נובעת מאהבת הזולת!
שמעתי פעם מהמשגיח רבי שלמה וולבא זלה"ה שקנאות צריכה להגיע מתוך כאב. ראובן אוהב את שמעון, וכאשר הוא רואה ששמעון תועה בדרכו הרוחנית זה כואב לו. כאשר מדובר בקנאות כזו, מסתמא ראובן לא יכעס אלא יתנהג במה שפנחס זכה "את בריתי שלום".
* * *
בנקודה זו מונח יסוד תורני-פרקטי מדהים:
כאשר כואב באמת מחפשים את הדרך לפתרון, ובאמצעות כעס הרי לא ניתן לפתור את הבעיה. עם כעס לא ניתן להשפיע. כעס לא עוזר ומי שכואב לו רוצה לעזור!
ישנו כלל שאדם לא יכול להכיל שתי תחושות שונות בו זמנית. כאב שנובע מתוך רחמנות לא שוכן יחד עם כעס. כאשר אתה מבחין אצל הזולת במידות רעות אתה אמור לכעוס עליו? אתה אמור לרחם עליו! אין לו חיים, אין לו ידידים ובעצם אין לו כלום!
אדם עם מידות רעות חי בעולם חשוך, ואסביר באמצעות סיפור מדוע: מורי ורבי הגאון רבי שמחה ווסרמן זצ"ל רצה פעם לרכוש מכונית משומשת. לפני הקניה הוא ביקש לקחת את הרכב לטכנאי שיבדוק את תקינותו. המוכר שאל אותו מנין אדע שאתה לא מתכוון לגנוב לי את המכונית? השאלה הזו לא מצאה חן באזני מורי ורבי אשר הרהר לעצמו: הוא חושב שאני גנב – אולי הוא גנב? ואז החליט לבדוק במשטרה מה מצב הרכב. התברר שהרכב היה גנוב. המוכר חשש מגנבה כי כל הפוסל במומו פוסל. אדם עם מידות רעות חי בעולם חשוך כי הוא חושד שכולם כמוהו… בידינו הברירה האם לכעוס על אדם כזה, או שמא לרחם עליו!
ממילא: כאשר גבריאל רואה מישהו שמדבר בבית כנסת הוא לא צריך לכעוס. אם הוא יכול לתקן את המצב שיתקן, אבל לכעוס? בל נשכח שאותו אדם שמפטפט בבית הכנסת ישלם על המעשה ביוקר רח"ל. הקנאות של גבריאל אמורה לבוא ממוצא של כאב ורחמנות, וכמה רחמנות יש על אותו אחד שנכשל בדיבור בבית כנסת!
(עלון 'איש לרעהו', אחרי קדושים פ"ג)