"אלה המצוות והמשפטים" (ל"ו, י"ג)
בספר 'מסילת ישרים' (פרק כ"א, ד"ה הנה) כתב: "מה שיועיל הרבה לקנות החסידות הוא גודל ההסתכלות ורוב ההתבוננות וכו', וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים".
***
אמרו חז"ל (סוכה כא:) שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד, ומפרש הרד"ק (תהילים א, ג) שאפילו שיחת חולין שלהם יכול אדם ללמוד ממנה מוסר העולם והנהגת הבריות זה עם זה…
בימי בחרותי, בעת לימודיי בארצנו הקדושה, זכיתי להסתופף בצלו של מרן הגאון הצדיק רבי משה אריה פריינד זי"ע כשעדיין כיהן כראש בית דין, טרם התעטרותו פאר לכהונתו הרמה להיות מלכי צדק מלך שלם כגאב"ד ירושלים עיה"ק. בד בבד שימש אז כראש ישיבת סאטמאר בקרית מלך רב. זכיתי להצטרף כמה פעמים לשולחנו הטהור בסעודה שלישית ובשאר מעמדי קודש.
בבנין הישיבה היה לו חדר מיוחד, בו היה מסתגר מדי יום ביומו לאחר התפילה עד כחצות היום, ושם הרבה לשפוך שיח ותפילה ולהעתיר בפרקי תהלים עבור כל ההזכרות והקוויטלאך שהובאו אליו לפקודת ישועה ורחמים. לשם הייתי עולה אליו הרבה פעמים לאחר שגמר סדר תפילתו ועזרתי לו לקפל את הטלית והתפילין שלו, וזכיתי ליהנות הימנו עצה ותושיה בדבר ה' זו הלכה, וגם בעובדין רברבין וסיפורי צדיקים ושיחות חולין של תלמידי חכמים, ואחר־כך זכיתי ללוות אותו לביתו נאוה קודש.
פעם סיפר לי, כי בימי ילדותו בעיר סיגעט כיהן כראש בית דין זקני הגה"ק רבי שלמה יהודה טאבאק זי"ע, בעל ה'ערך ש"י' ו'תשורת ש"י', והיה לו בית מדרש קטן משלו ששם היה מתפלל תפילותיו בימי החול. "פעם בימי ילדותי", סיפר לי רבי משה אריה זי"ע, "אירע שהוצרכתי להתפלל תפילת מנחה בשעה מוקדמת, ונכנסתי להתפלל ביחידות בבית מדרשו של בעל ה'ערך ש"י'. כשהגיע זמן תפילת הציבור נכנס הרב לבית המדרש, ובהיות המקום צר הוכרח לעבור דרכי כדי להגיע אל מקומו הקבוע לצד ארון הקודש. כשהגיע בסמוך אלי וראה שאני עומד באמצע תפילת שמונה עשרה נעמד ולא רצה לעבור לפני המתפלל.
"אדהכי והכי נתאספו המתפללים, אך בראותם שהרב עומד ומחכה נעמדו אף הם, וכך עמדו כל הקהל בראשות הרב להמתין על ה'ילד משה אריה' עד שגמר תפילתו ואז נפנו להתחיל בתפילתם".
***
כשהייתי בארץ הקודש לאחר חתונתי נכנסתי לגאון הצדיק רבי משה אריה פריינד זי"ע וקיבלני בחביבות מיוחדת, ואף נתן לי ספר כדורון דרשה. ביקשתי הימנו שיכתוב לי כמה מילים על שער הספר, אך התנצל בפניי שמלאכת הכתיבה קשתה עליו מאוד, ואפילו ההסכמות הניתנות על־ידו נכתבות על־ידי אחד מנאמני ביתו ואילו הוא רק חותם עליהן. אמנם בכל זאת משום כבודו של זקני הגה"ק בעל ה'ערך ש"י' זי"ע – שהוא זכה להכירו – יתאמץ ביותר ויכתוב בעצמו איזה דברי ברכה, וביקשני שאשאיר את הספר אצלו לכמה ימים עד שיתפנה לכתוב.
לאחר כמה ימים סרתי למעונו והראני שכבר התחיל לכתוב. "מדי יום אני כותב כמה מילים", אמר לי, "והנני מקווה שתוך ימים ספורים יהיה הדורון מוכן בעזרת ה'".
לאחר זמן פגשני ברחוב, וכשראה אותי נהרו פני קדשו ואמר לי בהתרגשות: "כבר גמרתי את מלאכתי, ואתה יכול לבוא לקחת את ספרך". כשבאתי אליו לביתו נתן לי את הספר כשברכה נלהבת מפארת את דף השער, ואמר לי בענוותנותו: "אין אני אומן במלאכת הכתיבה, עתה זקוק אני להסכמתך אם אכן כתבתי כהוגן…".
***
בשנות בחרותי התארחתי פעם ביום טוב אצל ש"ב כ"ק הגה"ק מקאשוי זי"ע, בעמח"ס 'ברכות שמים'. באותה שנה חל אותו יו"ט בשבת קודש, וכדי לקיים את מצוות אכילת שלש סעודות חילקו את סעודת היום לשניים – לאחר הסעודה הראשונה בירכו ברכת המזון ולאחר זמן נטלו שוב את הידיים לאכול את הסעודה השניה – כדי שזו תיחשב לסעודה שלישית.
הגה"ק מקאשוי זי"ע רצה לעשות הפסק בין הסעודות, ולכן יצא מביתו ועלה לעזרת הנשים שהיתה בקומה אחרת באותו בנין. כשיצא מביתו התלוויתי אליו ויצאתי עמו.
כשפנה לעבר העזרת נשים הקדים משמשו בקודש ופנה לפתוח את הדלת כדי שהגה"ק זי"ע יוכל להיכנס מיד, אך על־אף מאמציו הרבים לפתוח את הדלת לא עלתה הדבר בידו – הדלת היתה תקועה ולא נפתחה.
אדהכי והכי הגיע כבר הגה"ק בעצמו לעבר הדלת וניסה בעצמו לפתוח את הדלת, ואכן למרבה הפלא מיד נפתחה הדלת .
כמובן שהנוכחים השתאו לנוכח מעשה פלא זה, אך כשראה הגה"ק את פני הדברים עלתה כבת שחוק על פניו הקדושות ואמר לסובבים: "הרי כבר אמרתי לכם, ששערי עזרת נשים לעולם אינן ננעלות, שכן התפילות שהנשים הצדקניות מתפללות לקב"ה עולות תחת כסא הכבוד ומתקבלות תיכף ומיד לרחמים ולרצון…".
***
זכיתי להתקרב לאיש מורם מעם – הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל, משב"ק של הרה"ק רבי שלומ'קה מזוועהיל זי"ע (אשר נתקרבתי אליו ע"י מו"ר הגה"צ רבי מרדכי פרידלנדר זצ"ל), והרבה זכיתי להסתופף בצלו, דלה דלה לנו מבאר מים חיים, והשקני מאוצרו הטוב, למלאות אסמיי באוצרות תורה וחסידות. בפעם הראשונה שנכנסתי לביתו עמדתי משתומם ולא האמנתי ששייך מציאות כזאת, שאדם יתגורר בדלות איומה שאין לשער ואין לתאר, וכמו כן היה אפוף בצרות רחמנא ליצלן מכמה וכמה הרפתקאות דעדו עליה, ואי אפשר לפורטם כי רבים הם, ובכל זאת היה שמח באמת! הוא היה לאות ולמופת לדברי חז"ל "איזהו עשיר השמח בחלקו".
לאחר חתונתי הייתי אצל הרה"צ רבי אלי' זצ"ל וביקשתי ממנו הדרכה לרגל הקמת ביתי החדש, ואמר לי שאדאג לכך שבביתי יהיו תמיד מוכנים מזונות ושתייה בצד, וכשיבואו אנשים לאסוף צדקה – לבד מהנדבה שנותנים להם – יכבדו אותם גם במזונות ושתייה להשביע רעבונם ולהרוות צמאונם, וב"ה שגם היום אני זוכה לקיים את דבריו.
שמעתי מאת הרה"צ רבי אלי' ראטה זצ"ל, שפעם ישבו ושוחחו ביניהם שלושה אדמו"רים גדולים, ה"ה הרה"ק ה'אמרי חיים' מוויז'ניץ זי"ע, הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע והרה"ק ה'ברכת אברהם' מסלונים זי"ע. הם ישבו כך שה'אמרי חיים' ישב מצד אחד, ה'בית ישראל' מצד שני, ובאמצע ישב ה'ברכת אברהם', וכל הזמן דיברו ה'אמרי חיים' וה'בית ישראל' זה עם זה בפניו של ה'ברכת אברהם', ומפעם לפעם פנו אל ה'ברכת אברהם' שישב במרכז ושאלו "סלונימער רבי, מה דעתכם?", והוא היה משיב.
באמצע שוחח ה'אמרי חיים' שיחה אחת עם ה'בית ישראל' מאחוריו של ה'ברכת אברהם' – בשונה מהפעמים הקודמות ששוחחו יחד בפניו – ולאחר שגמרו שאל ה'בית ישראל' להרה"ק מסלונים מה דעתו בנידון, והשיב ה'ברכת אברהם': "סליחה, באיזה נידון?", ושאל ה'בית ישראל': "האם אתם לא שומעים?", ואמר לו ה'ברכת אברהם': "לא שמעתי כלום!". הסתכלו עליו בעיניים תמהות, ושאלו בפליאה: "הלא המשכנו לדבר כמו שדיברנו עד עכשיו", ואז אמר להם ה'ברכת אברהם' דברים נוראים:
"בעודני נער הקשבתי פעם לתוכן שיחתם של אבי ואמי, וכאשר אבי הבחין בכך קרא אותי אליו ואמר לי שהוא רוצה ללמד אותי יסוד חשוב בחיים: 'כשאדם מדבר עם אחר – ולא אליך – אזי אל תקשיב כלל למה שהם מדברים, ועל אחת כמה וכמה כשההורים מדברים ביחד, שלא תיגש להקשיב מה שהם מדברים'. ומאז, כששני אנשים מדברים ביניהם מה שלא נוגע אלי אני פשוט לא שומע! ולכן כשדיברתם כל הזמן בפניי הבנתי שגם אני שייך בזה, והקשבתי ואמרתי גם את דעתי, אבל כשדיברתם מאחורי גבי הבנתי שזה לא שייך אלי ופשוט לא שמעתי מה שאתם מדברים…".
ה'בית ישראל' – שתמיד היה 'א שארפער' – הגיב על זה: "סלונימער רבי, איר האט מיר צינימען אויף פיצלאך"…
***
אחר נישואיי גרתי תקופה קצרה בירושלים עיה"ק בשכנות לפוסק הגדול הגה"צ רבי משה הלברשטאם זצ"ל בעל ה'דברי משה' וחבר הבד"ץ. רבי משה היה מגדולי המשיבים בדורנו, כשרבים משחרים לפתחו ומבקשים לשמוע את דבר ה' זו הלכה, ולפעמים ראיתי שהתור התארך עד לרחוב. כמו כן הוא היה 'הרב' שלי לאחר חתונתי.
פעם הזמין אותי לנישואי בתו שתחי'. כשהגעתי לחתונה הגיע באותה העת גם מרן הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל – שהיה אז ראב"ד ירושלים עיה"ק – ונכנסתי עמו ביחד.
תקופה אחר החתונה פגש אותי רבי משה זצ"ל ברחוב וביקש ממני שאעלה לביתו, לא היה לי שום מושג מה רוצה רבי משה ממני. כשעליתי לביתו אמר לי רבי משה, שכשהוא הלך לבקר אצל בתו וראה את תמונות החתונה נתקל לפתע בתמונה שוודאי תעניין אותי – רואים שם אותו (את רבי משה בעצמו) ואת רבי משה אריה פריינד, ויחד אתם עומד אבלחט"א אני הקטן – שכאמור הגעתי אף אני באותה עת לחתונה. אומר לי רבי משה: "חשבתי שמסתמא תיהנה מכזו תמונה – לכן לקחתי את התמונה אתי כדי לתת לך את זה במתנה…".
(מתוך נועם שיח פנחס ע"ט, מכון אפריון לשלמה)