וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (כד, יט)
מדי שנה, ב'יום העצמאות', בעת שרבבות עמך בית ישראל זוכים להשתתף בשיעורי ה'בר בי רב דחד יומא' הנפלאים ולהאזין לשיעורי תורה ודרשות חיזוק, המוני אזרחים ישראלים מסכנים מכלים את זמנם במופעי ראווה של "כוחי ועוצם ידי". זה דרכם כסל למו לחגוג את החגיגות של 'יום העצמאות', ה' ירחם.
לפני כמה וכמה שנים, בה' אייר תשס"ח, 'יום העצמאות' השישים של מדינת ישראל, נערך מפגן צניחה 'חגיגי' בחוף תל אביב. מטוסי חיל האוויר חגו מעל החוף ופלטו מתוכם עשרות צנחנים שביצעו פעלולים שונים באוויר עד שנחתו אל תוך הים. לקראת סיום המופע הכריז הכרוז: "כעת נצפה בגולת הכותרת של המפגן – בכיר הצנחנים יבצע צניחה חופשית מן המטוס.
הצנחן קפץ מן המטוס ויצא לדרכו. הוא נופף בידו עם דגל המדינה. אלפי צופים נשאו את עיניהם ועקבו אחר פעלוליו של הצנחן. והנה, בעודו מכין עצמו לנחיתה בטוחה על המים, הופיעה רוח חזקה והסיטה את המצנח לכיוון החוף. הוא נחת אל תוך הקהל ההמום. בן רגע הפך האירוע ה'חגיגי' לשדה קרב. ההמולה היתה רבה, בליל של צעקות וצפירות של סירנה מילאו את החלל. כמה אנשים נפצעו קשה, בהם הצנחן עצמו.
היה זה שיעור באמונה. אדם בטוח בעצמו, סבור שהכל תחת שליטה, ואז הקב"ה מראה לו בדרך הקשה מי שולט בעולם ולמי הכוח והגבורה!
באותה שעה התקיים שיעור תורה באחד מבתי המדרש במסגרת ה"בר בי רב דחד יומא". כשעלה מגיד השיעור לשאת את שיעורו, הוא התייחס לתאונת הצניחה הקשה שאירעה בחוף הים ואמר כי השיעור עצמו יוקדש להיבטים ההלכתיים של אותו אירוע קשה.
משעות הבוקר זכה הציבור להאזין לדרשות ולשיעורים רבים. רוב מהמשתתפים אינם רגילים לרצף ארוך כזה של שיעורים, וחלק מהם החלו לגלות סימני עייפות. מגיד השיעור ביקש לעורר אותם, והוא 'הטיל פצצה': "נתאר לעצמנו שיבוא יום והפצועים יתבעו בדין תורה את הצנחן על הנזקים שגרם להם. יאמר להם הדיין: אני רוצה לדעת, האם אתם אשכנזים או ספרדים?… האם הצנחן אשכנזי או ספרדי?"…
ציבור המשתתפים נעץ במגיד שיעור עיניים תמהות. מה פשר השאלות הללו? ממתי בודקים את הפוגעים והנפגעים לפי המוצא שלהם?
מגיד השיעור ראה את מבטי התמיהה מהקהל וחשב בלבו: השגתי את מבוקשי, השאלה המוזרה הזו הצליחה לעורר אותם… אמר להם: "תיכף תבינו את השאלה של הדיין… הרי הוא התבקש להכריע בדינם, והכרעה שלו תלויה במוצא שלהם"…
הקהל היטה אוזן סקרנית לשמוע את ההסבר מפי מגיד השיעור.
אמר להם: אומרת הגמרא (בבא מציעא כו ע"ב): "'פצע תחת פצע' (שמות כא, כה), לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון". אדם המזיק – חייב בכל מצב, אפילו בשוגג ואפילו באונס.
התוספות והרא"ש דנים מהי ההגדרה של אונס, האם גם באונס גמור שלא בשליטת האדם הוא חייב, או שבאונס כזה הוא פטור. למשל: הצנחן שנחת אל תוך הקהל, זהו אונס גמור. הרי הוא צנחן מיומן ומנוסה ביותר, מאחוריו מאות ואלפי צניחות, תמיד הכל 'תחת שליטה'. המכשירים מודדים את משבי הרוח ומכוונים את מקום הנחיתה. הסבירות שרוח סערה בלתי צפויה תסיט אותו מאות מטרים ממקום הנחיתה המתוכנן – שואפת לאפס. האם הוא נושא באחריות לנזק שגרם, למרות שמדובר באונס גמור?
נחלקו בזה הפוסקים הלכה למעשה. דעת מרן בשולחן ערוך שגם באונס גמור חייב: "בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. כיצד, נפל מהגג ושבר את הכלי, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו – חייב נזק שלם" (חושן משפט סימן שעח, א). מאידך, הרמ"א פוסק: "ודווקא שאינו אנוס גמור", שבאונס גמור הוא פטור.
השולחן ערוך (שם סעיף ב) מביא דוגמא: "נפל מן הגג והזיק, חייב לשלם נזק שלם, בין שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצויה". ומבהיר הרמ"א: "דלא מקרי אונס גמור". כלומר, הסיבה שחייב אפילו ברוח שאינה מצויה היא משום שגם 'רוח שאינה מצויה' – מצויה מפעם לפעם. אבל תאונת צניחה בלתי צפויה שכזו, שבה המצנח נסחף מאות מטרים, מתרחשת אחת למיליון, לכן זה נחשב לאונס גמור, ובמקרה שכזה הרמ"א חולק על השלחן ערוך וסובר שפטור.
מעתה תובן שאלתו של הדיין. אם הצנחן ספרדי – הוא חייב, כי הוא מחויב לדעת מרן השלחן ערוך, שמחייב גם באונס גמור. אך אם הצנחן ממוצא אשכנזי הוא פטור, כדעת הרמ"א.
ומה קורה אם הצנחן היה ספרדי אבל הנפגעים היו אשכנזים? יאמר הצנחן: אני מצדי רוצה לשלם את הנזק, כי אני הולך לפי דעת מרן שגם באונס גמור חייב, אבל הנפגעים אינם יכולים לקבל ממני את הכסף, שהרי לשיטתם אני פטור…
אולם, לאמתו של דבר, יש ויכוח עקרוני בין הפוסקים, האם המחלוקות בהלכה שבין בני אשכנז וספרד הן זה דווקא בעניינים של אורח חיים, או שהן תקפות גם בחושן משפט. יש סבורים שכל עניין המחלוקות בין בני אשכנז לספרד הוא דוקא בעניינים של אורח חיים: תפילות וברכות, קריאת התורה, שבת ומועדים וכל כיוצא בזה. אבל במחלוקות וחילוקי דעות שבדיני ממונות, גם אם נחלקו בהן השלחן ערוך והרמ"א, לא שייך לומר בזה חילוקי עדות.
לכן, בנידון דידן, גם אם הצנחן והנפצעים היו מבני ספרד, יכול הצנחן לטעון שהוא ייפטר באונס גמור, כדעת הרמ"א.
(רבי חזקיהו יוסף קרלנשטיין שליט"א– נאה דורש ויקרא)