יעקב א. לוסטיגמן
"ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם" (כ"ב, ל"א)
בגיליונות 'לקראת שבת' שהתפרסמו בשבועות האחרונים, הבאנו שיחה המרוממת ומאירה את דרכי החינוך, מפיו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי שלמה קנייבסקי שליט"א, בנו חביבו של מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, ואכן זכתה השיחה לתגובות רבות מצד הורים ומחנכים, שהעידו כי היא פתחה בפניהם כיוונים חדשים בחינוך הילדים והתלמידים בדרכי אהבה ובשום שכל.
השבוע אנו מביאים את החלק האחרון של השיחה. במהלך שיחתנו עם ראש הישיבה, זכינו לשמוע ממנו גם על ההתייחסות המיוחדת של מרן שר התורה זצ"ל לניצול הזמן, כשמצד אחד הוא לא הפעיל לחץ על סביבתו והיתה לו סבלנות רבה לכל אדם, ומצד שני ידע לנצל כל שניה ללימוד התורה בהתמדה שאין לה אח ורע.
במשך שנים רבות נוהג היה מרן שר התורה לברך את אלו שבאו לשחר את פניו ב'ברכה והצלחה'. זה היה מטבע הברכה השגור על פיו, ובעל עת שמישהו ביקש את ברכתו היה משיב 'ברכה והצלחה', אלא אם כן היו מבקשים ברכה על ענין ספציפי, אז היה משיב בהתאם, 'רפואה שלמה' וכדו'.
והנה, ביום מן הימים נפל דבר בישראל. מרן החל לברך יהודים בברכה 'בו"ה'.
"בתחילה זה היה כמו בדיחה", מספר בנו ראש הישיבה שליט"א. "אנשים צחקו. מה זה בו"ה? מי מברך בראשי תיבות?
"אבל האמת היא שזה התחיל אחרי שאבא זצ"ל חווה אירוע מוחי. בתקופה הראשונה הדיבור היה קשה עליו מאוד, כל מילה עלתה לו במאמץ, וכשאנשים בבקשו ברכה היה לו קשה לענות להם 'ברכה והצלחה', לכן הוא הגה את הרעיון של ברכה בראשי תיבות, ולאחר תקופה כשכח הדיבור כבר חזר אליו, הוא החליט להישאר עם 'בו"ה', כי זה יותר קצר, ולוקח לו פחות זמן שבו הוא לא יכול ללמוד…
"בהמשך הוא כבר מצא לזה סמך בדברי חז"ל, כדרכו, שידע כל דבר לקשר לסוגיא כלשהי, וכל מעשיו היו בהסתכלות תורנית. כך למעשה הוא הצליח גם לחסוך בזמן שלוקח לו לברך את ישראל באהבה, וגם לתת לכל יהודי את מבוקשו במינימום זמן. ואכן, היו יהודים שבאו במיוחד מארה"ב ומאירופה, במיוחד כדי להתברך מפיו בבו"ה, והם לא הרגישו בזה שום חיסרון או פגיעה, אדרבה, הם האמינו בכל לבם באמונת חכמים, שגם במילה אחת המורכבת משתי הברות בלבד, אפשר לקבל מלוא חופניים טובה וברכה.
"שנים רבות קודם לכן ניהלתי עם אבא זצ"ל שיחה קצרה ומעניינת: סבי, הסטייפלער הקדוש, היה מאוד מקפיד שלא ינשקו את ידיו. אם מישהו היה מנסה לנשק את ידו, הוא היה מתנגד לכך בתוקף, ולפעמים יכול היה לגעור במי שנישק את ידו בכל זאת.
"אחרי שהסטייפלער נפטר, אנשים התחילו לבוא לאבא ולבקש את ברכותיו, ופתאום ראיתי דבר מוזר. מגיע יהודי, מבקש ברכה אבא אומר לו 'ברכה והצלחה', ומיד לאחר מכן גוחן היהודי ומנשק את ידו, ואבא… משתף פעולה. הוא לא מתנגד ולא מוחה על כך.
"שאלתי אותו 'מאי האי'? מה פתאום הוא נותן לאנשים שינשקו את ידו? ואבא ענה לי תשובה מאוד פרקטית… 'אם אני אסרב, הוא ינסה בכל זאת ויתפתח ויכוח קטן שיגזול ממני זמן. אין לי זמן להתחיל להתווכח עם כל אחד שרוצה לנשק לי את היד, אז שינשק וילך, העיקר שאוכל לשוב לתלמודי…'.
"זאת היתה הגישה שלו, הוא היה עושה מה שצריך לעשות, אבל מה שהניע אותו כל הזמן היה הרצון לחזור אל הספר, והרצון הזה היה חזק יותר מהכל.
"אגב, כעין זה היה גם אצל הסבא מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל. אנשים באו לבקש ברכה, הוא היה שואל מה הם רוצים שיברך. היו אומרים שהם רוצים ברכה לבריאות הצלחה ופרנסה, והוא היה אומר 'בריאות הצלחה ופרנסה, מה עוד?'. הוא לא רצה להפעיל את המחשבה כדי להתחיל לחפש במה לברך, הראש שלו היה עסוק בלימוד, ואם מישהו ביקש ברכה הוא היה מברך, אבל הוא היה צריך שיכניסו לו את המילים לפה, כי הוא עצמו היה עדיין מונח בתוך הגמרא".
**
"אצלנו בבית", מספר ראש הישיבה, "מעשי חסד היו עניין של שגרה. לצד האבא הגדול שלנו, היתה לנו גם אמא גדולה וצדקת כידוע, וכמו שאבא היה גאון בתורה, היא היתה גאונית בגמילות חסדים.
"במשך שנים, הסתובבו בבית שלנו דרך קבע ארבע נשים. אחת מהן היתה אמי מורתי ע"ה, ויחד איתה היו עוד שלוש נשים. שתיים היו אלמנות מבוגרות יחסית, שלא רצו להיות לבד בבית, אז הן באו להעביר את רוב שעות היום יחד עם אמא, ועוד אחת שהיתה קצת רחוקה מקו השפיות, ואמא היתה מעניקה לה את כל תשומת הלב שלה בצורה מעוררת השתאות.
"כשאמא היתה במטבח, הן היו שם, במטבח, היא היתה מדברת איתן ושומעת אותן במשך שעות, כשהיא הלכה לסלון הן קמו והלכו אחריה, כשהיא תלתה כביסה, הן עמדו לצידה וכשהיא חזרה למטבח לאפות עוגה, הן עמדו והסתכלו, והמשיכו לדבר.
"כל זה היה בתקופה שבבית היו ילדים קטנים, לא אחד ולא שניים. וזה היה כך כל יום, כל היום… חוץ מהשלוש הקבועות, היו עוד שכנות שנכנסו ויצאו, אם כדי להשאיל משהו, ואם כדי להתייעץ ולשתף בחוויות מסעירות שחוו וכדו'.
"לא היתה לנו פרטיות בכלל, גדלנו בתנאים שאנשים אחרים יגידו שהם לא מתאימים לגידול ילדים, אבל מבחינתנו זה היה מצב אידיאלי, הבית היה מלא שמחה וכולנו ידענו שלעשות חסד זה הבסיס, בלי זה אי אפשר להתקדם אפילו צעד אחד.
"באזור שלנו, בשיכון חזון איש, רוב המשפחות הגיעו ממקומות אחרים, כלומר לא היו להם סבא וסבתא בקרבת מקום. אז אמא שלנו הפכה להיות 'הסבתא של כל השכונה'. כל הנשים הצעירות ידעו שהיא הכתובת לכל צרה וצוקה. אם הילד לא מרגיש טוב באמצע הלילה והן לא יודעות מה לעשות איתו, עולים למשפחת קנייבסקי…
אם אחת השכנות ילדה תינוק, אמא היתה זו שלקחה את כל הילדים שלה, ונסעה איתם באוטובוס לבית החולים כדי לבקר את היולדת ולראות את התינוק החדש…
"כשהיתה היולדת חוזרת מבית החולים, ולא הצליחה לטפל בילדים הקטנים שיש לה בבית, היא שולחת אותם לבלות אצל קנייבסקי. זאת היתה האווירה בשכונה, וכמובן שאמא ע"ה היתה נוהגת לשלוח ארוחות צהרים לבתי היולדות, וגם היתה שולחת את האחיות שלי להתנדב בבתיהן, לנקות ולשטוף, לסייע ברחיצת הילדים וההשכבה שלהם, זה היה המצב השגרתי בבית שלנו.
"כך גם כשאחת השכנות, אשה מבוגרת, נשארה אלמנה בודדה והיתה חוששת לישון לבד בלילה, אחיות שלי היו ישנות אצלה במשך שנים, כדי שהיא לא תהיה לבד.
"אני נזכר עכשיו בסיפור אופייני מאוד. אחת הנשים בשכונה, רעייתו של יהודי תלמיד חכם מופלג וירא שמים מרבים, פרקה את הכתף שלה ל"ע. זה כמובן גורם לייסורים נוראיים, אבל מעבר לכך, גם אחרי שכבר טיפלו בה והחזירו את הכתף למקומה, היה אסור לה להניע את היד במשך שבועות.
"לאותה אשה היה בית עם ילדים, והיא לא יכולה להזיז את היד. איך מלבישים כך ילדים ומכינים להם סנדוויצ'ים? איך אפשר לנעול להם את הנעליים ולעזור להם למצוא את הגרביים בערימת הכביסה, כשהשעון דוחק וכולם צריכים להגיע בזמן ללימודים?
"מבחינתה של אמא שלנו זאת בכלל לא היתה שאלה. היא הורתה לאחותי, הרבנית צביון שתחי', שתעלה כל בוקר לביתה של אותה משפחה, ותמלא את מקומה של השכנה בארגון הילדים ליום הלימודים. וכך כל בוקר היתה אחותי קמה בבוקר, ממהרת לבית השכנים ומתחילה להעיר את הילדים, לארגן להם בגדים, לעזור להם להתלבש, לסדר את השיער למי שצריך, לנעול נעליים למי שצריך, היא היתה מכינה להם סנדוויצ'ים, ולאחר מכן היתה לוקחת את הקטנים ומפזרת אותם כל אחד במקום הלימוד שלו בגני הילדים ובתי הספר.
"זה נמשך שבועות ארוכים, ובמשך כל אותה תקופה, היא עצמה היתה מאחרת ללימודים בסמינר, כי היה לה הרבה מאוד מה להספיק, לפני שהיא יכולה היתה ללכת לסמינר.
"הרב וולף זצ"ל, שניהל את הסמינר המפורסם, היה נוהג להתפלל שחרית בבית הכנסת 'לדרמן', ממש סמוך לביתנו, והיתה ידידות גדולה בין המשפחה שלו למשפחה שלנו. בוקר אחד הוא יצא מהתפילה ופגש את אמי: 'הגב' קנייבסקי', הוא שאל, 'מה קרה לבת שלכם, שמאחרת בתקופה האחרונה מדי יום לסמינר? זה לא מקובל אצלנו!'.
"נענתה אמא ע"ה והשיבה דבר דבור על אופניו. נכון, חשוב מאוד שהילדה תגיע לבית הספר בזמן, אבל עכשיו יש מקרה ייחודי של שכנה שפרקה את הכתף, והיא חייבת את העזרה הזאת, אי אפשר להפקיר ככה בית עם ילדים, והבת שלי עובדת קשה כל בוקר כדי שהילדים שלה יקבלו סנדוויץ', ויהיו לבושים כמו בני אדם, לכן היא מאחרת לסמינר'…
"הרב וולף, שהיה מנהל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא מיהר לקבל את ה'תירוצים' הללו, ואמר בנימה של מורת רוח: 'שמירת הזמנים בסמינר, זה נושא מאוד מאוד חשוב!'. על כך השיבה לו אמי: 'אצלנו חסד זה מעל הכל. זה יותר חשוב גם מהדברים החשובים ביותר…'".
**
אז איך באמת אפשר לייצר בבית אווירה שמחה ומאושרת, כשלילדים אין פרטיות, אבא שקוע בלימודו יומם ולילה, ואמא לא מפסיקה להתנדב ולסייע לשכנות בכל רגע נתון? איך הילדים בבית גדלו בריאים בנפשם, ואף זכו להפוך בעצמם למרביצי תורה ולהקים בתים לתפארה?
את השאלה הזאת הצגנו בפני ראש הישיבה שליט"א, שהשיב לנו בסיפור נפלא, שכדאי לשנן אותו וללמוד ממנו לקחים הלכה למעשה:
"האמת שזה סיפור די ידוע, אבל אני אוהב לספר אותו שוב ושוב, כי המסר שלו חשוב מאוד", אומר ראש הישיבה:
"סיפר הגאון הגדול רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, שהוא היה נוהג להגיע לסבי, הסטייפלער זצ"ל, עם תלמידים שהיו זקוקים לשמוע דברי חיזוק וברכה כדי לעלות על דרך המלך. בדרך כלל היה הסטייפלער מקבל אותו בסבר פנים יפות, מכבד אותו מאוד ודורש בשלומ,ו ולאחר מכן היה פונה לבדוק מדוע הובא הבחור אליו ומדריך ומייעץ לפי חכמתו הרבה.
"באחת הפעמים, מספר רבי משה מרדכי, הוא הגיע עם בחור מסוים אל הסטייפלער, שהפעם התעלם לגמרי מנוכחותו של הרב שולזינגר, ופנה מיד אל הבחור: 'נכון אתה במשבר?', שאל-קבע הסטטיפלער, והבחור אישר… 'כן, אני באמת במשבר נפשי קשה'.
"נענה הסטייפלער והשיב בשאלה: 'תגיד לי', הוא אמר לבחור, 'למה כשאני הייתי ילד, לא היו משוגעים? לא היו אנשים במשבר או בדיכאון. מי שרצה לראות משוגע, היה צריך לנסוע עד וורשה, שם בעיר הגדולה יכולת למצוא שניים או שלושה משוגעים.
"'אבל היום', אמר הסטייפלער, 'יש משוגעים למכביר. בכל משפחה יש שניים, אחד משוגע במצב קבוע, ועוד אחד מתחלף, כל פעם מישהו אחר מבני המשפחה נמצא במשבר, ומשמש כמשוגע התורן השני, שמצטרף לזה הקבוע.
"'מה קרה שהכל השתנה, והמצב הנפשי של האנשים הפך להיות רגיש ושברירי כל כך?', שאל הסטייפלער שאלה נוקבת.
"כמובן שהבחור לא ידע כיצד לענות על השאלה הזאת, ואז פתח הסטייפלער וענה לו את התשובה:
"'הסיבה נעוצה בכך, שכשאני הייתי ילד, מה היה קורה כשילד היה חוזר הביתה מהלימודים? אמא היתה נותנת לו לאכול חצי פרוסת לחם, במקרה הטוב היה לו גם חמאה ובצל לאכול עם הלחם, וכשהוא היה מסיים את חצי הפרוסה ומבקש לקבל עוד, היא היתה מסבירה לו שאי אפשר לאכול עוד חצי פרוסה, כי הלחם נגמר.
"'הילד היה בוכה: 'אני רעב, אני רוצה עוד חצי פרוסה', ואמא שלו היתה מלטפת אותו בחמלה ומסבירה לו, שגם היא היתה שמחה לתת לו, אבל אין לה. נגמר הלחם, מחר יהיה עוד. בכיו של הילד היה מתגבר, ומה אמא שלו היתה עושה? בוכה איתו ביחד! שניהם היו בוכים ושניהם היו רעבים, וכך היו הולכים לישון. רעבים.
"'למחרת בבוקר הילד קם, ואמא נותנת לו עוד חצי פרוסה. הוא בוכה, הוא רוצה יותר, חצי פרוסה זה רק להשלים את מה שחסר לו מאתמול בערב, ומה עם ארוחת הבוקר של היום? אבל אמא מסבירה לו שאם הוא יאכל עכשיו פרוסה שלמה, לא יהיה לו מה לאכול בלילה כשהוא יחזור מהחיידר…
"'בערב הוא חזר עם סוודר קרוע. אמא רוצה לתפור לו את הסוודר, אבל אין לה חוט תפירה ואין לה כסף לקנות חוט תפירה! הנעליים קרועות, אבל אין כסף לשלם לסנדלר שיתפור להן טלאים, ויסגור את החורים.
"'מה עושים? ממשיכים הלאה. אם אין, לומדים להסתדר בלי. אז הוא קצת רעב, וקצת קר לו כי הסוודר קרוע, והוא קצת סובל שיש לו חורים בנעליים, אבל חוץ מזה הכל בסדר, נכון? אז החיים ממשיכים ואנשים שמחים ומאושרים, ולומדים להשלים עם זה, שלא כל מה שהם רוצים יש להם.
"'הילדים גדלו מחושלים. הם לא נשברו מכל דבר שלא התקדם בקצב שהם מעוניינים. אם קשה בלימודים, מתאמצים יותר, אם קשה מבחינה חברתית, מסתדרים עם מה שיש. לא נשברים ולא נרתעים, אוכלים כשיש אוכל ומתקנים את הנעליים כשיש קצת כסף לשלם לסנדלר. כשאין, אז אין! לא מתווכחים עם המציאות…
"'אבל מה קורה היום', המשיך הסטייפלער, 'היום הילד מקבל ערימה של פרוסות לחם. אמא שלו עומדת מצד אחד עם כף מלאה אוכל ואבא שלו עם כף מהצד השני, ושניהם מנסים להאביס אותו, כדי שחלילה לא יהיה רעב. אם יש חור בסוודר ממהרים לתקן, ואם יש חור בנעל ממהרים לקנות לו נעליים חדשות. אין דבר כזה 'חסר', אין מצב כזה שילד הולך לישון רעב כי אין כסף לקנות לחם. ואם חבר הציק לו בחיידר, יבואו האבא והאמא יחד עם הסבא והסבתא, כדי לדרוש מהמלמד שיעמיד אותו במקומו ויעזור לילד שלהם. מרפדים לו את החיים, פותרים לו את כל הבעיות. שחס וחלילה לא יאונה כל רע לנסיך שלהם.
"'כשהילד הזה מגיע לישיבה קטנה, והוא רוצה להיות הבחור הכי טוב בישיבה, הוא לא מוכן להסתפק בפחות מלהיות ה'שפיץ', אבא ואמא לא יכולים לעזור לו בזה. גם אם סבא וסבתא שלו יבואו לצעוק על ראש הישיבה, שהנכד שלהם צריך להיות הבחור הכי טוב בישיבה, זה לא יעזור להם. ואז מה קורה? הילד הזה שגדל לבחור, לא יודע להתמודד עם המצב החדש הזה, שהוא לא מקבל כל מה שהוא רוצה. פתאום יש דברים שהם מחוץ לשליטת ההורים שלו, כי אי אפשר לרפד לו את החיים.
"'הוא לא מסוגל לעמוד במצב הזה, כי הנפש שלו לא התחסנה ולא הורגלה להתמודד עם אכזבות. ולכן יש היום כל כך הרבה משוגעים ואנשים במשבר בדרגות חומרה שונות'.
"אבל הסטייפלער לא הציג רק את הבעיה, הוא גם הסביר היטב לבחור שלפניו מה הוא הפתרון: 'העצה לזה היא, שצריכים לדעת מה חובת האדם בעולמו. כשיגיע ה-120 שלך, אתה תצטרך להתייצב בפני בית דין מעלה וישאלו אותך קרית? שנית? מה כתוב בפרשת בראשית? מה כתוב בפרשת נח? כמה מצוות יש בפרשת משפטים? כמה לאווים יש בפרשת כי תשא? אבא שלך לא יוכל לעזור לך וגם לא אמא שלך, אתה תעמוד שם לבד, ותצטרך לענות על השאלות הללו תשובות חדות וברורות! הביזיונות יהיו נוראיים.
"ולכן צריכים עכשיו ללמוד, פשוט ללמוד כדי שתדע מה לענות בבוא העת. אם תלמד מהסיבה הזאת, לא יפריע לך שלא מעריכים אותך מספיק, לא יפריע לך המעמד החברתי, שום דבר לא יניא אותך ממילוי חובתך בעולם. כחותרים ושואפים לעשות רצון אבינו שבשמים, כל שאר הדברים לא יבלבלו אותך ולא ישברו אותך'.
"וזאת התשובה גם לשאלה ששאלתם אותנו", משלים ראש הישיבה. "היינו שמחים ומאושרים כי לא חשבנו שמגיע לנו משהו אחר. לא חשבנו שהילדות שלנו נעשקת מאתנו. ידענו שחובתנו בעולמנו זה להרבות בתורה ובחסד, כך התחנכנו ובאווירה הזאת גדלנו, להשתדל לעזור לכמה שיותר יהודים, בלי לעשות חשבונות של נוחות או שאיפות גשמיות. ולכן היינו שמחים ומאושרים".
תודה
ממש תודה רבה רבה על הכל
אשריכם!!!!!