הייתי פעם בדרשה של דרשן מצוין. הוא דיבר שם על אחד מהמשכילים האפיקורסים. מרוב התלהבות, באחת הפעמים שהזכיר את שמו, נפלט לו מהפה: "ימח שמו וזכרו".
אחד מהקהל, שהיה רובו ככולו מורכב מאנשים אשר מרחוק באו, העיר לו כי לא נכון לומר כך על יהודי, יהיה אשר יהיה.
הדרשן, שהיה אדם פיקח מאד, קיבל את דבריו, ואמר שאכן היתה זו "פליטת פה", ואין לומר כך על יהודי, למרות שהוא בטוח שזוהי ברכה גדולה עבורו, והוא ענה "אמן" כששמע את הברכה הזאת.
הוא הסביר את דבריו: למעלה בשמים אין לו מנוחה, לאותו אפיקורוס. אולי קצת בחופשה הגדולה שלא לומדים בבתי הספר את הספרים שלו… אבל מיד עם תחילת שנת הלימודים מכניסים אותו שוב לגיהנום ושורפים אותו.
בגיהנום הוא צועק: "רבונו של עולם! ימח שמי וזכרי! מתי כבר ישכחו ממני? מתי כבר ישכחו מהספרים שלי? שכבר ימחה שמי מן העולם"…
ביום הדין הגדול ידונו את האדם על אותם פירות, ופירי פירות, שמעשיו המשיכו והתגלגלו לאחר מותו, לדורות הבאים.
כאן המקום להבהיר: כדי שאדם ימשיך לעשות פירות טובים, לא צריך להיות רש"י, גם לא צריך להיות "בעל מחבר ספר" שממשיכים ללמוד את ספריו, או דרשן חוצב להבות שממשיכים להאזין להרצאותיו.
גם אדם שקט, נחבא אל הכלים, יכול להיות משפיע עצום! אי אפשר לדעת איזו השפעה יש לאדם שראו אותו מדקדק בנטילת ידים או באמירת ברכות. גם בלי שהוא שם לב, אנשים ראו אותו, הושפעו ממנו והמשיכו ללכת בדרכו. או לדוגמא, הוא היה נוהג להתיעץ בכל ענין עם רב גדול ולקבל ממנו דעת תורה. דבר זה השפיע על בני משפחתו, שכניו וידידיו, לאמץ את דרכו ולהתיעץ גם הם בדעת תורה.
סיפר לי יהודי מבוגר שפעם אחת הוא עלה לירושלים כדי להתיעץ בענין מסוים עם רבי חיים אהרון טורצ'ין זצ"ל, שהיה מצדיקי ירושלים, ואני זכיתי ללמוד אצלו שנה אחת. כשנכנס לביתו, היה הרב באמצע האוכל. הרבנית הורתה לו לחכות עד שיגמור לאכול, ויברך ברכת המזון.
"עברו כבר שנים רבות מאז" – אמר לי אותו יהודי – "וכל אימת שאני נזכר איך רבי חיים אהרון ברך ברכת המזון – זה מכניס בי חיות וגורם לי לברך טוב יותר!".
הנה כי כן, יהודי עושה פירות ופרי פירות מבלי שבכלל ידע מכך! רבי חיים אהרון לא ידע שאותו יהודי כבר חיכה לו והאזין לברכת המזון שלו… ובשמים ידונו אותו כדין "מזכה הרבים" בברכת המזון!
גם להיפך, השם ירחם. אדם מיקל ראש באיזושהי מצוה. בני משפחתו, או אנשים הקרובים אליו, רואים זאת ומתקררים אף הם. הם למדים ממנו ועושים את המצוה בקרירות וביובש, בלי לב!
רבי עקיבא איגר זצ"ל כתב על עיר פלונית כי על אף שאנשיה יראי ה', מכל מקום אין הוא יודע מה יעלה בסופה, שכן בזמן שהם מקיימים מצוות לא יוקדת בם אש. הם, אמנם, מקיימים מצוות אבל בלי "ברען", בלי התלהבות, בלי שמחה.
נשתדל להכניס מחשבה, לב, בכל פעולותינו ולעשות אותן לשם שמים, ובכך נקנה את חיי הנצח שלנו, נצח סלה ועד.
(מתוך הגדה של פסח 'יחי ראובן')