סיפור מפעים על גדלותו, ליבו הרחום ומסירות הנפש להצלת יהודי, של מרן ה'בית הלוי' זי"ע, אבי שושלת בריסק המעטירה, לרגל יומא דהילולא שחל השבוע ביום ד' אייר. הסיפור מובא בספר 'רבן של כל בני הגולה' – תולדות חייו של מרנא רבינו חיים הלוי מבריסק זי"ע, מיצירותיו של המחבר הנודע רבי שמעון יוסף מלר שליט"א:
הסיפור אירע בתקופת רבנותו בסלוצק. על ישיבת וולאז'ין איים אז צילה הכבד של גזירת השלטונות, אשר רצו לחייב תכנית של לימודי חול. פרנסי הישיבה הזמינו לאסיפת חירום את ראשי הישיבה ומנהליה, שאליה הוזמן גם רבי יושה בער, אשר עשה לשעבר בוולאז'ין בהגדת שיעורים משך שתים עשרה שנה.
בשל חולשת בריאותו, הוצרכו להכניס לעגלת המסע כרים וכסתות כדי להקל מעליו במקצת את טלטולי הדרך המייגעים של הנסיעה הארוכה. משך ארבעה ימים נסעו עד שהגיעו לאיווניץ', כפר קטן ונידח, שם חנתה העגלה ליד ביתו של גוי מקומי. משנקש העגלון על דלת הבית כדי לבקש כלי לשאיבת מים, שאל אותו הגוי עם מי בא, וכשהשיב לו כי נוסע עמו ראבין יהודי חשוב, הביע הגוי במפתיע את רצונו לפגוש בו פנים אל פנים. הוא יצא איפוא מן הבית וקרב אל העגלה.
"אתה רב"? שאל בחשדנות מה את ה"בית הלוי", וכשנענה בחיוב החל לספר את סיפורו: "עד השבוע שעבר כל אימת שפגשתי רב יהודי הייתי מכבד אותו, אבל עתה כבר הפסקתי לכבד את הרבנים היהודים…"
"וכל כך למה"? שאל רבי יושה בער.
הלה פתח וסיפר כי בשבוע שעבר היה עד לקשיחות ליבם של יהודים כלפי אחיהם, ומאז אין לו כבוד לא ליהודים ולא לרבניהם. הוא הציג את עצמו כחוטב עצים שקשר קשרי ידידות עם יהודי פלוני הגר בקצהו השני של היער ועוסק בזפת. לדבריו רחש תדיר חיבה ליהודי ולשיחו, וכאשר היתה תוקפת אותו צינת היער החורפית והקור היה חודר לעצמותיו, נכנס היה לביקור קצר בביתו של הזפת היהודי, שם היה זוכה לכוס חמין, שהשיבה את נפשו וחיממה מעט את גופו הקפוא.
אלא שבשבוע העבר, כאשר נכנס שוב כפעם בפעם לביקור אצל ידידו היהודי, חשכו עיניו. מחלה אנושה ריתקה את חברו הטוב אל מיטתו, באין כל איש שיטפל בו. גלמוד היה היהודי, שהופקר למחלה שאכלה בו. הגוי סיפר כי אך ראה את המראה המזעזע, דפק את סוסו העירה. בעיר הקרובה סיפר לרבה של העיר את אשר ראו עיניו. לדבריו ענה לו הרב: "ומה אני יכול לעשות"? כשחזר הגוי וסיפר לרב כי מצב היהודי בכי רע, וכי ללא יד תומכת ימות, השיב לו הרב שוב: "ומה אעשה"?
"הרב הזה", סיים הגוי, "אכן לא עשה כלום. למה, אם כן, שיהיה לי דרך ארץ בפני הרבנים"?
רבי יושה בער לא השיב על טענתו של הלה. וכי מה יכל לענות לו? אולם תיכף ביקש לברר את מקום מגוריו של היהודי, כשהוא מבקש מן הגוי להתלוות אליו. ובכן, התיישב האיש בעגלה של רבי יושה בער, ממתין שהעגלון יפתח בנסיעה והוא יובילו למקום המבוקש, אלא שאז התעורר מלווהו של הרב – שלא נראה בעיניו השינוי בתכנית, ובפנותו אל רבי יושה בער אמר: "רבי, מה אתם עושים? הלא אנו נוסעים לוולאז'ין, לאסיפה הנוגעת לכלל ישראל, ואתם עוזבים הכל ונוסעים אל היער, למקום בלתי נודע"?
"אסביר לך", ענה הרב לשמשו, "על כרחי אני נוהג כן, שהלא תועלתה של האסיפה מוטלת בספק, ואין לדעת אם נצליח לפעול בה למען התורה אם לאו, אבל כאן זהו ודאי ספק נפשות. הגוי משיח לפי תומו ועלינו לקבל את דבריו, והרי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. אלא מאי? 'הכבוד' חסר כאן, שמחמת עסק זה לא אשב בראש האסיפה? ובכן, מוחל אני על הכבוד ובלבד שאזכה להציל נפש אחת מישראל"…
ואמנם כאשר הגיעו לביתו של היהודי, מצאו אותו במצב אנוש, גוסס ונוטה למות. ר' יושע בער נפנה מיד לטפל בצרכיו, דאג לתרופות והשקיע את כל כוחו בנסיון להצילו ממות. עני מרוד היה האיש, ואפילו כר לא נמצאה תחת ראשו. רבי יושה בער הביא מיד מעגלתו את הכרים והשמיכות שעמו והציע אותם על מיטתו של החולה, וגם את מעיל הפרווה שלו השאיר שם.
וכך, עשה שלושה ימים תמימים במחיצתו של החולה היהודי לסעדו ולתמכו, ורק מששבו אליו כוחותיו הסכים לעזוב את הבית ולהמשיך בדרכו, כשאת מעיל הפרווה הוא מותיר אחריו. כשהעיר לו השמש כי יקח את מעילו, וכי הוא, השמש, ימסור את פרוותו שלו, סירב רבי יושה בער באמרו: "אתה תסבול מהמצוות שלי"?
כך, ללא מעיל הפרווה השעיר והמחמם, עזב רבי יושה בער את ביתו של היהודי ועשה את דרכו לוולאז'ין. "אם ההשגחה העליונה הובילה לכך, זה מה שרוצים משמים", התבטא, אך למעשה הספיק להגיע בעוד מועד לוולאז'ין ואף עמד בראשה של האסיפה.
כחצי שנה חלפה, וברחובותיה של סלוצק נראתה יום אחד דמות של יהודי לא מוכר, המחפש את ביתו של הרב, כשבידיו הוא נושא שני כרים, כסת ומעיל פרווה. לאחר שהראו לו היכן הוא מתגורר, התייצב בביתו של רבי יושה בער, וכשנשאל למבוקשו הגיב: "האינכם מכירים אותי"? אך רבי יושה בער לא ידע מהיכן עליו לזכור את האיש. או אז הזדהה הלה כמי שהיה חולה נוטה למות שחייו ניצלו הודות לטיפולו המסור של הרב, וכי עתה בא לקיים את הבטחתו להחזיר את הכרים והכסת. אולם רבי יושה בער סירב, והסביר לאיש שיחו כי כבר התייאש מהם וכבר זכה הוא מן מההפקר. "ובכן", אמר בחיבה, "כל זה שלכם". אך הלה לא ויתר על נקלה. "אמת, רבי", טען, "זה שלי, אבל אני נותן לכם אותה במתנה גמורה", אבל ה"בית הלוי" הגיב לעומתו ואמר כי מאחר והוא עני, הרי שאי אפשר לו לקחת ממנו מתנה כה גדולה…
ובכן, לא הועילו כל הפצרותיו של היהודי. לאחר מספר ימים שעשה בסלוצק, נאלץ לשוב לביתו עם האדרת והכרים כלעומת שבא.