ממידת הכרת הטוב של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל
"ולהורות את בני ישראל" (י י"א)
בכל שלל מידותיו המופלאות של רבינו הבהיקה באור יקרות מידה זו של הכרת הטוב. כל מי שעשה לו טובה ולו הטובה הקטנה ביותר, גם אם הטובה היתה זעירה מאד וגם אם הלה הרגיש שהוא עצמו נהנה שזכה להנות אותו, בכל זאת הרגיש כלפיו שיעבוד והכרת טובה.
אחד מתומכי הישיבה נקלע לקשיים ובגינם הפסיק לתרום לישיבה. כעבור כמה שנים חיתן אחד מילדיו וכמובן שהזמין את רבינו. רבינו רצה ללכת אלא שבהתבוננות בלוח הזמנים של אותו יום, התברר שהדבר כמעט בלתי אפשרי, "אולם", פסק רבינו, "היות ומחוייבים אנו כלפיו בהכרת הטוב זה דוחה הכל". כך הפכו את כל הסדרים כדי להשתתף בחתונה. אותו יהודי התפעל מאוד ואמר שבעבר היו מגיעים ראשי ישיבות רבים, ורק רבינו ועוד אחד מגדולי הישיבות טרחו ובאו למרות מצבו.
"הלא הוא טרח עבורי!"
לעת זקנותו של רבינו סיגל לעצמו אחד התלמידי חכמים בישיבה, מגדולי תלמידיו, הנהגה טובה. מידי ערב היה סוחט פרי הדר, והיה מביאו לרבינו שישתה לאחר תפילת מעריב, כדי שבריאותו תתחזק. כאשר חלתה הרבנית והיתה מאושפזת בבית החולים היה רבינו שבור, באותם ימים היה הולך כמעט מדי יום ביומו אחרי מעריב לבקרה.
יום אחד רבינו מיהר לצאת מהישיבה אחרי מעריב כדי לנסוע לרבנית, ובדיוק אז הגיע אותו תלמיד עם המיץ. רבינו התנצל ואמר שהיום אינו מעוניין ויישר כח על הטרחא. לאחר זמן קצר חזר וביקש שיקראו לו. הוא התיישב, בירך ושתה את המיץ כדרכו בכל יום, ברך ברכה אחרונה ורק אז הלך. בדרך הסביר לסובביו: "האמת, איני מרגיש טוב והיה קשה לי היום לשתות, אבל מה הוא אשם שאיני מרגיש טוב, הוא הלא טרח עבורי".
ומעניין מאד לציין, פעם כאשר אותו תלמיד חכם לא היה בישיבה, הציעו תלמידים לסחוט עבורו את המיץ ורבינו ענה שלא יעשו זאת. לימים הובן הדבר כאשר רבינו התבטא פעם בפני אותו תלמיד חכם בחיבה, "עבורכם אני שותה!" – כל מה ששתה היה כי התכבד וכיבד את אותו ת"ח בכך ששתה את המיץ שעושה עבורו.
גם כאשר הטרחה לא היתה ישירה אליו – דאג להכיר טובה. סיפר רבי יוסף קראהן שכמה פעמים שם לב, כאשר התקיימו בחדר האוכל של הישיבה מסיבות סיום מסכת וכד', לפני שיצא מהמסיבה לא שכח רבינו לגשת למטבח ולהודות למבשלת על האוכל, למרות שהוא לא נעשה במיוחד עבורו.
"היום תוכל לשאול ככל שתחפוץ"
תלמידים קרובים לרבינו למדו את הלך רוחו, שבכל נושא וענין לא נשמט הענין של הכרת הטוב. פעם הקשה מדוע השתנה שמה של חוה מהשם "אשה" שקיבלה בתחילה, לשם שקיבלה אחרי החטא "חוה" למה חוה דווקא?
אלא, מכיון שחוה גרמה מיתה וקילקול לכל הבריאה לכן הוצרכו לקרוא לה שם חדש, והיה מקום לסבור, אולי מן הראוי לקרוא לה בשם של חסרון וגרעון ואולי גם קצת גנאי, אבל חובת הכרת הטוב גם לאחר מעשיה עדיין קיימת, ולכן נקראה בשם של יופי ולא ח"ו של דופי. זהו שמפרשת התורה הטעם ואומרת כי היא היתה אם כל חי, שמה השתנה אך גם שמה החדש כולל מהותה.
אברך עשה לו לקביעות לבוא מפעם לפעם ולברר עם רבינו את משנת תלמודו. היה זה בערוב ימיו ורבינו היה חלש מאד, ולכן היה מבקשו להעלות כל פעם רק ענין אחד. יום אחד נכנס ורבינו כדרכו אומר לו ענין אחד! לפתע נצרכה הרבנית לעזרה, ורבינו ביקש מהאברך שירד לבית בתו תבדלחט"א הרבנית אלטוסקי, שתבוא לעזור לרבנית. כששב אמר לו רבינו: "היום תוכל לשאול ככל שתחפוץ".
פעם הגיע לתפילה בביהמ"ד, אחד הבחורים שם לב שכסאו עדיין אינו במקומו, והלך לחדר השיעורים להביא את הכסא. כשהשתהה בקשו מרבינו להתחיל בתפילה, ואמר שצריך להמתין לבחור שלא יפסיד את ההתחלה, שכן הלך להביא את כסאו ואינו מן הדין שיפסיד את תחילת התפילה.
פעם אמר שיעור שהיה בנוי על דבריו של הגרב"ב ליבוביץ ב"ברכת שמואל", ועמל במיוחד להסביר את דבריו על מכונם. לאחר השיעור אמר שהוא עמל הרבה להבין ולהסביר את דברי הגרב"ב. והוסיף: הלא מחוייב אני בהכרת טובה אליו, שנתן לי סמיכה באופן שלא היה רגיל בו, ממילא מחוייב אני למשכוני נפשר לפרש דבריו בסוגיא שלא זכיתי להבינם, ועמלתי עליהם רבות משום כך. בהזדמנות אחרת סיפר על מידת הכרת הטוב של הגרב"ב, שכאשר הגיע לקמניץ וכן כשקרובי משפחתו הגיעו אליו, הוא יצא לקראתם וקבלם בכבוד גדול, כהכרת הטוב על כך שהתארח אצל חמיו כששהה בניו יורק.
עד היכן הדברים מגיעים? אברך חשוב ישנו בישיבה, שרבינו הקפיד ללכת לכל השמחות שעשה, ואמנם היה משתתף ושמח בשמחת כל אברכי הישיבה, אך בשמחותיו השתתף גם כשזה היה כרוך במאמץ מיוחד. כשנשאל מאי כולי האי, הרי אותו אברך לא היה ממקורביו הגדולים ולמה הוא כה טורח, השיב "והלא אברך זה הוא נין ונכד של הגאון בעל הנתיבות המשפט רבי יעקב לורברבוים, אם כן מחוייב אני כלפיו הכרת הטוב".
(מתוך הספר מגדלתו ומרוממתו)