את הסיפור שלפנינו סיפר המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, כפי שנשמע מפי הגה"ח רבי מנדל פוטרפס זצ"ל:
אחד מידידיו של רבי מנדל, ר' יעקב שמו, הוגלה בגלות קשה ומרה לאדמת סיביר הקפואה, ב'עוון' הרבצת תורה בילדי תשב"ר. עקב 'חומרת עוונו' הוגלה ר' יעקב לכפר נידח באחת המקומות הגבוהים והקפואים ביותר בסיביר. היה זה מקום שבו השמש אינה מאירה במשך כמה חודשים ברציפות, והטמפרטורות יכולות לצנוח לארבעים מעלות מתחת לאפס ואף יותר מכך.
בהגיעו לאותו כפר נידח הופנה ר' יעקב לעבר בקתה עלובה ומטה לנפול, שבה עתיד היה להתגורר לאורך שנות גלותו. ליבו נשבר בקרבו. הקפאון הנורא והרעב המתמיד שעתידים היו לאיים מכאן ואילך על קיומו הגשמי, לא הפריעו לו כמו העובדה שלא היה ברשותו ספרים או תשמישי קדושה הנצרכים לקיומו הרוחני. רק תשמיש קדושה אחד הצליח ר' יעקב להגניב מתחת עיניהם הבולשות של הסובייטים הארורים, היו אלו 'תפילין של יד', שעליהן שמר כבבת עינו.
אתא ובא יום שבת קודש, השבת הראשונה לשהותו בסיביר. ביום שבת קודש, אחר הצהרים, יצא ר' יעקב מבקתתו לסיבוב קצר. כאשר התרחק קמעא מהבקתה לעבר הערבות הקפואות שהתפרסו על פני כל האופק, שמעו לפתע אזניו קול שירה. הקול נשמע ממרחקים אולם בשל תנאי השטח הגיעו הדיו עד אליו.
ככל שהתקרב ר' יעקב לעבר מקור הקול, כבר יכול היה לזהות כי מדובר בניגון יהודי מלא ערגה והשתפכות הנפש. צעד אפוא מיודענו בעקבות הקול שהלך וגבר, עד שהגיע לבקתה עלובה אחרת ששכנה בקצה הכפר.
דלת הבקתה היתה פתוחה למחצה, וכשהציץ ר' יעקב בעדה, נדהם לראות יהודי מבוגר, שקומתו שחה ושערו מגודל, יושב ליד שולחנו הריק כשראשו הכפוף חפון בין ידיו. אפוף היה היהודי בשרעפים, והוא שר ברגש ובכיסופים את הפזמון המופלא "ידיד נפש אב הרחמן".
ר' יעקב פתח את הדלת והשתחל לתוך הבקתה. אותו יהודי אלמוני המשיך בשירתו מלאת הערגה והגעגועים לאביו שבשמים, עד כדי כך שלא הרגיש ולא הבחין כלל בכניסתו. אף לאחר שהתיישב ר' יעקב על הכיסא הפנוי שלצד השולחן, עדיין שקוע היה היהודי בכיסופיו ולא הבחין באורח הנכנס.
היהודי האלמוני המשיך להיות שקוע בשרעפיו גם לאחר שר' יעקב עצם את עיניו והצטרף לשירה המרגשת: "נפשי חולת אהבתך.. נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך". למעלה משעה נמשכה שירתם המשותפת. מילות הפיוט הקדוש שחיבר רבי אלעזר אזכרי ריחפו בחלל ערבות סיביר וביטאו את רגשות הקודש, והשאיפה לחוש בקרבת אלוקים, זו שאיחדה שני יהודים שגורלם הפגיש ביניהם בערבות סיביר. רק משהסתיימה השירה פתח האיש האלמוני את עיניו, הרים את ראשו וצורת פניו ההדורה נגלתה לפני ר' יעקב.
למשך כמה שניות היה הלה המום למראה האורח שנכנס לבקתתו, אולם מיד התעשת. הוא קיבל את ר' יעקב במאור פנים באומרו: "זה לי עשרים שנה מיום שהוגליתי לכאן, ומאז ועד כה לא ראו עיניי צורת יהודי. ערום ועריה הגעתי לכאן, ומיום בואי לא הנחתי תפילין ולא התעטפתי בטלית. לא ישבתי בצל סוכה ולא שמעתי קול שופר. ברוך ה' אשר שלח למעוני יהודי בעל צורה כמוך ומה רבה שמחתי על כך. אולי עתה אזכה סוף סוף להניח תפילין ואולי גם ללבוש ציצית, לאחר שנים כה רבות שלא זכיתי לכך?" סיים היהודי את דבריו בערגה.
האיש דיבר בהתרגשות, ואורחו נאלץ לאכזבו כמעט, כאשר סיפר לו כי ברשותו לא נותרו ספרים או תשמישי קדושה כלל, מלבד תפילין של יד שהצליח להציל, בעוד את התפילין של ראש חטפו ממנו הסובייטים הרשעים עם כניסתו לסיביר.
ר' יעקב נפרד מהאיש בהבטחה שמחר ישוב ויבקרו ויביא עמו את התפילין של יד כדי שיוכל להניחן.
למחרת שב ר' יעקב לבקתה הנידחת כשהתפילין כרוכות על זרועו כדי שחלילה לא ישזפו אותן עיני זרים. בכניסתו מצא את אותו יהודי אלמוני יושב לצד שולחנו אפוף שרעפים. "לא הצלחתי להירדם כל הלילה מרוב ההשתוקקות למצוה", אמר בהתרגשות, "עשרים שנה חיכיתי לרגע הזה" הוסיף והושיט מיד את זרועו, תוך שהוא מודה לה' ברגש על שסוף כל סוף זיכהו להניח תפילין.
ר' יעקב הסיר את התפילין מידו, הניחן על זרועו של היהודי האלמוני, והלה החל מיד לברך בקול גדול ובמתינות, תוך שדמעות זולגות מעיניו: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו ל-ה-נ-י-ח ת-פ-י-ל-י-ן". ר' יעקב ענה בהתרגשות אמן והחל לקשור את הרצועות על ידו הצנומה של האיש.
כאשר היו התפילין קשורות היטב על ידו, עצם האיש את עיניו ופתח באמירת קריאת שמע. מילות הפסוק "שמע ישראל" יצאו מפיו באיטיות רבו, ברורות וצלולות, אולם קולו הלך ודעך. אך בקושי סיים לקרוא את הפסוק הראשון, וראשו נשמט על חזהו.
נשמתו המזוככת של היהודי האלמוני יצאה ב'אחד'.
שנים רבות לאחר מכן, כאשר היה ר' מנדל מספר את המעשה לשומעי לקחו, היה מסיים ואומר:
"ידידיי, ישאל כל אחד מכם את עצמו, כיצד היה הוא נראה אילו היה יושב בדד במשך עשרים שנה בלי יכולת לקיים ולו אחת ממצוות ה'? האם גם אז נפשו היתה משתפכת ומשתוקקת באמירת 'ידיד נפש אב הרחמן', כאותו יהודי?
ועתה ביושבנו שקטים ושאננים, כשיש בחסדי ה' יש לנו הכל, מתוך נחת והרחבת הדעת, הלא ודאי שמוטל עלינו להרים קול זעקה מקירות ליבנו:
'ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך'.
(מתוך 'וכל מאמינים' ע"פ זמירות שב"ק – באר החיים)