מנהל המחלקה עובר כהרגלו בין החדרים לוודא שהכל מתנהל כשורה, ושחלילה לא חלה הרעה במצב בריאותו של אי-מי. והנה נכנס הוא לחדרו של רבינו – וקופא על עומדו

רבינו הרבה לעורר על הצורך לסיים את כל ההכנות זמן ניכר לפני כניסת השבת, ולא עם כניסת השבת, ואכן הוא נהג לקבל שבת 50 דק' לפני השקיעה, ולאחמ"כ קרא שיר השירים בקלף ובמתיקות גדולה.

וכך ביאר בספרו 'מנחת יהודה', על דברי רבי חנינא שהיה מכריז ואומר בכל ערב שבת "בואו ונצא לקראת כלה מלכתא": רצה לומר בזה, דהרי לצאת לקבל פני השבת כאדם היוצא לקראת אורח החשוב לו לקבל פניו, הוא יוצא לקראתו לפני בואו. כן צריך להיות קבלת השבת – לפני שמגיעה כניסת השבת. ואם כן, הרי האדם צריך להיות מוכן ויגמור כל מלאכתו עוד לפני אותו הזמן שהוא יוצא לקבל פני השבת… שהוא גם כן עדיין לפני כניסת השבת. (מנחת יהודה, עמ"ס בבא קמא לב).

לבני הישיבה, המשוחררים מעול הכנות השבת בבית והמשפחה, העיר רבינו: "צריך להתרגל לסיים את ההכנות לשבת מוקדם ולא להשאיר את ההכנות לזמן מאוחר. ואם אפשר, ללמוד שעה לפני הדלקת הנרות. כי כאשר נכנסים לשבת מתוך לימוד תורה, מרגישים את קדושת השבת אחרת לגמרי.

כך גם היה מעורר תמיד לאברכים, שאמנם אין סדרים קבועים בכולל ביום שישי אך ודאי שכל אחד מחוייב לקבוע לעצמו סדרי לימוד ליום זה, וציין כי מלבד זאת שהמבטל זמנו בימי שישי הרי מפסיד חלק נכבד מימי חייו, הרי לשבת צריך הכנה ואיך יתכן להיכנס לשבת קודש לאחר שעות של בטלה.

כשהוקם בביהמ"ד "חמדת צבי" על ידי הרב דרורי כולל "תוספת שבת" היה רבינו מעודד ממריץ ומחזק לקיום הכולל פיתוחו וגידולו, כדי לחזק הלימוד בערבי שבת וחג. יחד עם זה כדרכו לשקול כל דבר במאזני יושר, ציין והדגיש לבעלי משפחות ברוכות, כי בזמן הסמוך להדלקת הנרות צריך לשהות בבית, לסייע ולדאוג שיסיימו את כל המלאכות ושידליקו את הנרות בזמן.

נשאל רבינו מפי נכדו: הרי הסבא כלל לא נח במשך השבת, ובנוסף לשיעורי הישיבה עוד הוא קובע ללמוד עם כמה וכמה מנכדיו, האם אכן ראויה הנהגה זו לכל אחד? התחמק רבינו בענווה, והפטיר: "אח, פעם היו לי כוחות…" – ומיד הוסיף ואמר: "בכל אופן, ההנהגה בשבת קודש צריכה להיות שתהא כולה רוחניות. אם צריך לנוח – אזי נחים, אבל העיקר שלא יהיה חלילה מצב של ישיבת בטלה וכדומה".

לאחר שביאר פעם בשיעורו את דברי התוספות בביאור נפלא, עשה רבינו אתנחתא קצרה, וסח לתלמידיו אודות הביאור אותו מסר להם ברגע זה: "למדתי את התוספות הזה בשיעור בשבת לפני עשרות שנים, וכך הסברנו אותו אז… אין זו אלא זכות השבת שסייעה בידי להגיע לביאור הנפלא הזה, כי ללא ההסבר הזה, דברי התוספות ממש סתומים". (מכתבי נכדו נאמנו רבי יוסף קורלנסקי שליט"א).

באחד הימים סיפר על חותנו הגרא"י גרשונוביץ זצוק"ל, שהיה נהוג בעיירה בה כיהן כרב, שדרשנים המתארחים בשבת ידרשו בביהכנ"ס ובשכר זה היו מפרנסים אותם בני העיירה, וכמובן שכל פעם לפני"ז בקשו רשות המרא דאתרא. והנה באחת השבתות הגיע מגיד מכובד מאד, והרב לא הסכים שידרוש. כל העיר רעשה, וכולם התפלאו למה הרב לא הסכים שידרוש. לגודל הפליאה שאלו הגבאים את הרב לפשר התנגדותו, והרב ענה כי הבחין שהמגיד הגיע לעיירה סמוך מאד לשבת, ואם יהודי מסוגל להגיע כל כך מאוחר סמוך לשבת, זה סימן שחסר לו ביראת שמים, ומי שחסר לו ביראת שמים איני רוצה שיעמוד לשאת דברים… סופו של דבר היה שבדקו אחריו ואכן ראו שהמגיד לא היה ראוי לתפקידו מחוסר יראת שמים.

שבת אחת נאלץ רבינו לעשות הרחק מביתו ומסביבתו הטבעית. היה זה כאשר נזקק רבינו לטיפול בעיניו, ואושפז בבית החולים 'איכילוב' שבתל-אביב, ונאלץ לשהות שם גם ביום השבת. השבת נכנסה, ובבית החולים החיים נמשכים כרגיל – מהומה של מדידות, לקיחת דמים, תרופות… מבקרים אפופי דאגה סובבים הלוך ושוב, כאן נזעקת אחות לסייע, ולשם רופא להציל… אך סער חיי החולין נבלמים באחת בפתח חדרו של רבינו, השוכב על מיטתו, מנותק מכל הסובב, וכולו אפוף בחרדת קודש של שבת המלכה.

מנהל המחלקה, עובר כבשגרה מחדר לחדר, בוחן את פני החולים לוודא שהכל מתנהל כשורה, ואם חלילה לא חלה הרעה במצב בריאותו של אי-מי. והנה נכנס הוא לחדרו של רבינו – וקופא על עומדו: פני רבינו המאירות באורה של השבת, ורוח הטהרה והשלווה הנסוכה עליהם, כמו הפנטו אותו. מחזה פלאי שכזה לא ראה מעודו. משהתעשת, קרא לכל חבריו לצוות בהתרגשות: "בואו וראו אדם שרואים עליו את השבת!"

אמר רבינו לתלמידיו: "השבת היא 'מעין עולם הבא', כולם שרים את זה בזמירות… ברם, האם גם מתעוררים לחשוב מה הכוונה 'מעין עולם הבא'?" והוא מפרש לה: "'עולם הבא' משמעותו עולם נקי מתאוות, ממילוי רצונות, ממסחר ושאר עניני עולם-הזה. כך היא גם השבת – יום שאין בו תאוות, אין בו רצונות גשמיים, לא עסקים ולא מסחר, יום נקי וטהור, מעין עולם הבא". סיים רבינו וסיכם את דבריו: "ומי שלא מרגיש את זה, אזי רחוק הוא מלטעום טעם של שבת".

פעם אחרת התבטא: "בשבת יש לאדם מנוחה, ששוכח מכל עניני העולם-הזה, וכביכול חיים בשמים… זוהי מנוחה שאדם בשר ודם לעולם לא יצליח ליצור לעצמו בימות החול, גם אם ישבות מכל מלאכה. כי זו מסגולת השבת – שביום זה יכול האדם להתנתק ולשכוח מכל טרדותיו. אבל בימות החול, הרי תמיד יבהלוהו רעיונותיו מטרדותיו הקבועות".

בערב שבת, משעת המנחה ולמעלה, הקפיד לאחל "א גוט'ן ערב שבת" (ולא "גוט שבת"), בחששו לדעת רבי עקיבא אייגר, המסתפק שמא באמירת 'שבתא טבא' כבר מקבלים שבת. ובשנותיו האחרונות, כשהיה מוסר ביום שישי שיעור בפרשת השבוע, ולאחריו היו מתפללים תפילת מנחה, היה מאחל לבני השיעור בהיפרדם: "שנזכה לקבלת שבת קודש בשמחה".