כדי להבין מה היה בליל הסדר אצל הגאון רבי יעקב אדלשטיין זצוק"ל, צריך קודם כל לראות עם איזה מטען הרב הגיע מוכן לליל הסדר, עם איזה 'שעבוד לציבור'.
כבר אחרי פורים ראינו בבית את ההכנות. הן בענייני העיר לדאוג ולסדר לבעלי החנויות את ענייני הביעור חמץ, הכשרות וגם הגעלת כלים, והן בבית עצמו. אבל הכל היה בלי לחץ ומתח מיותרים. מראש חודש היה מתכונן, מטפל ועוזר בעצמו במלאכת הנקיון בבית. תמיד דיבר בפני אברכים ובפני בעלי בתים שצריך לעזור בבית ונאה דרש ונאה קיים בעצמו. [בשנים מוקדמות בהן 'ישיבת השרון' עדיין הייתה קיימת, באו בחורים בימי ערב פסח לנקות את הספרים ולסדר אותם, הוא עבד איתם ביחד וסיפר להם סיפורים מאלפים. הייתה להם חוויה מיוחדת].
רק בליל בדיקת חמץ הורידו את כלי הפסח מהבוידעם. את העופות הכשירו קודם ולכן הורידו את הקרש להכשרה כמה ימים קודם. בימים ההם שקנו מלח במשקל, אבא הלך למכולת לבדוק את שקי המלח ולראות שהשק חדש. והאמא הרבנית ע"ה עבדה כמעט כל הלילה לבשל צרכי החג.
*
כמרא דאתרא דאג כל שנה שיהיה סיום בבית כנסת בערב פסח. שנה אחת ישב ללמוד מסכת נדרים כדי לסיים. שאלתי אותו: 'למה נדרים? הרי הוריות היא מסכת קצרה יותר?' ואמר לי: 'נדרים היא מהמסכתות הקטנות בש"ס כי הגמרא עצמה קצרה יותר ורק פירוש הר"ן הוא הארוך… הוא אמר שיעורים בבין הזמנים ברמת השרון ומחוצה לה. היה לו זמן להכל.
*
ככל שהתקרבו הימים לפסח, באו יהודים לחתום על שטרי הרשאה חמץ. כל אחד שבא לחתום היה דורש בשלומו ובשלום משפחתו.
בשנים קדמוניות מכר בהרצליה עם הרב, בשנים מאוחרות מכר לגוי ברמת השרון עם כל הקניינים והזדרז לשריפת חמץ בבית. במשך כל היום של ערב היו טלפונים של שאלות לקראת החג, ועצות וברכות במשך רוב שעות היום. כמעט לא הצליח לנוח בערב פסח. גם כשבאנו מבני-ברק קרוב לחג הוא הסתובב עם הטלפון בבית לבדוק שהכל מסודר. היה חש שהוא משועבד לציבור עד כניסת יו"ט.
*
בדיקת חמץ נמשכה זמן רב. עד לשנים האחרונות השתטח בעצמו לבדוק. סיפר לי אחד הבעלי בתים שזוכר שהגיע למכור חמץ והרב שכב מתחת לספה עם הנר, ולפתע הרב צועק: 'חמץ!!! חמץ!!! בזעזוע… לפעמים לקחה הבדיקה כמה שעות, וכשבאו למכור חמץ ישב בסבלנות ואחר-כך המשיך הלאה לבדוק.
*
ליל הסדר
בליל פסח במעריב בבית הכנסת ראו כל הציבור את השמחה בהלל 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', אבא ממש רקד בשמחה רבה על יציאת מצרים.
בליל הסדר היה כמלך בגדוד, לבש קיטל לבן וכיפה לבנה. עיקר העיסוק שלו עם הילדים הקטנים, שר איתם שירי-גן ולכל ילד התייחס.
בסיפור המכות סיפר להם כמו בחיידר, איך הייתה מכת דם, איך היתה מכת כינים וכו', הוא המחיש הכל, קצת פירושים אמר אבל בעיקר סיפר כפשוטו כאילו הוא יצא ממצרים. היה הולך עם המצה על הכתפיים הוא וכל הילדים אחריו בשורה ושרים 'ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו', היו לו כוחות מיוחדים, אחרי ימים של עבודה כמעט בלי שינה נהפך לאדם אחר לגמרי. ראו אצלו את החירות בפועל. היו תקופות שסיפר את הנסים שהיה להם כשיצאו מרוסיה.
הוא השתדל להמחיש כל דבר גם בשנים מאוחרות שאנחנו הילדים כבר של היינו נשואים והיו נכדים ונינים. הוא תיאר חכם מה הוא אומר, וב'רשע' עשה קול של רשע בדיבור עד בניגון של רשע, ובבן התם שאלה וניגון ילד תם. הילדים זוכרים איך שב יחץ המחיש ושאל איזה חלק מהמצה יותר גדול, כך אביו נהג, אמר.
חירות. הוא הראה שמצניע את האפיקומן. בביתנו לא חטפו את האפיקומן. הוא החביא אותו אצלו. את ההלל אמר בשמחה עצומה ולפני ברכת 'אשר גאלנו' הקריא מההגדה: 'ויאמר בשמחה עצומה', והוא עצמו כך אמר, בהרגשת חירות.
בעיקר היה מספר סיפור יציאת מצרים אבל כל שנה היה חוזר על דברי מרן הרב מבריסק זצ"ל שיש שלשה חלקים בהגדה. חלק של שאלה ותשובה כדרך הסיפור, חלק שני סיפורי גלות וגאולה והשתלשלות העניינים, וחלק השלישי טעמי המצוות. והברכה על הכל 'גאל ישראל'. לפני מצווה מהתורה עושים ברכה, לפני ההגדה אומרים 'ברוך המקום', אחר כך 'ברוך שומר הבטחתו לישראל' – על סיפור ההגדה.
הוא תמיד הזכיר מה שאביו זצוק"ל נהג בליל הסדר, ואמר את ההגדה מהגדה עתיקה שירש מאביו – הגדת 'מגדל עדר' – דפים מפוררים, אבל זו הגדה מאביו.
היה מבקש מהילדים שיאמרו מה ששמעו בחיידר וגם מהבנות ביקש. אמירת ההגדה הייתה משותפת ביחד והיה מספר. הבנים הנכדים והנינים ניגשו אליו כמעט כמו חבר לומר לו פירושים והוא התייחס בסבלנות עצומה לכל אחד. בכלל זה דבר לא מצוי כמעט, הסבלנות שהייתה לו לכל אחד, בגיל המבוגר שלו ובמצב שלו גם בשנתו האחרונה בבית החולים הוא לא נבהל מרעש והמולה, הוא היה באותו מצב של שלווה ורגיעה, טיפל בילדים הקטנים והשגיח שכל הילדים קבלו כרפס למשל, הוא דאג לכל פרט.
באכילת המרור הראה לכולם שזה מר, ואכל כזית חריין. ב'שולחן עורך' לא האריכו כל כך כי היה סמוך לחצות. ל'שפוך חמתך' בעצמו פתח את הדלת ואמר 'ברוך הבא' לאליהו הנביא, בסיום הסדר הייתה רקידה יחד עם כולם, ואחרי שהסתיים הסדר מאוחר בלילה ישב לומר שיר השירים.
כל הפסח היה מרומם, הרגישו בבית את היו"ט. בפסח אחרי הצהרים אמר שיעור בבית הכנסת בענייני העומר, לתת תחושה, והיה מקדים כמו שמרדכי למד עם הילדים דיני העומר, גם אנחנו לומדים.
עומד על המשמר
אני נזכר שבאחת השנים בשביעי של פסח בבוקר באו לבית הכנסת ואמרו לו שיש חנות שמוכרת פיתות ברחובה של עיר. הוא הודיע שאחרי קריאת התורה כולם יוצאים עם חומשים. הלכו ליד החנות ועמדו בכניסה והוא פתח את החומש וקרא את הפסוק: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי" וכך חזר שוב וכל הקהל אחריו כמה פעמים עד שבעל החנות יצא ואמר: "הרב, די, אני סוגר את החנות".
אחר כך אבא הסביר, שכשמוחים צריך לא לצעוק אלא לדבר אל הנשמה שלו. כשמשמיעים לו את פסוקי התורה זה נכנס לו לנשמה בעוצמות.
אבא היה הולך כמה ק"מ לדרוש בכמה בתי כנסת את דרשת שבת הגדול. אנשים ראו את הרב ממרחק והורידו את הסיגריה או שנכנסו בבושה לביתם כדי לא לעבוד בחצר לידו. פעם אחת עבר ליד חנות שהייתה פתוחה בשבת פתוחה בשבת ונכנס ואמר: "שבת שלום, למה לעבוד בשבת', ההוא לא התייחס. אחר כך נחתכו לו שתי אצבעות ובא לרב ב'טענה': "למה הרב לא צעק עלי שאפסיק לעבוד בשבת? הרב דיבר בעדינות מדי"…
(מבנו הג"ר צבי יהודה שליט"א, מתוך הגדה של פסח – בעקבי ההגדה. מקור – יתד נאמן פסח תשע"ז)