- מעשה ניסים: פיוט זה מונה את הניסיונות והסבל שעם ישראל עבר, ומסיים בגאולה שהגיעה מהקב"ה.
- האדמו"ר מקלויזנבורג: ללמדנו, למרות שעברו את כל היסורים – שונרא, כלבא, חוטרא וכו' ונותר יהודי אחד ירא שמים – שוחט שמדקדק במצוות. הגיע מלאך המות והרג אותו, ועם ישראל נשאר, לכאורה, ללא תקוה לעזרה. מצב זה מביא למסקנה, שאין לנו על מי להשען, ועלינו להאמין שיבוא הקב"ה וישחט את מלאך המוות ויקרב את קץ הישועה ויגאל אותנו במהרה אמן.
- ליל הסדר הוא חג האמונה, שבו מספרים מניסי הקב"ה עמנו. אנו מאמינים, שיש דין ויש דיין שמשלם שכר ובמקביל מעניש את מי שצריך. כשם שפרעה ששיעבד את עם ישראל נענש על כך, כך גם בפיוט – כל אחד קיבל את עונשו: הכלב על שטרף את הגדי, וכל אחד בשרשרת זו, כיון שה' הוא השופט והדיין דין אמת.
- זהו דיאלוג שהתנהל במצרים בין יהודי למצרי. המצרים ראו שהיהודים מכינים את הכבשים לקיים מצות קרבן פסח, וכעסו על כך, שכן המצרים עובדים לצאן. ענה לו היהודי למצרי בלעג (וכך פותח הפיוט) – האם אלוהיך זה גדי זול שאבא קונה ב-2 זוזים? והרי אפילו חתול חזק יותר. המצרי, בתגובה, שתק וחשב, שאולי ראוי לעבוד לחתול, ואז אמר לו היהודי – הרי כלב חזק יותר מהחתול. והמצרי, כתגובה חשב לעבוד לכלב וכך נמשך הדיאלוג עד שהיהודי מבהיר למצרי שהקב"ה הוא האלוקים האמיתי וכולם צריכים לעבוד לו.
- הגר"א: חד גדיא, חד גדיא – 2 גדיי עיזים שהביא יעקב אבינו ליצחק בליל פסח, ונעשו אח"כ מצוה לדורות: לקרבן פסח ולקרבן חגיגה. בזכותם זכה יעקב לברכות יצחק ולבכורה, ומסר את ברכות הבכורה ליוסף.
ואתא שונרא – סמל הקנאה, קנאת אחי יוסף שמכרוהו למצרים, לבטל ממנו הברכות והבכורה.
ואתא כלבא – הוא פרעה מלך מצרים, שנקרא כך בפי חז"ל, ועינה את השבטים לתקן חטא קנאתם ביוסף.
ואתא חוטרא – מטה משה, שבו נעשו המופתים במצרים, ועבר ליהושע, וכן הלאה עד דוד המלך. במטה זה נעשו הנסים שהיו לישראל עד חרבן ביהמ"ק הראשון, שנחרב בעוון ע"ז וכתוצאה מכך – בטל כוח המטה.
ואתא נורא – ביהמ"ק נחרב מאש יצה"ר, שהגיעה מעוון עבודה זרה.
ואתא מיא – (מים=תורה), אנשי כנסת הגדולה, שביטלו יצר של עבודה זרה.
ואתא תורא – מלכות אדום המשולה לשור, שהצרה לישראל מאד בגזרות רעות, לבטלם מהתורה והמצוות.
ואתא השוחט – זה משיח בן יוסף שנלחם באדום.
ואתא מלאך המוות – שעתיד משיח בן יוסף ליהרג. עד שבא הקב"ה ויושיענו תשועת עולמים במהרה בימינו.
- הפיוט מתאר את ההיסטוריה שלנו משעבודנו במצרים ועד היותנו במדבר.
חד גדיא – עם ישראל שנקנה ע"י הקב"ה (=האבא) בחמישה זוזי (=חמישה קנינים).
שונרא – המצרים, חיפשו את עם ישראל במסתרים, כחיה שמריחה את טרפה.
כלבא – פרעה, שהרג גם את עמו (השונרא לעיל) בגזירת "כל הבן הילוד…"
חוטרא – המטה שמשה בו והיכה את פרעה.
נורא שרף לחוטרא – המכשפים, שביטלו (מבחינתם) דברי משה, ושרפו המטה.
מיא כבא לנורא – קריעת ים סוף, שטבעו בו המצרים, ומאז אין כח לכישוף.
תורא שתא למיא – במעשה העגל, הסירו את הטהרה, וההזדככות שהיו בקריעת ים סוף.
שוחט שחט לתורא – משה עמד בשער המחנה ואמר "מי לה' אלי". שבט לוי הגיעו והרגו את מי שעבד לעגל.
מלאך המות – זה השטן שהגיע במחלוקת קרח, ושחט לשוחט, שכילה את הזכות וגרם למחלוקת עד שבא הקב"ה ושחט את מלאך המוות, שיבטל את יצר הרע לעתיד לבא.
- ביאור דומה, הפיוט מתאר את האירועים, שהיו בהסטוריה של עם ישראל, אולם ההתייחסות הן לתקופות שונות. מטרת הפיוט – לחזק את אמונת עם ישראל (הגדי) בהקב"ה (הרועה שקנה גדי), שמשגיח ומציל את עם ישראל מכל צרותיו. השיר מונה את הסכנות שאורבות לגדי – הצרות שהיו לעם ישראל.
חד גדיא – כינוי לעם ישראל, שניצב ככבשה רכה, שנקנה ע"י הרועה (הקב"ה).
שונרא – החתול, מרמז על האויבים שקמו לעם ישראל. בתחילה – הראו יחס ידידותי ואוהד, שהשתנה פתאום באופן מהיר והגיע ליחס הפוך. היחס של החתול (השונרא) התחלף והפך ליחס של כלב (כלבא).
כלבא – הגויים שעד לפני זמן מה היו ידידים והראו יחס חם, הפכו לאויבים והתנפלו על עם ישראל, כמו כלב שנראה ידידותי ורגוע, ולפתע מאבד את שלוותו ומתנפל ונושך את האדם.
ואתא חוטרא – המקל, המכות שעם ישראל ספג וקיבל.
ואתא נורא – הצרות שאבותינו סבלו בתקופת ימי הביניים. הלהבות הבוערות של המשרפות, כשנצטוו להמיר דתם, אולם מסרו נפשם, וקפצו לאש היוקדת.
ואתא מיא – המים, שאויבינו השתמשו בהם, כדי להטביל את היהודים שלא עמדו בניסיון, והמירו את דתם.
ואתא תורא – האויבים שהתנפלו כמו שור עיור ולמרות הכל – בא הקב"ה ופדה וגאל אותנו. המכות שבדרך מראות לנו, שאין לנו אפשרות להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו, אלא רק להאמין ולבטוח בהקב"ה.
בתקופת ירבעם נחלקה הממלכה מיהודה, וכדי למנוע מהעם להגיע לירושלים ולהתחבר עם מלכות יהודה היריבה, עשה ירבעם שני עגלי זהב כתחליף לקרבן הפסח. מחבר הפיוט, עפ"י פירוש זה, מתאר את השתלשלות האירועים ועונשם.
חד גדיא – הגדי שממנו הקריבו קרבן פסח היה שוה שני זוזים.
אתא שונרא – ירבעם, שהיה ממונה על חילו של שלמה, ודומה לשונרא – שאינו נאמן לבעליו.
ואתא כלבא – בעשא בן אחיה, שבתחילה היה נאמן לאדוניו – ירבעם (כמו כלב שנאמן לבעליו), ולאחר מכן הרג את כל בית ירבעם.
ואתא חוטרא – זמרי, שעליו נאמר בישעיהו – "מטה ושבט אפו", והרג את כל ביתו של בעשא, שעבדו ע"ז.
ואתא נורא – עמרי, כשראה שירושלים נלכדה – שרף באש את בית המלך.
ואתא מיא – יהוא, שעלה על בית אחאב "בשפעת מים".
ואתא תורא – שלום בן יבש, שהיכה את זכריה.
ואתא שוחט – מנחם בן גדי, שהיכה את שלום, נקרא שוחט, שזבח בן-אדם.
ואתא מלאך המות – פקח בן רמליא, שהיכה את פקחיה בנו של מנחם. נקרא מלאך המות, כיון שהיה מלאך שלוח להמית את בחורי יהודה.
ואתא הקב"ה – הקב"ה שלח את שלמנאסר מלך אשור, נלחם בשומרון והגלה את עם ישראל על שעבדו ע"ז.
- פיוט זה "חד גדיא" בא בסיומו של ליל הסדר – חג האמונה ומראה עד כמה איננו מבינים במהלכי הקב"ה ואין לנו מושג במהלכיו ובהשגחתו, שהרי אם נתבונן במהלך, הסיפור נראה פרדוקס. החתול – רשע, הואיל ואכל גדי חף מפשע. ולכן – הכלב, שמעניש את החתול (הרשע) הוא צדיק. המקל, שמכה את הכלב (הצדיק) הוא רשע, ולכן – האש ששורפת אותו היא צדיקה. ולפי זה – המים שמכבים את האש (הצדיקה) הם רשעים. וכך הלאה – השור צדיק, והשוחט – רשע, מלאך המוות – צדיק, ולפי זה, מה הטענות שיש (חלילה) כנגד מלאך המות, הרי נהג לכאורה כדין ובצדק?
אלא, מוסר ההשכל מסיפור זה – א. איננו מבינים בהשגחתו של הקב"ה והנהגתו את העולם הזה. ב. אדם לא יכול להיות אביר הצדק ולהתמנות לשוטר של הקב"ה. בפרט כשכל כוונתו – שלילית, להתעלל בבני אדם. אדם לא יהיה "צדיק", ובדרך – "ישחט" אחרים.
- מעשה ניסים: פיוט שמרכז את הצרות שהאומות עשו לעם ישראל.
חד גדיא – ביהמ"ק נקרא גדי, שנקנה ב-2 זוזים. דוד גבה 2 זהובים מכל שבט כשקנה את גורן ארוונה.
ואתא שונרא – נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש. שונרא = שונא רע.
ואתא כלבא – כורש, שינק מכלבא.
ואתא חוטרא – יון,
ואתא נורא – החשמונאים, הכהנים הנקראים אש.
ואתא מיא – אדום, על הפסוק "מקולות מים רבים" (תהילים), אומר המדרש: "זה אדום שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו…".
ואתא תורא – זה ישמעאל.
ואתא השוחט – משיח בן יוסף.
ואתא מלאך המוות – משיח בן יוסף נהרג.
ואתא הקב"ה – הקב"ה יפדה אותנו לעתיד לבוא.
- בסיום ההגדה, לאחר שהוזכרה יציאת מצרים, נזכרים ברמז כל הנסיונות שאבותינו ניסו את הקב"ה, בפיוט "חד גדיא", מפני כבודם של ישראל הדברים מוזכרים ברמז:
גדיא – עם קטן ונידח, בתרי זוזי – כסף וזהב של מצרים.
ואתא שונרא – עשרה נסיונות ניסו בני ישראל את הקב"ה במדבר. הערב רב, שיצא ממצרים, (שטבעם כמו החתול שדרכו לרדוף ולתקוף), גרם לכך.
ואתא כלבא – פרעה, נמשל לכלב רודף, לאחר שהערב רב חזרו והלשינו עליהם.
ואתא חוטרא -הקב"ה אומר למשה להרים את המטה ולנטות על הים, חוטרא (=המטה) היכה את הכלב (=מצרים) וגרם לו לטבוע.
ואתא נורא – במסכת אבות מוזכרים עשרת הנסיונות במדבר (פ"ה משנה ד') ובהם קברות התאווה שגרמו שלא יכנסו לארץ ישראל. נורא – כנגד התבערה.
ואתא מיא – בני ישראל רבו עם משה על המים ומתאוננים.
ואתא תורא – עגל הזהב, ששתה מהמים – ביטל את התורה (מים=תורה). וכתוצאה מכך נשברו הלוחות.
ואתא שוחט – משה, שכינס את שבט לוי בשער המחנה, והרג את עגל הזהב (ובני לוי הרגו מי שעבד לעגל).
ואתא מלאך המות – השטן, שהיה עם הערב רב.
ואתא הקב"ה – לעתיד לבוא ישחט את יצר הרע לפני הצדיקים.
(כי ישאלך בעריכת הרב חגי ולוסקי)