מעשה שהתרחש בארץ הקודש בחודש האחרון: בחנות ענק בה נמכרים מוצרים שונים, נמצא מתחת לדלפק רחב הידיים סכום כסף משמעותי מתגולל, לצד כמה קבלות שהעידו על רכישות
מישהו מן הקונים שגילה זאת, ניסה לברר בהיסטריה של מי אלה. אחד מן הקונים ששהה בסמיכות ראה את הסכום ופכר ידיו וקרא, "זה שלי, אי, תודה, כנראה נפל לי", ותוך כדי שהתכוון לאסוף, 'זרק' מישהו אחר שהנה מציצה שם חשבונית של חנות מסויימת – "כן", נענה אותו מוצא כספו, "קניתי שם".
"מזל שמצאת את זה", שמח אי מי.
משהו עורר את חשדו של בעל החנות, שחפץ היה להשיב את האבידה הנדירה לבעליה. שאל -אמר בנימה ספקנית: "כדאי לבדוק במצלמות האבטחה איך שנפל ממך, זה יעזור לך לזהות את הסכום…"
תיכף ומיד לאמירה, משך אותו אדם את ידיו מעסקה: "הו, לא, זה כנראה לא שלי. לא היה איתי סכום גבוה כל כך… באמת לא אחראי מי שמאבד סכום הגון כזה! כאילו זה גדל על העצים", – פסק, לקיים מאמר העולם 'ההגנה הכי טובה, התקפה'.
"לא שלך, אז חייבים לבדוק במצלמות של מי זה".
"בטח, מסכן האיש. מחפש את זה. מי יודע למה הוא צריך את הכסף. רחמנות". מכל הכיוונים שמעתי השתתפות בצער.
לא נמשיך עם פרטי הסיפור שלא מן הענין לשמו הובא, אלא ללמדנו: רק תבוא המצלמה ותוריד את המסיכה.
*
יצרו של אדם מנסה כל העת להכשילו. ולצערנו יש מצבים בהם הוא גובר עליו, וביחוד כשהוא מרמה אותו מחגלה לפניו דמיונות זוהרים, מבהיקים, ובדמיונות אלו מתקשה האיש להתגבר – הוא נמשך אליהם.
הוא לא יעשה כן אם ידע שאי־מי יבחין באי התמודדותו מול ההשתוקקות הלא כשרה. הוא יודע שברגע שהוא ימצא תועה, תרד קרנו בעיני הסובבים. וחלילה לו.
אפשר שזה מה שהזכיר לי מעשה אחר, שהתרחש לפני יותר ממאה שנה במרחבי דרכיה המוריקים של ליטא:
מספרים על עגלון, שבמהלך הנסיעה הארוכה גילה גן נטוע יפה, עצי פרי מרהיבי עין, שעשו לו חשק לאכול. הוא פנה אל הנוסע וביקש ממנו: "אני יורד לאסוף קצת, אם חילה מישהו יבוא, מיד תקרא לי…"
איך שניגש העגלון אל העצים, החל הנוסע קורא בקול רם: "רואים, רואים"!
נבהל האיש ורץ אל העגלה כלעומת שבא, והחל לנסוע חלילה שיחשדו בו.
אחר כברת דרך קצרה, חלפה הסכנה מבחינתו, הביט לאחור ולא ראה נפש חיה. עתה בא בטרוניה אל הנוסע הלוא הוא מרן בעל ה"חפץ חיים" זיע"א: "מדוע זעקת לשוא כשאף לא אחד היה באזור ומנעת אותי ממלאכתי?!"
"וודאי", שח לו הרב, "אדם לא היה שם, אבל הקב"ה, מלוא כל הארץ כבודו, היה שם ובחן את כל מעשיך. הוא שהורה עוד לפני זה: לא תגנוב! לא תחמוד!"…
רטן העגלון, אך נשך את שפתיו.
*
את זה ידע מרן ה'חפץ חיים' היטב. הוא ראה בכל אדם את הפן האנושי שלו. הוא ידע שנפשו של אדם משתוקקת אל הטוב, ורצה שנפשו של אותו עגלון תהיה נקיה יותר אילו לא יבצע את זממו המושך של יצרו הגובר – ופעל בהתאם.
גם אותו דם שהצהיר תחילה שכספו הוא שאבד, נחרד מיד כששמע על קיומה של המצלמה, אינו רוצה להיתפס בקלונו; אך לא זכה והטיח דברים כלפי אחרים… כדי להסיר מעצמו מכשול.
הכלל הוא, כאשר אדם מודע לעין רואה, הוא ישתדל להתנהג באופן שמצפים ממנו.
אם נהנה להתנהג יפה. גם מי שלא עושה זאת בפועל, זה מאחר ובטוח שבהתנהגותו הוא מרשים. כל אדם אוהב מחמאות, ונהנה לדעת שגם אם לא יאמרו לו – הם יחקקו בתת מודע.
*
והנה פלא. לעת הזו הכל מוציאים את חמצם חוצה. מנערים, מנפים, מנקים, מכשירים, מקרצפים מרבצים, מכבסים. הכל עסוקים בפשפוש אחר חמצו, לא ימצאו בחוץ יחפשו בחורים ובסדקים. עושה רושם כביכול היינו מעוניינים למצוא את החמץ ולהעניק לו טיפול מסור…
האמנם הרושם הזה נכון או מוטעה?
ברור שהוא מוטעה, הוא מוצג כאן בצורה הפוכה.
אנחנו מוציאים את התוצרים חוצה – על מנת שהחמץ לא יהיה ברשותנו עוד. אנחנו לא מעוניינים בו, ועושים ה-כ-ל על מנת להיפרד ממנו (אם כי לתקופה קצרה, אך לחלוטיןI). נלחמים בו עד חרמה ובלבד שלא יראה ולא ימצא בגבולנו.
אתמהה, כיצד זה לא מתביישים להוציא את החמץ שלנו כלפי חוץ. הכל רואים את הלכלוך, ואת ה'הזנחה', את הבלגן. ולא אכפת לנו…
אין זאת כי אם מצוות ה' עלינו, והכל שותפים לה. הכל עוסקים במצוה בששון, הכל יגעים במלאכת הקודש ללא כחל – ובעזרת ה' יתברך בליל פסח ישבו אל השולחן רגועים, שלוים, מלאים סיפוק.
המלאכה נעשתה בהידור.
(י. אהרונוביץ המודיע כ"ז אדר תשפ"ג)