הרה"ח ר' יחיאל יהושע גולדברג
בגליון 'לקראת שבת צו-פסח, אנו מביאים מאמר נרחב שבו במלאת שמונה שנים להסתלקותו של מרן פוסק הדור הגאון בעל 'שבט הלוי' זיע"א, הרב יחיאל יהושע גולדברג, מעלה זיכרונות יחד עם חברו לספסל הלימודים הרה"ח ר' אליעזר רוזנפלד. אנו מביאים בפניכם קטע קטן מהמאמר.
בשמונה השנים האחרונות, בבתים רבים בישראל, נחגג ליל הסדר כשאליו מתלווה צביטה קטנה בלב. צביטה של געגוע לאותה דמות קדומה שהופיעה עלינו במלוא הדרה, הלוא היא דמותו של מרנא ורבנא, קודש הקדשים רבינו הקדוש רבי שמאול הלוי ואזנר זיע"א, בעל 'שבט הלוי' וראש ישיבת חכמי לובלין.
כדי לתאר את דמותו של מרן הגרש" ואזנר, צריכים להיות בר הכי, וכמובן שאין אני מתיימר ללבוש את האצטלה המכובדת הזאת, ובכל זאת אני מרשי לעצמי, בחיל וברעדה, לכנותו 'מורי ורבי', וזאת משום שזכות גדולה נפלה בחלקי, ללמוד בישיבתו הקדושה, ישיבת 'חכמי לובלין' ולשמוע שיעורים מפיו. גם אבי מורי למד בישיבת 'חכמי לובלין' ועוד מבני המשפחה שלנו, כך שעבורנו היה זה כמעט טבעי, ללמוד בישיבה שבה כיהן מרן זיע"א כראש הישיבה. למעשה בישיבה היינו מכנים אותו בפשטות 'הרבי'.
וכך מספר ידידי הרה"ח ר' אליעזר רוזנפלד: "הגישה של הרבי היתה כאילו הוא חלק מהישיבה, אנחנו כולם באותה סירה, נכון שהוא רב החובל ואנחנו נמצאים אי שם בירכתיים אבל אנחנו כולנו יחד.
"זכורני שפעם הוא דיבר אתנו על זה שבחורים הולכים לקנות אוכל במקומות אחרים, ולא מסתפקים במה שיש בישיבה. אמרנו לו ש"אין מה לעשות, האוכל בישיבה לא טעים", נענה מרן ואמר: "אני אוכל את אותו האוכל שאתם אוכלים, הטעם שלו מצוין".
"בשיעור הלכה שהיה לפני התפילה, הייתי יושב די בסוף", מספר הרב רוזנפלד, "בספסל האחרון או אחד לפניו, סמוך יותר לדלת היציאה מאשר למקומו של הרבי זצ"ל.
"הרבי היה מדבר עם רמקול, ושמעו אותו מצוין בכל רחבי בית המדרש, אבל בכל זאת, הוא לא אהב שיושבים רחוק. הוא רצה את כל התלמידים שיהיו קרובים אליו. פעם אחת תוך כדי השיעור הוא הרים את הראש, הסתכל לכיווני ושאל אותי "שומעים אותי? בוא תשב לידי, למה אתה יושב כל כך רחוק?".
"באתי והתיישבתי ממש בסמוך אליו, ומאז זה היה המקום הקבוע שלי, ואכן זכיתי לחביבות גדולה אצלו באותה התקופה. בהמשך למדתי בחברותא עם נכדו הרה"ג ר' יהודה שליט"א בן לבנו הגאון רבי מרדכי אלימלך שליט"א.
"בכל אופן, הרבי אמר אז, הוא דיבר אלי והתכוון לכולם, שכשהוא למד בישיבה בלובלין, היה ידוע שם בין התלמידים שאסור לשבת בשורות האחרונות של בית המדרש. המהר"ם שפירא זצ"ל היה אומר שבשורות האחרונות יושבים רק הגנבים. שם יושבים הבחורים שגונבים את התפילה, גונבים את התורה, גונבים את השיעורים, תמיד הם רוצים להיכנס אחרונים ולצאת ראשונים, כמה שפחות למלא את המחויבויות שלהם לישיבה".
לסיום אני רוצה להביא עוד סיפור אחד ששמעתי מידידי הרב רוזנפלד, ואביא אותו בלשונו: "ביום מן הימים, פנה אלי חבר שעמד להתחתן, ורצה לעזור להורים שלו לחסוך בהוצאות של שליחת ההזמנות בדואר. הוא לקח על עצמו לחלק את ההזמנות בכל בני ברק, ולשם כך תכנן להקדיש לכך לילה ולנסוע עם אופניים ברחבי העיר, מכתובת לכתובת. אני נכנסתי לסיפור כשהחבר החליט שהוא זקוק ל'חברותא', ובחר בי להצטרף אליו.
"חשבתי לעצמי שמדובר בחסד גדול וגם בחוויה לא רעה בכלל, וכך יצאנו שנינו לחלוקת הזמנות לחתונה שלו. נסענו ברחבי העיר, ו… המשגיח שמע על כך. איך זה קרה? מי שמכיר את הרב חיים אברהם ויזל לא שואל כאלו שאלות…
"הרב ויזל החליט שאין מנוס אלא לזרוק אותי מהישיבה. זה מנוגד לכללים בצורה חמורה, מה זה לנסוע באופניים בתוך בני ברק? היה לא תהיה. אבל כמובן שאי אפשר לזרוק בחור בלי לקבל קודם את האישור של הרבי, ומאחר והרבי הכיר אותי באופן אישי, הוא לא ענה את התשובה רק ישירות לרב ויזל, אלא גם ביקש שיקראו לי כי הוא רצה לדבר איתי על כך.
"כשהגעתי אל הקודש פנימה, הביט בי הרבי בעיניו החביבות ואמר לי כך: "בעיקרון, המעשה שעשית אינו פסול בכלל. אין שום דבר רע בזה שיהודי רוכב על אופניים. אדרבה ואדרבה! אני סבור שכל בחור צריך לעשות קצת פעילות, להפעיל את הגוף זה דבר בריא וגם אני עצמי מקפיד לצאת להליכות ולהעפיל את הגוף כחלק משמירת הבריאות.
"אבל מה? הרב ויזל אומר לי שזה מאוד לא מקובל, וכשרואים בחור מישיבה מסוימת שרוכב על אופניים ברחובות העיר, זה עושה 'בושות' לישיבה, ולכן אני מבקש ממך שעל אף שהמעשה שעשית אינו פסול כלל וכלל, תשתדל שלא לעשות בושות לישיבה…".
"זה נתן לי מבט חדש, לפעמים יש כל מיני מוסכמות שאין להן היגיון, בוודאי שאין להן קשר להלכה וליראת שמים, אבל אם זה מבייש אחרים, את הישיבה למשל, צריכים להשתדל להימנע. לא תמיד צריכים ללכת 'עם הראש בקיר'…".
(חלק ממאמר נרחב שיפורסם אי"ה בגליון לקראת שבת צו-פסח)