עשרות שנותיו של רבי משה בעבודת-הקודש של חינוך ילדי ישראל הוציאו לו שם ומוניטין של מחנך בה"א הידיעה, ושל בר-סמכא מובהק בתחום החינוך, והציבו אותו בכותל המזרח של המחנכים הדגולים בדור האחרון שיצא שמם בהעמדת תלמידים לשם ולתפארת.
אנשי חינוך רבים; מורים, מנהלים, מפקחים, ראשי-ישיבות לצעירים, משגיחים, כמו גם הורים לילדים מתקשים ובחורים מתמודדים – סרו לביתו ליטול ממנו עצה ותושיה ולשמוע את חוות-דעתו בלבטים ובשאלות שעל סדר יומם. ורבי משה, בצדקת-דרכיו וטוב-עינו וליבו נענה לכולם בנועם, בסבלנות ובאורך-רוח. השתדל לכוונם אל האפיק הנכון, ולהחכימם בעצותיו והדרכותיו הנבונות. כך במשך עשרות שנים, עד זקנה ושיבה מופלגים, היה תל-תלפיות שרבים פונים אליו.
שעות רבות הקדיש מזמנו כדי לשבת על המדוכה בבעיות חינוכיות רגישות בצוותא עם גדולי-תורה ואישי-חינוך נודעים, שסמכו על טוהר-ליבו, זַכּוּת-שכלו ונסיונו רב השנים, ונתנו בו את אימונם המלא. כדוגמת: הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל, מחשובי תלמידי ה'חזון איש', ומלפנים מראשי כולל 'חזון איש'; הגאון רבי צבי מרקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת קרלין ורב העיר רמת-גן; הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל, מראשי ישיבת 'תפארת ציון' ומחשובי תלמידי ה'חזון-איש'; הרה"ג רבי מאיר מונק זצ"ל, מנהל ת"ת 'תורת אמת'; הרה"ג רבי אברהם יוסף וולף זצ"ל, מנהל סמינר 'בית יעקב' בני-ברק ועוד. ויבדלו לחיים טובים ארוכים: רבי צבי אייזנשטיין שליט"א, מראשי ישיבת 'תפארת ציון'. רבי יהושע דוד טורצ'ין שליט"א, רב קהילות 'פרושים' בארץ-הקודש, ועוד.
היו גם מחנכים שסיפרו כי באו אליו בשליחות גדולי ישראל עיני-העדה; ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך זצ"ל, ראש הישיבה מרן הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל ועוד אחרים. הם שהכירו את רבי משה כאיש חינוך ותיק ועתיר-נסיון וכבעל עקרונות מוצקים והשקפת עולם בהירה, ובכוחו להשיב על אתר תשובה כהלכה שאין בה סטיה כמלוא-נימה מדרך אבותינו. כבר הוזכרה בפרק הקודם התבטאותו של הרב שך אודותיו באוזני רבי אברהם ישראל גומבו שליט"א, מנהל ת"ת 'קרלין-סטולין' ויו"ר ארגון 'אחיה' בבני-ברק: "לך תתיעץ עם רבי משה טורק בכל דבר, הוא מוסמך בחינוך עוד מה'חזון איש'"…
בכישוריו הפדגוגיים ובתבונתו העמוקה בהלך-נפשם של מתחנכים צעירים, הצליח רבי משה לפתור בעיות רבות ביעילות ובמקצועיות. הוא שפע רעיונות מקוריים והצעות מעשיות. כל מי שהתייעץ עמו, שמע דבר חידוש; רכש תיאוריות, שיטות-פעולה ועצות מעשיות שלא ידע קודם. גם אם שמע דברים 'פשוטים' שכבר ידע, כשאלו יצאו מפיו של המחנך המנוסה הם קיבלו תוקף ומידת-הארה שלא היתה בהם קודם.
זכה רבי משה להיות נוטל חלק בראש, בהעמדת עולם החינוך התורני בארץ-ישראל בדורות שלאחר המלחמה, כאחד ממעצבי-דרכו והשקפתו והדואגים לפיתוחו ברוח התורה והמסורה.
רבי משה עורר תמיד כי כל מי שמקבל על עצמו לאלף ולהורות תינוקות של בית רבן, חייב להיות מודע לחשיבות והאחריות שבמלאכת הקודש. ללמד תורה לתשב״ר זה 'מעמד הר סיני' שלהם. הם כמקבלי התורה מפי המלמד. על הרב המלמד לדעת שהוא שונה להם ״תורת חיים״. הגמרא בחגיגה (ג, ב) אומרת: "למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך, מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם – אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים". מי שמאלף את תלמידיו בתורה הוא מנהיג רוחני המכוונם ל"דרכי חיים" ומעצב את כל דמותם.
רבי משה היה מצטט הגדרה מרשימה ששמע ממורו ורבו הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצ"ל. לדבריו, סבו, ה'סבא מסלבודקה', דיבר בישיבתו עם שלוש מאות בחורים – בשלוש מאות שפות. עם כל תלמיד דיבר בשפתו.
זו אומנות המחנך! עליו לגשת לכל ילד ולכל נער בשביל המוליך אליו. להתאים את החינוך לאופיו ולפתח את תכונותיו שלו.
רבי משה שמע מבוחן בתלמוד-תורה, שהיה תלמיד שבמשך כל השבוע לא פתח את פיו וגם בבחינות התעטף בשתיקה ולא היה משיב לשאלות. באותה כיתה למד תלמיד אחר, מוצלח מאד, שתמיד הכין את עצמו למבחן, ובעבורו הכין ה'בוחן' שאלות מסובכות במיוחד. אך הנה, היחיד שענה על השאלות האלו היה התלמיד השתקן. דווקא הסגנון הזה הצליח לפתוח את לבו הסגור. אם כן כיצד נדע מה טמון בכל אחד ואחד. אנחנו חייבים להכיר כל תלמיד על בוריו.
הכנת החומר הנלמד
גם אם המלמד או מגיד-השיעור יודעים את החומר הנלמד על-בוריו, גם אם המשגיח יודע אל-נכון מה הוא עומד לומר בשיחה הקרובה, חובתם היא להכין את השיעור.
רבי משה נתן שתי סיבות עיקריות לדבר: האחת, דברי תורה מתחדשים ככל שממשמשים בהם. כשאדם שב וחוזר על לימודו, כמעט בוודאות תהיה לו התחדשות כלשהי בהבנת הענין.
זאת – ועוד, כדי ללמד אחרים צריך שהחומר יהיה רענן. רבי משה שמע מפי מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שהעיד: "מעודי לא לימדתי אפילו משנה אחת, אלא אם הכנתי אותה בו ביום". על ידענותו ושליטתו של רבי יחזקאל אין צורך לספר.[1] אך חרף כל אלו, לשיעור צריך לבוא מתוך לימוד רענן, מתוך הכנה המיועדת לאותו שיעור הנמסר.
וידוע על עוד גדולים מישראל שהרביצו תורה הרבה שנים, ולמרות זאת לפני כל שיעור שהיו אומרים בציבור הכינו עצמם הכנה רבה. הגאון האדיר רבי מרדכי פורגמנסקי זצ"ל, על אף כישרונותיו העילויים הכין כל שיעור על פרטיו, כדי לרענן ולהחיות את הנושא הנלמד. כך גם המשגיח הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, אמר לי כי הוא לא אומר שום שיחה ברבים מבלי הכנה מראש, למרות שהיה יכול 'לשלוף' בנקל שיחה מהאוצר הבלתי-נדלה שלו. הוא אף היה חוזר על השיחה קודם מסירתה באוזני אשתו הרבנית החכמנית ע"ה.
והסיבה השניה, לפי ששיעור צריך להיות מותאם לרמת התלמידים שלפני המלמד. לא שייך לדמות קבוצה לחברתה וחובה להכין את השיעור כדי למוסרו בהתאמה לרמת התלמידים.
ההכנה לקראת לימוד בכיתה מורכבת מכמה עניינים: כאמור, תחילה יש ללמוד את החומר ולדעת אותו היטב. זאת בשביל המלמד עצמו. ולצורך התלמידים: כאמור כבר, דרוש להתאים את הנלמד לרמה של הכיתה ושל תלמידים מסוימים בה. יש הרבה אופני-התבטאות ורמות-הסברה וצריך להלוך לפי רמתם של המקבלים.
יש לאתר את המילים הבלתי מוכרות לתלמידים, ולתכנן כיצד להבהיר להם בשפתם. יש להניח מראש מהם הדברים שיקשה על התלמידים להבין, ולחשוב כיצד להסביר באופן שיובן להם, שיתיישב על דעתם. צריך למיין את חלקי החומר הנלמד. את חלק מהחומר אמנם התלמידים מסוגלים להבין ברצף הלימוד, אך יש חלקים שללא שתוקדם הקדמה כלשהי לא יובנו כראוי.
ויש לדעת, שתלמידים חשים מתי המורה רהוט ושולט בנלמד, ומתי הוא מגיע פחות מוכן.
הנחיות ועצות למחנכים ומגידי-שיעור
פת שחרית למלמדים: מלמד צריך לעמוד על המשמר שלא תחסר לו השלווה הנחוצה להחזיק כיתה או שיעור, ואם לא כן הוא עושה מלאכת ד' רמיה ח"ו. שהרי כתב הרמב"ם (הל' ת"ת ב, ג): "מלמד התינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא או שהוא עושה מלאכה אחרת עמהן או שהוא מתרשל בלימודן, הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' רמיה" וכו'. ולפיכך הוא מוכרח לאכול פת שחרית בבוקר כדי ליישב את לבו ולהשקיט את עצביו.
בתלמוד תורה 'יסודי התורה' שבהנהלתו שררה הקפדה רבה על כך, תוך שרבי משה היה משתמש בענין זה בשמו של מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', שהורה לו להקפיד על כך. כן, לאכול ארוחת בוקר. זה נשמע ענין פעוט, אבל מלמד שיגיע לידי כעס ח"ו או חולשת הגוף מפני שהוא ב"ליבא ריקנא" – חוטא לתפקידו.
והיה רבי משה מצביע על דבריו המפורשים של הרמ"א (יו"ד הלכות ת"ת סימן רמ"ה סעיף יז): "ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה… כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב".
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך')
בתלמוד תורה שבהנהלתו הקפיד מאוד שה'מלמד' חייב לאכול פת שחרית בבוקר
בראשית דרכי, התחלתי (לתקופה קצרה) לעבוד כמורה. יום אחד, כאשר חזרתי מההוראה, שאל אותי מורי ורבי, הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, "מה אכלת הבוקר?" השבתי לו כי מיהרתי ולא אכלתי לפני העבודה. הוא אמר לי שמי שאינו אוכל ארוחת בוקר לפני ההוראה, עובר על "ארור עושה מלאכת ה' רמיה." אינני זוכר את מי הוא ציטט.