סעודת שבת בין דגים למרק, בין 'כל מקדש' ל'מנוחה ושמחה', מהלומות נשמעות על דלת הבית. אני מציץ מבעד לחרך ורואה אוקראיני עם מכנסי צבא וסוודר בלתי תואם. אני פותח, והוא נסער מאד. "אתה יכול לצאת אלי?" הוא שואל בעברית רצוצה. אני לא לוקח סיכונים. אני מתוך הבית, הוא בחדר המדרגות, רק ככה ננהל דיאלוג.
מה מסתבר?
הוא עבר מתחת לביתי, בחיפה המעורבת, והתנהל בדרך שאינה מכבדת את השבת. הילדים שלי ראו אותו והתלחשו ביניהם, באידיש, ש'הגוי הזה'… הוא שמע את המילה 'גוי' המופנית לעברו וטיפס אחוז סער. נעלב עד עמקי נשמתו. קשה להאמין שבריון רחב גרם יכול להיעלב עד כדי כך.
"כשהייתי ילד, באוקראינה, היו חברי הכתה מעליבים אותי וצועקים עלי שאני ז'יד. הייתי נלחם בהם, נלחם על כבודי. וכאן, בארץ ישראל, ילדים יהודיים אומרים עליי שאני גוי… אני מבין יידיש, אני מבין מה הם אמרו! זה מעליב אותי מאוד!" הוא לא היה מסוגל להירגע. לא רציתי להגיד לו שהוא זה שגרם לעצמו, כי הוא נראה ומתנהג כמו 'גוי' כי לך תדע היכן הוא נולד והיכן סימם השטן הקומוניסטי את נפשו…
רק אחרי שהילדים התקרבו לדלת וביקשו את סליחתו, הוא לחץ את ידיי, הסתובב והלך לו.
נכנסתי בחזרה פנימה, וכבר היה לי מסר מוחשי לילדים (מלבד המסר הנוקב – להפסיק לדבר על אנשים שעוברים מתחת לחלון, מטוב ועד טוב, לא ביידיש ולא בארמית): "תראו את הבנאדם הזה. הוא חי כמו גוי, מתנהג כמו גוי. אין לו שום דבר עם היהדות, לכאורה. ועדיין הניצוץ היהודי בקרבו מתעורר כשמנסים לשלול את יהדותו. 'אני יהודי!' זועקת נשמתו".
להודיעך רוב חילה של נשמה יהודית. תהיה היכן שתהיה.
הסבא, הנין והמצהלות
את הסיפור הבא שיש בו מן השעשוע ויש בו מן התובנה, אביא בטשטוש פרטים. שמעתי אותו מפי בעל־המעשה, אברך יקר שנולדה לו בת, בשעה טובה ומוצלחת ובמזל טוב.
וכך הוא מגולל:
מתוך כבוד ההורים, חייגתי כמובן ביום לידת הבת, אל הסבא־רבא של אשתי, יהודי קשיש וחביב. אמנם נכדים ונינים רבים והוא מוקף בשמחות מכל הכיוונים. הוא הרים את הטלפון ואני שאגתי אל האפרכסת בכדי שישמע, שמדבר יענקי כהן (השם שונה כמובן) ונולדה לי בת למזל טוב. הסבא־רבא מעבר לקו, שפע שמחה שהצליחה לעבור אלי דרך האנטנות הסלולריות, 'אה, איזו בשורה טובה! איזו בשורה טובה! החייתני!' והוא המשיך בברכות חביבות אותן הוא העתיר על ראשי, על ראש נוות־הבית ועל ראש הרכה הנולדת. השבתי בתורה והוא סיים ב'כל טוב' ו'בשורות טובות ומשמחות'.
אלא שסבא־רבא, יהודי עתיר ימים, לא זכר לנתק את הטלפון.
הוא חשב שהשיחה נותקה. אבל היא לא. ואני נותרתי בצד השני ושמעתי אותו פונה אל זוגתו שתחיה לאורך ימים ה'עלטער באבע', ושואל: "מי זה היה טלפון?"
עד כאן סיפורו של האברך.
כשהוא סיפר לי את זה, הוא צירף לי גם שתי תובנות.
האחת, כשאתם מסיימים שיחה, תמיד טוב לוודא שהיא נותקה…
השניה והעיקרית, כמה צריכים ללמוד מהיהודי הקשיש הזה. נכון, זה לא באמת ריאלי שהוא יכיר כל נין ונין שמתחתן עם נכדותיו – כי מדובר ב"ה בעשרות רבות של נינים מידי שנה. אבל תראו איך הוא הגיב כשהוא הבין שאברך מבשר לו מעבר לאפרכסת שהוא 'בעל שמחה' ונולדה לו בת. איזו שמחה הוא שפע, כמה ברכות הוא בירך. איך הוא שמח וצהל באמת, עד שהוא הצליח להעביר את זה למרחק של עשרות או מאות קילומטרים.
ממנו נלמד לשמוח בשמחתו של, ללא תנאים ובירורים – – –
(המבשר כ"א- כב אדר תשפ"ג)