רבינו חילק לעניים ונצרכים סכומי עתק שהשיג, כאשר הוא מקפיד מאד לא לערב בעניינים אלו אף אחד ממקורביו ובני משפחתו, מלבד כמה רבנים ועסקנים, שדרכם היה עושה את פעולותיו, תוך שהוא מזהירם שלא לדבר מילה מיותרת. לא על הנצרכים ולא על הסכומים.
מי שהיה שלוחו המרכזי ואיש סודו בעניינים אלו, היה איש החסד הנודע לשם ולתהילת עולם, רבי מיכל גוטפרב. הקשר איתו היה יום-יומי ולפעמים כמה פעמים ביום, בהם דנו בכל דרכי ואופני הפעולה, קדימויות וכל הפרטים הנוגעים למפעל אדיר זה.
לאחר פטירת רבינו, סיפר רבי מיכל, שהיו פעמים שרבינו שלחו להפקיד כספים בחשבונות שונים, ולמרות שהיה הוא השליח אף פעם לא ידע מיהו המקבל, כי קיבל מעטפות סגורות וחתומות. על הסודיות המוחלטת באשר לעסקי צדקה, סיפר רבי מיכל שבשנתיים האחרונות שלו, ביקש רבינו פעם שיבוא אליו כדי לקבל צ'יק של עשרות אלפי שקלים לצורך חלוקה. נכנסתי והרב חיפש וחיפש את הצ'יק ולא מצא. אמרתי לעצמי, הרי אנו הצעירים שוכחים היכן הנחנו משהו, ואיך יהודי מבוגר לא ישכח אחד מכל הצ'קים המגיעים אליו לצדקה.
כשהמשיך לחפש בכל פינה, העזתי לומר: "רב'ה, מדוע שלא תתנו לרבי ברוך הבן את הכספים הרבים שמגיעים, והוא יערוך רשימה מסודרת וכו'", הביט בי רבינו ואמר בפסקנות: "עדיף שהצ'יק יאבד ובלבד שלא יהיה עוד אדם שידע ממי הגיע כסף ולמי הלך!"… שמירת פרטיות הזולת שלו, היתה אפילו מבניו המקורבים. לצורך החיסיון והסודיות בענייני צדקה, היה לא אחת מטריח עצמו לבנקים, עומד בעצמו בתור ולא שולח ביד אחר, גם אם הלה הלך ממילא לבנק, וכל זה כדי שלא יוודע ממי ולמי הוא מפקיד וכמה…
סיפר הגאון רבי חיים קרייזוירט (גאב"ד אנטוורפן), על הרבנית סימה כהן, קרובת משפחה של רבנו, שעסקה רבות בענייני צדקה, ופעם באה אליו לבקש עזרתו בעניין של הכנסת כלה, והסיחה לפניו את דאגתה על הסכום הגדול בן חמש הספרות הנדרש לה לצרכי מצוה זו, והיא אינה יודעת את נפשה.
שאלה רבי חיים: "ומדוע זה לא תשאלי את שאר בשרך הגרש"ז?". היתה זאת הפתעה אצל אותה אשה לשמוע שיש אפשרות שרבינו יוכל לעזור לה כספית בסכומי עתק כאלו, אך מששמעה את הרב מאנטוורפן, קיימה את הצעתו ועלתה לבית רבינו להסיח את ליבה. רבינו ענה באותה שעה, שלצערו אין בידו עתה לתת, אף על פי כן שמע והבטיח להתעניין ולעשות בענין. היא פנתה לצאת וכבר היתה במורד מדרגות ביתו, היא עוד לא הספיקה להתרחק, ורבינו כבר שלח אחריה: "הנה, זה עתה הודיע לי יהודי שרוצה לתרום סכום כסף כמו שאת זקוקה לו", אמר לה בהארת פנים, ובפשטות שובה לב, משל לא מעשה ניסים התרחש כאן זה עתה. ולא ידעה אף פעם אם היה זה רבינו שפנה לנדיב, או היה זה האיש שהגיע אותה שעה מעצמו…
עוד על הסייעתא דשמיא שליוותה את פעולותיהם, סיפר רבי ברוך גוטפרב: "פגשתי פעם את אחי ר' מיכל ברחוב, וכששאלתי אותו לפשר מעשיו, ענה לי שזה עתה סיים עריכת חוזה לרכישת דירה ליתומה שהתארסה זה מכבר. התפלאתי מאד, ושאלתי אותו איך הצליח בשבוע אחד להשיג עבורה סכום של דירה שלימה? וסיפר לי שביקש מרבינו שידבר עם גביר אחד משכונת 'שערי חסד', שיעזור לו בהוצאות נישואיה של אותה יתומה, אך רבינו סירב מסיבותיו הוא. בכל זאת רבי מיכל לא התייאש, ואחר שבירר עליו, נודע לו שגביר זה שולח מדי שנה לרבינו בקבוק יין מתוצרת עצמית. עליתי לביתו" – סיפר – "והתחלתי לדבר עימו על דא ועל הא, כשבתוך הדברים התחלתי לשבח את יינו המיוחד בטעמו, והוספתי שרבינו משבח גם הוא את יינו המיוחד, וגם מכיר לו טובה על כך ששולח הוא לו מדי שנה בקבוק יין, כך נפתחו הלבבות עד שבסייעתא דשמיא יצאתי מביתו עם הסכום המלא לרכישת דירה לאותה היתומה…".
חסד בגופן
כשרבינו הרגיש שיש צורך בכך, לא מנע עצמו מבזיונות, והיה מוכן לעשות עצמו כגבאי צדקה המהלך מהכא להתם, כדי להתרים בעלי בתים לענייני צדקה. וסיפר אחד מגבאי הצדקה על מקרה בו הגיע הוא לרבינו ובקשו לעזור לעניין חשוב ומיידי של צדקה. לא היו לו אז כספים, והוא החליט שמה שיש לעשות הוא לרדת לאסוף בבית הכנסת.
רבינו ירד עמו לבית המדרש להתרים את המתפללים, ובדרך הציע לו את האופן בו יפעלו את פעולתם, שילך הוא מצד אחד של בית הכנסת והגבאי צדקה בצד אחר, וכך כל אחד יוכל לדבר עם יותר אנשים, והסביר שבכך תהיה תועלת רבה יותר מכמה בחינות, בזה שאם הוא ילך לבדו הוא יוכל לדבר עם הנדבנים שיפגוש, ולא ירגישו חוסר נעימות בגלל נוכחות אדם חדש, כך יוכל להתרימם. ומספר אותו גבאי שאכן היתה בתחבולה זו הצלחה רבה מאוד, וראה בכך ביטוי מורכב של חכמה ענווה ומסירות גבוהה להצלחה במעשי הצדקה.
עם כל זאת רבינו לא חיכה שיבואו לבקש ממנו, והעיד אחד מגבאי בית המדרש הגר"א בשכונת 'שערי חסד', שהיה עוסק עם רבנו בהרבה עניינים של צדקה, שראה אצל רבנו גאונות במעשי צדקה. זה התבטא בהתעניינות על מה שקורה אצל נדכאים וחלכאים, שדאג לפעמים כמו אב לבניו והתעניין בפרטי פרטים. עד כמה היה תאב להיות שותף בכל מעשה חסד, סיפר רבי מיכל גוטפרב, שלפעמים שמע ממנו רבינו בעקיפין על צדקות שמתעסק בהן, וביקש והשתדל אצלו שיהיה גם לו חלק בזה, אם לא בכסף אז שיתקשר הוא איזה טלפון וכו' – ראו שהוא משתוקק שיהיה לו חלק במצווה.
העשיר העני
מספר נכדו רבי אהרן גולדברג, אירע פעם שתוך כדי שעזרתי בסידור הבית לפסח, ראיתי מעטפה שהיו מונחים בה שמונת אלפים דולר. ולאחר מכן שמעתיו מאחורי הקלעים משוחח עם מישהו בטלפון, ואומר לו שיש לו כסף עבורו, ובסוברו שאיני שומע, אמר לו שהיות ונמצא עכשיו נכד בביתו, הצעתו היא שיבוא לצד השני של הבית ברח' אוסישקין, והוא עצמו יצא אליו וימתין לו להביא לו הכסף, שלא יצטרך להכנס לביתו. מספר ר' אהרן: "כששמעתי את הדברים סקרנותי גדלה… ועקבתי אחריו מהחלון, ולתדהמתי אני רואה שעוצרת מכונית הדורה, ובה נוהג פלוני, אדם אמיד ועשיר, שמקבל את המעטפה מידיו ונסע. העניין כולו היה תמוה עבורי, וכמובן שלא העזתי לברר אצלו דבר וחצי דבר.
"תקופה לאחר מכן הבנתי הכל: כאשר לפתע פורסם שהלה פשט את הרגל, ולמעשה אין לו פרוטה. רבינו שכנראה היה מודע למצבו עוד קודם לכן, דאג לרווחתו ולכלכלתו, אך כמובן חרד מאד שלא יוודע מצבו לאיש, ועל כן עשה כל טצדקי לתמוך בו בסתר, וללא ידיעת הבריות".
אגב אורחא, רבינו הקפיד לתת את הכסף לנצרכים בהצנע, באין רואים, כדי שלא לביישם. במשך שנים היה תומך במשפחה מרובת ילדים בשערי חסד, ותמיד עשה כל טצדקי כדרכו, שלא יראו את הנתינה. פעם אמר לו אבי המשפחה: "מדוע רבינו טורח כ"כ בהצנעת הדבר? וכי מישהו כאן לא יודע שיש לי משפחה גדולה מאד?!". אך רבינו לא קיבל זאת והמשיך במנהגו.
בחצר שלי מסתובבים רק חתולים!
באחת מהישיבות ביקשו למנות כראש ישיבה תלמיד חכם אחד. היו מחברי ההנהלה שחפצו במנוי והיו שתמכו בזולתו, הוחלט שישאלו את רבינו, המתנגדים סברו וחשבו, שכיוון שאותו ראש ישיבה השיג פעם ברבים בקונטרס על דברי רבינו – הדבר יעמוד לרעתו, אך הם לא הכירו את רבינו די. המשלחת נכנסה לביתו, הציגה את הצדדים השונים ורבינו השיב לספקותיהם, וכאשר הזכירו את אותו ת"ח, אמר, "אני מכיר אותו כתלמיד חכם, אבל האם הוא מתאים להיות ראש ישיבה או לא, איני יודע. תשאלו אחרים שמכירים אותו טוב ממני". הם לחצו לכאן ולשם, אך ללא הועיל. הוא חזר על התשובה 'אינני יודע!'.
אחד מהמתנגדים ניסה את מזלו והפטיר: "הוא הרי פרסם פעם קונטרס נגד רבינו", הגיב רבינו: "הוא כתב דווקא הערות טובות מאד על דבריי". הבין אותו יהודי שגם טענה זו לא תועיל ואז אמר: "אבל אחד מאנשי החצר אמר לנו שהרב לא כל כך אוחז ממנו". "מה אמרת?", הגביה רבינו את קולו: "בחצר שלי, לא יכול להיות ששמעת שום דבר! לא בענין הזה ולא בשום ענין! בא נצא יחד לחצר, ותראה שרק חתולים מסתובבים בו!"… בשניה הראשונה הם חייכו ונהנו מהאמירה, ואחר כך עמדו מחוץ לחדר נדהמים, היתה להם הרגשה של בושה מחד ותחושה של רוממות מאידך.
עיקר העבודה בגאוה היא ב"למעשה"
פעם סח רבינו לתלמידו הגאון רבי יהודה עדס (ראש ישיבת 'קול יעקב'), שלמרות שבכל המידות עיקר העבודה היא ההתבוננות ביקרת המעלה וגנות היעדרה, בגאווה וענווה עיקר העבודה היא התרגילים היומיומיים, שרק דרכם אפשר להתחנך לענווה.
וסיפר הג"ר יהודה, שפעם היה איזה ענין באיזה מוסד שהיו צריכים לבא להתדיין אצלו דין תורה. וביקש לשמוע מרבי יהודה את הידוע לו בקשר למוסד זה על רגל אחת בקצרה, ואז אמר: "סי וועט זיין בסדר" [יהיה טוב].
"שאלתיהו לכוונתו, ובמקום להסביר סיפר סיפור על ה'פרי מגדים' שהיה פיקח וחכם גדול, וכבר בצעירותו באו אליו המון דיני תורה וכולם היו מרוצים. פעם שח את מחשבותיו בפני רעייתו, 'וכי מה יהיה בסופי, אצא 'בורר' בדיני תורה, לכן חושבני שנעבור לגור באיזה כפר קטן'. כך עשו וביום הראשון להגעתו לשם, כנראה כבר יצא שמעו והגיעו אליו לדין תורה. והוא מצידו החל שואל אותם שאלות תמימות המראות על בורות חסרת טעם לחלוטין. הבעלי בתים רצו לצאת מהענין, ואמרו לו, "טוב נבוא פעם אחרת". וכשיצאו שח אחד לחברו: "ראית, גם מי שנחשב לפיקח בעיר, אצלנו אינו שווה לכלום"… כך יכול היה לשבת ללמוד, ולהוציא את ה"פרי מגדים".
מספר רבי יהודה: "לאחר כמה ימים פגשתי את אותו בעל מוסד ושאלתיו: מה היה, איך התרשמת? ואמר לי: 'סלח לי ר' יהודה! תמיד אמרתי לך, אני יודע שרבך גאון וצדיק, אבל מה אעשה, הוא תמים'. אז הבנתי שלפעמים שפיץ פקחות זה להראות עצמו תמים"…
סיפר הג"ר אביעזר שפירא משגיח ישיבת 'קול תורה' לצעירים: "הייתי רגיל לבוא אליו בפורים להביא לו משלוח מנות, באחת השנים באתי והוא ישן. למחרת התקיימו מבחני קבלה לישיבה בחדרי שיעורים בקומה התחתונה, והייתי באמצע לראיין בחורים, ולפתע אמרו לי שרבינו מחפשני, וכי הוא מחכה לי בחוץ. לא הבנתי מה קרה, למה הטריח עצמו לרדת שלוש קומות מלמעלה. התברר שבא במיוחד לבקש סליחה, על כך שלא יכול היה לקבל את פני כשבאתי להביא לו משלוח…
"עמדתי איתו פעם ודברנו בענייני הישיבה. לפתע נכנס יהודי ושאל האם יכול לשאול שאלה, אמר לו רבינו בפשטות: 'אני רק מלמד כאן, יש כאן את הג"ר יהושע נויבירט שהוא פוסק, תשאל אותו'…".
(מתוך הספר 'גאון ישראל')