הגה"ח ר' ראובן פרידמן שליט"א הוא יהודי חסידי, שעד לפני שנים מועטות היה מתגורר באנטוורפן שבבלגיה, וזה לא מכבר קבע את מושבו בירושלים עיה"ק. והנה זכה ר' ראובן שיחי' לקירבה יתירה ומיוחדת במינה אצל מרן שר התורה, הגאון רבי חיים קניבסקי זצוק"ל. במשך למעלה מעשרים שנה היה ר' ראובן מגיע מבלגיה לארה"ק מספר פעמים בשנה, כשבכל יום מימי שהותו בארץ היה עולה לביתו של הגר"ח, ומשוחח עימו ארוכות בדברי תורה כשהוא זוכה לחביבות יתירה הימנו.
עלינו למעונו בירושלים, וזכינו לקיים עימו שיחה מאלפת, גדושה בסיפורים אישיים ועובדות מרתקות, שכותרתן הראשית היא "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי".
"אני לא באתי לספר סיפורים. כל העיתונים הרי מלאים סיפורים, כי לרוב כלל ישראל היתה שייכות עם רבי חיים. אלפי איש נכנסו להתייעץ ולהתברך אצלו מידי שבוע. מאות רבות של 'מופתים' שלו מסתובבים ומסופרים מפה לאוזן ובראש כל חוצות. אולם כשאני מגיע לישיבה או בכל מקום אחר, אני לא מספר ספורים אלא מוסר עובדות מחיי התורה שלו, כפי שזכיתי לראות במו עיני, וכך אעשה גם בשיחה זו".
איך הגעת אליו, כיהודי הגר באנטוורפן, ואיך זכית לכזו קירבה אצלו? שאלנו בהתעניינות. ור' ראובן מספר דברים כהווייתם:
"היה זה לפני קרוב לשלושים שנה, כשהייתי בארה"ק ושהיתי בבני־ברק, נקלעתי לאולם מסויים בו התקיימה באותו זמן אסיפה כלשהי של רבנים. כשנכנסתי לאולם היה זה באמצע דרשות של הרב קולדצקי (אחיו של הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א, חתנו של מרן רבי חיים זצ"ל). כשגמר הרב קולדצקי לשאת את דבריו, ניגש אלי וביקשני לדבר. תמהתי בפניו, מה פתאום הוא מבקש ממני דבר כזה, בשעה שישנם כאן רבנים שהתכוננו לדבר והכינו את דרשתם מזה כמה שבועות, בעוד אני לא התכוונתי לדבר וכמובן גם לא הכנתי כלום. למרות התחמקותי המשיך הרב קולדצקי להפציר בי לדבר, עד שנעתרתי לו, אולם בתנאי מסויים שחשבתי כי לא יקבל אותו: הסכמתי לדבר רק אם הוא מוכן שאסתור את כל דרשתו מכח דברי מסכתות הירושלמי… להפתעתי, הרב קולדצקי קיבל את התנאי, ואני עמדתי ודיברתי במשך עשרים וחמש דקות, כשאני מבסס את דברי על דברי הירושלמי.
"כשגמרתי לדבר באותה אסיפה אליה נקלעתי, שאלני הרב קולדצקי: 'האם רבי חיים מכיר אותך?'. עניתי שלא, והוא הוסיף ושאל אותי: 'האם אתה רוצה להכיר?'. עניתי ואמרתי 'בוודאי שכן', והוא אמר לי כי הוא יכול לסדר לי פגישה עם רבי חיים דרך אחיו ר' יצחק, שהוא חתנו של רבי חיים, וכך היה. עם סיום האסיפה הלכנו יחד לביתו של רבי חיים, שאלינו מתלווים שבעה תלמידי־חכמים, ראשי כוללים וישיבות, שהתעניינו לראות את הפגישה המיוחדת. הרב קולדצקי עלה למעלה, ולאחר מספר דקות הזמין אותי לעלות, כשכל הפמליא משמשת לי כליווי.
"כך עמדתי מול רבי חיים, שכידוע כל שניה יקרה אצלו ביותר והכל נעשה אצלו בקיצור רב, רגע כמימריה. רבי חיים ראה אותי וברכני בקצרה: 'שלום עליכם, לחיים ולשלום!', וזהו… כל הבנין הדמיוני שנבנה על פגישה מעניינת ומלאת שיחה תורנית נפל בן רגע…
"באותו רגע קיבלתי משמים עזות דקדושה, והעזתי ואמרתי לו כי 'ברצוני לדבר עם הרב בלימוד'. תגובתו המפתיעה של רבי חיים היתה: 'תגיד איפה זה כתוב'… לרגע תמהתי על התשובה, אך מיד בסיעתא דשמיא 'תפסתי את הראש שלו', והבנתי שהתכוון לשאול אותי איפה כתוב ענין זה שאני 'רוצה לדבר עם הרב בלימוד'… (עכשיו כשאני מכיר טוב טוב את רבי חיים, ברור לי שאם באותו רגע הייתי שואל אותו למה התכוון, היה פוטר אותי מיד באמירת 'לחיים ולשלום', ובזה היתה נגמרת שיחת ההיכרות… אך גם אז, כשעוד טרם הכרתי אותו, היתה לי סיעתא דשמיא מיוחדת לתפוס את כוונתו ולענות לו תשובה כלבבו…). מיד אמרתי לו את הירושלמי בסוף מסכת ברכות (פ"ט ה"ה): שאמר 'רבי יונה בשם רבי יוסי גזירה כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאוריתא טבין"', [היינו, כל דיבורים בעלמא אינם טובים ודיבורים בתורה טובים הם]. רבי חיים חייך במאור־פנים ואמר: "דאס אב איך געמיינט" בדיוק כך נתכוונתי. כך נוצר בינינו הקשר הראשוני, כשרבי חיים שואל אותי כמה שאלות ואני עונה בס"ד תשובות".
אילו שאלות, למשל, נשאלתם על־ידי רבי חיים?
אתן דוגמא אחת ממה שדיברנו אז בפעם הראשונה. באותו מעמד התלווה אל הרב קולדצקי בנו הבחור, והוא ביקש עבורו מרבי חיים ברכה לזיווג הגון, ורבי חיים הושיט לו את ידו וברכו. לאור זאת אמרתי לרבי חיים את שאמרו חז"ל על רבי יוחנן (ברכות ה':) "הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה" (שרבי יוחנן הושיט את ידו לתלמידו החולה ובכך הקים אותו מחוליו). והנה, בחור שאיננו נשוי הרי הוא בבחינת 'פלגא דגופא', וכאילו חסר לו בבריאות ושלמות גופו, ולכן כאשר הרב נותן לו ברכה ומושיט לו את ידו, אזי בוודאי יוושע בקרוב בזיווג הגון.
דברי אלו מצאו חן בעיני רבי חיים, והוא שאלני מיד: 'היכן זה כתוב?' עניתי לו: 'בברכות דף ה' ע"ב'. הוא הוסיף ושאל: 'כמה פעמים (מופיע דבר זה) בש"ס?', עניתי לו שזו הפעם היחידה. אמר לי רבי חיים כי בסמוך לזה כתוב "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", והוסיף ושאלני: 'האם אתה יודע?'. עניתי שכן, והוא הוסיף ושאל: 'כמה פעמים מופיע מאמר זה בגמרא?'. עניתי: 'שלוש פעמים. אחת בנדרים ח, השניה בסנהדרין צ"ה, וכן בברכות כדלעיל'. הרגשתי כי ב"ה השיחה בינינו נעמה לו לרבי חיים, מני אז נקבעה והתפתחה בינינו ידידות חזקה, שהתבטאה תמיד בשיחות תורניות בנוסח זה. לאורך למעלה מעשרים שנה שהיינו בקשר, חזרה על עצמה אותה שאלה־בחינה באופנים שונים: 'וואו שטייט דאס? היכן זה כתוב? 'וויפיל מאהל? כמה פעמים זה מופיע?'.
אני התגוררתי אז, כאמור, בבלגיה, ומדי פעם הייתי מגיע לארץ, מני אותו ביקור אצל רבי חיים הייתי מגיע ארצה שש־שבע פעמים בשנה, כאשר מטרתי ברוב הפעמים היתה במיוחד בשביל להיפגש עם רבי חיים. בימים שהייתי בארץ, הייתי יושב איתו כל יום שעה־שעה וחצי ומדבר עימו בלימוד, כשבזמן הזה לא הכניסו אליו אף אחד. נקשר בינינו קשר מאד חזק. הסדר היה שרבי חיים היה יושב ליד סטנדר ולפניו פתוחה הגמרא או ה"שולחן־ערוך". כשנכנסתי אליו הוא היה מכבדני לשבת צמוד אליו, סוגר את הגמרא והיינו מתחילים לדבר. היתה לי זכות וסיעתא דשמיא ותמיד הראה לי ביטויי חביבות. לפעמים כשהייתי יושב לידו ומשוחח עימו, היה רבי חיים מלטף את ידי תוך כדי שיחה. בכל פעם שהייתי מגיע, היה רבי חיים אומר לרבנית: "אה, יהיה לנו אורח טוב לשבת". ואכן, בכל הביקורים שלי בארץ זכיתי לסעוד על שולחנו בשבתות ובחגים, ראש־השנה, סעודה מפסקת של ערב יום־כיפור, וסוכות.
איך נראו השבתות אצלו?
האמת שהן התנהלו באופן שנראה פשוט, מונוטוני. בדרך כלל אצלו היתה סעודת שבת אורכת כמחצית השעה עד שלושת רבעי שעה, ואילו כשאני הייתי נוכח וסועד על שולחנו, התארכה הסעודה למשך כשעה וחצי, כשבמשך כל הזמן הוא מדבר בלימוד. ספרים הוא לא הירשה לשים על השולחן עקב חששו מפני עש (מילבן) שישנו ספרים.
בסעודות ששהיתי בביתו היו תמיד נכדים רבים מצטרפים לסעודה. פעם אמר לי רבי חיים על כך: כשאתה בא ,יש שולחן מלא בנכדים וכו', אני מזמין אותם כדי שיבוא ולראות איך מדברים בלימוד…
אמנם היה ניכר עליו שאין לו שייכות לאוכל. הוא אכל רק כי צריך לאכול… כך למשל, היה אוסף מיני מאכלים שונים שהיו על השולחן, כמו טחינה, חריין, סלטים וכו', מכניס הכל יחד לכוס וכך אוכלם…
הנהגה יחודית ומופלאה שלו, אליה שמתי לב במשך כל השנים היא, שאף פעם לא התכופף אל האוכל, ואף פעם לא נטף על זקנו מאומה!
לשאלתנו אם בימים־נוראים היתה ההנהגה בביתו שונה ואם ניכר בו מתח של חרדת הדין, נענינו כי אף פעם לא היה שינוי בהנהגה, תמיד היתה אותה הנהגה של ניחותא ופשטות, ללא מתח ניכר.
יצא לנו לדבר פעמים רבות, וביחד עברנו כנראה, על הש"ס כולו. אך פעם אחת זכיתי לשמוע ממנו 'גילוי' מיוחד על אהבת התורה המפעמת בליבו, כשאמר לי כך: "אומר לך דבר שלא אמרתי מעודי לשום בן־אדם: יש לי כזו אהבת־תורה, שלפעמים כשאני לומד דף גמרא, מרוב אהבה אליו אני בולע אותו ואיני יודע מה אמרתי, ורק אחר־כך חוזר עליו עוד פעם… ומהיכן לקחתי זאת?" שאל רבי חיים ומיד ענה: "לקחתי זאת מרש"י ביבמות קי"ז, דאיתא בגמרא מגילה דף ו' אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה אבל במשא ומתן סיעתא הוא מן שמיא, ולדברי תורה לא אמרן אלא לחידודי, אבל לאוקמי גירסא סיעתא מן שמיא היא'. ורש"י אומר שם, שכדי שלא ישתכח תלמודו צריך לסיעתא דשמיא. והנה הגמרא ביבמות קי"ז, שלדעתי דבריה הם החזקים ביותר לזכרון התורה ובעינן זה של חביבות עסק התורה, אומרת כך: 'כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם, ורבי יהודה אומר: ההוא בדברי־תורה כתיב. ורש"י מפרש: לפני פנים ולב שאתה נותן לתורה, ליבך עומד לך להעמיד גירסא, ואם יגעת בה – תמצא', וזה שונה ממה שכתוב במסכת מגילה הנ"ל.
כל־כך היה חשוב בעיניו הזמן של הלימוד, כל כך אהב את הלימוד. פעם שאלתי אותו: 'הרי אנשים באים אליכם מכל קצווי תבל כדי לבקש ברכה, והם מצפים לשמוע מפי הרב ברכה ברורה, והרב אומר להם רק 'בו"ה'?! למה שהרב לא יתן להם ברכה בפה מלא? ענה לי רבי חיים את תשובתו הקצרה והתמציתית "נייטא קין צייט", 'אין זמן'.. כשכוונתו היא שהוא צריך להספיק ללמוד ואין לו זמן לפרט לאנשים את ברכותיו…
אם כך, איך היה לו זמן להתפנות אל השיחות עימכם? הרי ידוע עד כמה זמנו היה יקר וכידוע תמיד היו לו 'חובות מסדרי לימודו?
אכן, היו לו תמיד 'חובות', אך כנראה השיחה הזו היתה חשובה לו עד מאד. היתה לי זכות והוא אהב מאד לדבר עימי. היתה לו אהבה מיוחדת לתלמידי־חכמים. כדאיתא בשבת קי"ט ובכתובות ק"ה על רבא, שהיה גדול הדור ואהב תלמידי־חכמים, ואמר כי כאשר היו באים אליו תלמידי־חכמים לדין, לא היה מניח ראשו על הכר עד שמצא איך לזכות את התלמידי־חכמים בדין.
אני יהודי חסידי הקשור לרבי ממכנובקא־בעלזא שליט"א, עטור שטריימל, לבוש 'וויסע זאקן' וכדומה, אך אצל רבי חיים לא הלבוש היה קובע, אלא רק ה"תורה", וכשהיה מדבר עם מישהו בלימוד וההוא הוכיח את ידיעותיו, שמח על כך כמוצא שלל רב, כפשוטו. ישנם אנשים שבוחנים את האחר ורוצים לראות מה הוא לא יודע, לתפוס אותו בחסרון ידיעתו, אבל רבי חיים לא היה כך, הוא אהב לראות שהאחר יודע ונהנה מכך עד מאד.
היו עוד יהודים שזכו לשוחח עימו כמוך?
איני יודע. יהודים רבים מאוד היו באים אליו. אני זכיתי במשך כעשרים שנה להיות מיוחד בצורה זו של דיבור בלימוד וטיול במכמני התורה. אמנם היו נכנסים אליו הרבה ראשי־ישיבות ותלמידי־חכמים, שואלים שאלה ומקבלים תשובה והולכים הלאה. לי היתה, כאמור, זכות מיוחדת… סיפר לי הרב לאמפין (מגני גאולה, ירושלים) כי שמע בעצמו איך שרבי חיים אמר לי, שאבוא לגור בארץ ואז תהיה לו חברותא טובה… מפעם לפעם, כשעבר זמן מאז ביקורי אצלו, היה רבי חיים שואל עלי, ואז היו מתקשרים אליו מביתו ומבקשים שאבוא, ואני כמובן עליתי על המטוס בהקדם האפשרי ובאתי אליו.
באלו שנים מדובר
מלפני כעשרים וחמש שנה, עד לפני כשלוש שנים, שבהן כבר לא כל־כך נכנסתי אל רב יחיים כמו בשנים שלפני כן.
לפני מספר שנים, כשרבי חיים לא היה בקו הבריאות עקב אירוע מוחי שעבר, הגעתי מיד לארץ. אמנם הדלת היתה פתוחה והמוני יהודים צבאו עליה וביקשו להיכנס, אך אף אחד לא הורשה להכנס אליו מחמת חולשתו. כשעמדתי שם בין האנשים, משאך הבחינה בי הרבנית ע"ה, קראה בקול: "תנו לו להיכנס, תנו לו להיכנס, הוא מבריא את הרב…". בפעמים אחרות היתה אומרת: "כשר' ראובן בא – אני מכירה את רבי חיים, הוא נעשה לאיש אחר…".
כשחיתנתי את בתי בארה"ק, באתי אליו עם הכלה ובני המשפחה לקבל את ברכתו לפני החתונה. לפליאת בני משפחתו ומקורביו, רבי חיים הביע מיד את רצונו לבוא ולהשתתף בחתונה של 'ר' ראובן', למרות שבאותו זמן כבר כמעט לא יצא מביתו לשמחות חתונה אלא רק בקוש יאצל ילדיו ובני משפחתו הקרובים. למעשה, הוא לא הובא אל החתונה מסיבות שונות, אך למחרת היום, למרות שבדרך כלל לא זכר מיום אחד למשנהו מה שלא קשור לתורה, העיר לבנו על כך שלא לקח אותו ל'חתונה של ר' ראובן' שהתקיימה אמש, ועמד על כך שהיום רוצה הוא שיקחו אותו אל ה'שבע־ברכות'. ואכן, באותו ערב הגיע רבי חיים אל השבע־ברכות, ויש לדי זמן ארוך ביותר במושגים שלו: שתים־עשרה דקות שלמות…
כל נשימה שלו היתה תורה. כל דקה פנויה – קודש ללימוד. אהבת התורה שלו ידיעת התורה שלו היו שלא כדרך הטבע.
לדוגמא פעם שאל אותו הרב יברוב – אחד המקורבים ששימש כ'כותב' של דברי תורתו – בדבר מדרש האומר כי לבית־המקדש ישנם שבעים שמות. רבי חיים אמר לו לשבת, לקח דף ועט, ומיד העלה על הכתב מתוך זכרונו וידיעותיו בתורה א כל שבעים שמות של בית־המקדש! לזכור ולדעת בעל־פה שבעים שמות, זה בר שאינו לפי דרך הטבע! זה משהו גבוה, שמימי!
פעם שאלתי את רבי חיים בשם אברכים בכולל ששואלים מהו הפטנט לזכור את התורה .אמר רבי חיים: "תגיד להם, שמי שמחפש פטנטים – סימן שאינו רוצה ללמוד…".
התקשר אלי הגאון המפורסם רבי אשר אריאלי שליט"א, מראשי ישיבת מיר בירושלים באומרו שרוצה לשאול אותי שאלה. התפלאתי: רבי אשר רוצה לשאול אותי?! והלא הוא מגיד־שיעור מפורסם וגדול… מה שהוא רצה לשאול אותי היה, האם זה נכון ששאלתי פעם את רבי חיים מהי הדרך להגיע לכזו גדלות בתורה והוא ענה לי "חזרה. אישרתי לו שאכן כן, שאלתי אותו וזו היתה תשובתו. וכששאלתי שוב את רבי חיים: "חזרה?! הרי כל אחד יכול לחזור!", ענה לי:"כגון כל בבא־בתרא ביום אחד…". זה נקרא "חזרה" אצל רבי חיים.
מהיכן הגיע הכינוי "שר התורה"?
"שר התורה" אינו כינוי שניתן לקנות תמורת כסף, ולא תואר של רב או של דיין. זהו כינוי שהוא בחינה של 'מתנה שמקבלים משמים'. היו הרבה גדולי ישראל שלא נקראו כך. רבי חיים היה "שר התורה", הוא היה דבוק בתורה יומם ולילה.
כולם מדברים על הסיפור הידוע, שפעם עשה רב יחיים סיום על מסכת ברכות תוך כדי חלום הלילה. תמיד כשניסו לשאול אותו על כך, היה משתמט מלענות תשובה על כך. פעם אחת כשילדיו שאלו אותו על כך ענה בקצרה: "לא ברכות אלא כתובות". אני שאלתי אותו פעם איך הוא יודע שעשה בחלומו סיום על כל המסכת? אולי למד בחלום 'רק' עשרים או שלושים דפים? בתשובה לשאלתי רבי חיים השתמט ואמר לי בחיוך: "רבי ראובן, מה זה מחייב אותי? כוסית יין?!"…
כך שאלתי אותו על רבים מה'מופתים' שהיו מסופרים על לימודו.
אספר משהו שחשבתי לא לספרו, אך אחד מהגדולים אמר לי שדווקא את זה עלי כן לספר:
פעם, לפני כשש שנים, אמר לי רבי חיים בשאלה: "אני יכול להגיד לך משהו כמו שכתוב בגמרא 'לאמור – לא אמור' (כלומר, במילים אחרות, 'שישאר בינינו')? אמרתי לו: "כן". אמר לי רבי חיים כך: "לכל אחד הרי יש 'מועד לכל חי', וגם אני אגיע לשם בבוא יומי. אני רוצה מאד שאתה תלמד ש"ס אחרי". אמרתי לו: "הרי יש לכם ילדים…". אמר לי רבי חיים: "אינו דומה מי שלומד כי הוא מחויב ללמוד, למי שלומד מתוך רצון ואהבה. זה משהו אחר לגמרי! תלמד כמו רבא".
כאמור, זכיתי לאהבה ולקירבה מיוחדת מצידו, והיה לי כדאי לבוא אלי ובכל פעם ולו רק בשביל להתבשם מאהבת התורה המיוחדת שלו. בהקשר לכך אספר עובדה מעניינת:
זכיתי לקירבה מיוחדת אל הרבי מ"תולדות אברהם יצחק" שליט"א, ובמשך כשלושים שנה, בכל פעם שהיה מגיע לאנטוורפן, היה מתאכסן אצלי בביתי. שנה אחת בערב יום־כיפור, הייתי בירושלים ונכחתי ב'טיש' שהוא ערך בבית־מדרשו 'טיש' שכולו התעוררות ודבקות מתוך בכיות והרגשת קדושה. והנה באמצע ה'טיש' קיבלתי לפתע טלפון מר' משה סמוטני הי"ו מקורבו של מרן רבי חיים, המברר מדוע לא הגעתי ואומר לי כי הרב קורא לי לבוא ולסעוד עימו את הסעודה־המפסקת. מיד ניגשתי אל האדמו"ר מ"תולדות אברהם יצחק" ואמרתי לו שאני נאלץ ללכת. הרבי התפלא והזכיר לי כי רצה לכבד אותי בברכת־המזון, אך כשאמרתי לו כי נקראתי לביתו של רבי חיים קניבסקי, הרבי סבר וקיבל: "נו, רבי חיים, ס'איז עפעס אנדערש…".
כשהגעתי לביתו של רבי חיים בשעת אחר ־הצהרים של ערב יום־כיפור, הוא ישב על מקומו בעליית הגג ועסק בתורה. רק מעטים הורשו וזכו להגיע אליו למקום זה, ואני זכיתי לכך כמעט בכל פעם שהגעתי אליו. מיד התחלנו לדבר בלימוד. הסדר הרגיל היה שרבי חיים אכל סעודה־מפסקת כשעתיים וחצי לפני "כל נדרי", והנה ישבנו ודיברנו בלימוד עד עשרים וחמש דקות לפני "כל נדרי". או אז מיהר רבי חיים לרדת מעליית הגג, כשהוא נאנח ואומר: "אוי אוי, חייבים לאכול סעודה־מפסקת" לשאלת הרבנית בפליאה: "חיים, מה קרה?" השיב רבי חיים בשלוש מילים: "ר' ראובן פה…".
כך ראיתי בחוש שכאשר רבי חיים מדבר בלימוד הוא שוכח מכל העולם כולו. כולו היה רותח ומבעבע ב"ריתחא דאורייתא" כשהוא אינו מצוי כלל בעולם הזה. כך נראה יהודי ששקוע כל כולו בלימוד.
זכיתי ללמוד ממנו הרבה דברים חוץ מהתורה עצמה. שהרי את מה שכתוב בגמרא יכולתי גם אני ללמוד בעצמי, אך את כל ההנהגות שמעבר לתורה ולגמרא, את זה אפשר היה ללמוד ולהשכיל רק בהימצאות על ידו.
האם דיברתם איתו בנושאים שונים שעלו על הפרק?
לא. אמנם מבחינת הקירבה בינינו יכולתי לדבר איתו על הכל, והיו אף פעמים שגדולים וטובים ביקשוני לדבר עימו בנושאים שונים שהיו על הפרק בציבור החרדי, אולם אני לא נעתרתי לכך. השארתי את הקשר בינינו רק לשיחה בדברי תורה.
אמנם פעם אחת, כשהעולם כולו רעש וסער עם ההתמוטטות של "מגדלי התאומים" בארצות־הברית בעקבות התקפת טרור, שאלתי אותו אם שמע על כך, והוא ענה לי כי אינו יודע על מה אני מדבר… שאלתי אותו: הרי כתוב בגמרא בשבועות דף ו', שתנא אחד אמר לשני למה הוא מתעלם ואינו מתעניין בסביבתו, והרי צריך לדעת מה נעשה. ענה לי רבי חיים כי כתוב שם ש'צריך' לדעת, אבל לא כתוב ש'חייבים' לדעת…
כך היה מופשט מכל ענייני העולם הזה, וזאת בהתאם לתפילתו היומיוית שכידוע היה מתפלל כל יום שישכח את כי ידיעותיו חוץ מדברי תורה. ואכן תפילותיו נענו, אני יודע בידיעה ברורה שכך היה, והמעשה הבא יוכח.
אין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה
יום אחד בשעות אחר־הצהריים כשישבתי אצלו, נכנס אליו יהודי מחו"ל ואמר לו: "רבי חרב עלי עולמי. אתמול קיבלתי ידיעה שכל רכושי הלך לטמיון. כעת אני נוסע הביתה ויודע שאין לי ממה להתפרנס". אני ראיתי ושמעתי במו עיני ואוזני את רבי חיים נד בראשו ומשתתף בצערו של היהודי ואומר לו בחמלה: "אזוי, אזוי…". למחרת לפני הצהרים, כשישבתי במחיצתו של רבי חיים, הגיע שוב אותו יהודי אמריקאי, ברצונו להיפרד מרבי חיי, ואמר לו: "רבי! מה אני עושה?! איך אני חוזר הביתה?!". והנה להפתעתי רבי חיים שואלו: "מה יש?" והיהודי עונה: "אין לי מאיפה להתפרנס". ורבי חיים שואלו שוב: "מה קרה?".
התפלאתי מאד על כך, שהרי עימו הייתי ביום האתמול כשאותו יהודי בא לרבי חיים מדמם ובוכה על צרתו, ואיך יתכן כי רבי חיים לא זוכר מכך מאום?! שאלתי את בני הבית והמקורבים איך זה יתכן שרבי חיים שמע אתמול את סיפורו הכואב וקורע הלב, והשתתף בצערו, והיום הוא אינו זוכר מכך כלום?! ענו לי שככה זה אצלו. כל יום הוא מתפלל שישכח את כל מה שסביבו כדי שלא יפריעו מלימוד התורה .כי אילו היה זוכר את כל מה שדיברו איתו והתייעצו איתו הרי שהוא לא היה הוא…
פעם הוא גם אמר לי בלשון זאת, שהוא מתפלל כל יום שישכח את כל מה שסביבו ואינו נוגע אליו, שלא יפריעו ולא יזכרו. ואכן, לעיתים קרובות ראיתי אצלו, שמשעה לשעה לא זכר דברים ששמע במילי דעלמא, ויהי לפלא, שכן לפי כח זכרונו המופלא היה יכול וצריך לזכור הרבה יותר מכל אדם אחר. דבר זה הוא חידוש שאיננו מוכר אצל גדולים אחרים.
פעם שאלתי את רבי חיים: הרי יהודים רבים באים אליכם לשאול שאלות, מדוע לקמץ כל־כך בזמן קבלת הקהל? והרי הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כותב בספרו "אגרות משה" שכל אחד צריך לתת מעשה מזמנו למען הזולת. אמר רבי חיים שהוא יודע על תשובה זו של הגר"מ ואכן הוא נותן כל יום שעה מזמנו. אמרתי לו: הרי אתם ערים כל יום שמונה־עשרה שעות שעות, לכן צריכים אתם לתת שעתיים בכל יום, ענה לי רבי חיים: "אתה צודק ואכן שעה אחת ביום אני נותן ועוד שעה בכל יום גוזלים ממני…".
רבי מרדכי גרינפלד שליט"א רב דחסידי ויזניץ באנטוורפן, ביקשני פעם לשאול את רבי חיים שאלה: ליד ביתו יש עץ ענק ורב שורשים, ושורשיו חודרים אל מתחת ליסודות הבנין ומסכנים אותו, שאלתו היא: האם מותר לקצץ את העץ? שאלתי את רבי חיים את השאלה, והוא שאל: "האם זה אילן סרק?", עניתי שכן, ורבי חיים תמה : "אז מה השאלה?! הרי כתוב במפורש 'ואתו תכרות' לעומת עץ פרי שעליו כתוב 'אותו לא תכרות'. הרגשתי באותו רגע כאילו רבי חיים שפך עלי קומקום של רותחין, על שאלתי הפשוטה שתשובתה כה ברורה. אמרתי לו שאצל חסידים יותר מקפידים וחוששים בכל זאת לכרות את העץ, ועזרני ה' ונזכרתי בפסקי תוספות פסחים קל"ב: "הקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה". כשאמרתי זאת אמר רבי חיים בהתפעלות: הו, עכשיו זו כבר באמת שאלה…". למעשה, לאחר זמן קצר העץ הנ"ל קרס מעצמו אולי בזכות אמירתו של רבי חיים.
פעם אחת שאל אותי: "מהו הדבר הכי מצוי שעל ידו מתקרב ומתקשר בן אדם אחד לשני?" עניתי לו על אתר: "כסף". פקח עלי רבי חיים את עיניו ואמר בפליאה: "ר' ראובן! אתה אומר כך?!" אמרתי לו "כן". שאלני: "איפה?" (כומר, מאיפה אני לוקח את זה?). עזרני ה' ו'הברקתי' לו תשובה: בכתובות קי"א שואלת הגרמא על הפסוק "ואתם הדבקים ב' אלוקיכם חיים כולכם היום" וכי אפשר להידבק בשכינה? והלא אש אוכלה הוא ,אלא… כל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מידבק בשכינה. ועל זה מפרש רש"י: העושה פרקמטיא. מתעסק בממון ת"ח כדי שיגיע להם שכר והם פנויים לעסוק בתורה על ידי אלו, וכתיב "ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום" ע"י דיבוקן בת"ח יזכו לחיות". דהיינו, קח כסף מהתלמי־חכם ותעשה ממנו מסחר־ביזנס, ובכך תהנה אותו ותזכה לחיים. זה והפשט, שאם לא כן היתה הגמרא צריכה לומר שיקבע איתו שיעור… אלא שלקבוע שיעור עם התלמיד־חכם מתאים רק לאנשים מסויימים, ואילו כסף מתאים לכולי עלמא…
הוספתי ואמרתי משל, שאם יש יהודי בבית־הכנסת שניגש כל יום אל הרב ואומר לו משהו מהגיגיו, הרב יסתכל עלי וכעל טרדן שבא אליו כל יום עם אמירה אחרת. אבל על יהודי שיגש אל הרב כל יום ויתן לו שטר של מאה דולר, יגיד הרב "ירבו כמותו בישראל"… ר' חיים נהנה מהדברים ואמר כי "זה לא מופרך".
פעם הייתי אצלו בל"ג בעומר, כשבאותו יום היתה אמורה להתקיים שמחת נישואין במשפחתו. שאלני רבי חיים היכן מובא בש"ס ענין זה של חתונה בל"ג בעומר? אמנם רבי חיים ידע שלא כתוב בגמרא דבר כזה, אך רצה לשמעו ממני מה אני אומר על כך.
עניתי לו שכתוב בסנהדרין ע"ו: "האוהב את שכנו ומקרב את קרובו והמשיא בנו ובתו סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה"… נניח שיהודי אירס את בנו בשבוע שלפני פסח, כמובן שהוא טרוד בהכנסת החג וכל הכרוך בכך ולא יכול לחתן את בנו לפני החג, ולא בחג עצמו, וכן לא אחר־כך בימי הספירה. יוצא אם כך, שהיום הראשון בו הוא יכול להשיא את בנו סמוך לפרקו הוא בל"ג בעומר… רבי חיים נהנה ואמר: "נישט שלעכט, סי ניט אוועק צו מאכן" (לא מופרך, אי אפשר לדחות סברא זאת…) גם בפעם הזאת זכיתי להנות אותו ולגרום לו לחייך.
(קטעים מתוך ראיון לעיתון המודיע פסח תשפ"ב)