בשעת בוקר האבא העיר את בנו לעוד יום של לימודים בתלמוד תורה. כמדי יום, גם היום הכינה לו אמו כריך טרי ומזין והניחתו בשקית. השעה דוחקת, הילד מיהר לצאת מן הבית, ועשה את דרכו לתלמוד תורה.
הילד הגיע לתלמוד תורה, נכנס לכתה והתיישב במקומו, ואז נזכר ששכח לקחת אתו את שקית האוכל…
"מה יהיה?", חשב בלבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלמודים".
לרגע הוא התמלא דאגה, אבל מיד לאחר מכן הדאגה התחלפה בתחושה אמיתית של רוגע וביטחון. "אני מכיר את הורי, הם יעשו הכל בשבילי וידאגו שלא אשאר רעב".
והנה, ממש באותו זמן שהילד היה שקוע במחשבותיו, מצא האבא את שקית האוכל מונחת על השולחן. חשב האב בלבו: "אוי ואבוי! מה יהיה? לא יתכן שבני יקירי יישאר רעב; הדבר גם עלול להשפיע לרעה על לימודיו".
מה יהיה? אין כאן שום התלבטות. למרות זמנו הדחוק, נטל האב את שקית האוכל, עצר מונית ומיהר לתלמוד תורה, להביא לילד את האוכל – שלא יישאר רעב, שיוכל ללמוד תורה עם כל הכוחות.
אם כן מה המסקנה? הילד צדק כשידע שאין לו מה לדאוג! הוא היה בטוח שאביו יעשה הכל עבורו, וכך אכן היה.
בדרך חזרה מהתלמוד תורה, חשב האב בלבו: "נכון, הנסיעה גזלה לי זמן יקר, ואף היתה כרוכה בהוצאה כספית. אבל מה לא עושים למען הבן? ומה לא עושים כדי שיוכל לשקוד על התורה באין מפריע!".
כולנו מבינים שאין בסיפור הזה שום דבר מיוחד. כך נוהג כל אב אוהב ומסור, וכך מרגיש כל בן הסומך על אביו ובוטח בו.
כל זה הוא רק ציור ומשל, לשבר את האזן, להמחיש לנו את היחס של האב הרחום והחנון שבשמים אל בניו אהוביו, ששוקדים על התורה ועל העבודה. בורא עולם לא ישאיר אותנו לנפשנו! הוא ידאג לנו, ימלא כל מחסורנו. איך? אל דאגה! הרבה דרכים למקום. כל מה שנדרש מאתנו הוא ביטחון. "הבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).
לא תמיד הורים שלחו את ילדיהם לתלמוד תורה עם כריך טרי ומפנק. מרן ראש הישיבה, שר התורה והיראה, הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, רגיל היה לתאר את תנאי החיים הקשים שהיו בנערותו בירושלים. היתה עניות נוראה, בקושי היה מה לאכול. לחם טרי היה מצרך יקר ערך. היו קונים לחם ישן, זול יותר, ומחלקים אותו לכמה ימים. ולעיתים רחוקות, בזמנים מיוחדים, היו זוכים לתוספת קטנה של "גביל או דק", כלשון מרן ראש הישיבה, רב רבנן, "המורה" הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. "גביל" אלו גרגירים של גבינה שהיו מורחים על הפרוסה היבשה, ו"דק" הכוונה לכמה טיפות שמן עם זעתר דק דק, שהיו טובלים בהן את הפרוסה כדי לרככה… זה מה שאכלו אז!
מתוך העניות הנוראה הזו, היו הנערים הולכים לישיבה ושוקדים על התורה בעמל וביגיעה. כשהיו שבים לביתם מן הישיבה, נותרו להם שאריות של לחם יבש ונוקשה, שהילדים הקטנים בבית לא אכלו…
אולם בני התורה הצעירים לא התלוננו. זה מה שיש. הם היו ממשיכים ללמוד עד שעת לילה מאוחרת, ואז כשהרעב התגבר היו ניגשים לאכול את שאריות הלחם היבש והקשה. ואיך אכלו אותו, הרי הוא בלתי אכיל? מצאו פתרון יצירתי: בסוף היום הנרות כבר כבו. היו מטבילים את הלחם בשאריות השמן של הנרות ואוכלים לשובע. אחר כך היו עולים על יצועם לאגור כוחות לעוד יום של עמל תורה ועבודת ה'.
(מתוך 'משכני' במדבר)