"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)
לא נאמר 'ויתנו לי' אלא 'ויקחו לי' כי תרומה לה' לא נותנים לו אלא לוקחים לעצמנו. אנו המרוויחים הגדולים ביותר ממנה!
את הכובע החדש לקחתי לעצמי
באחד הימים הגיע אל הרבי מקופשניץ עני מסכן לבכות על מר גורלו. העני חבש לראשו כובע מרופט, שנראה בן מאה שנה לפחות. הביט בו הרבי ואמר: אי אפשר ללכת עם כובע כזה! כעת קנו לי החסידים כובע חדש, אביא לך אותו, ותיראה טוב יותר.
שמע זאת הגבאי, ולא יכול להתאפק: רב'ה, הכובע הזה חדש מהקופסא! אפשר לתת לעני את הכובע הישן שגם הוא נראה במצב טוב, ולהשאיר את החדש. מדוע לתת דווקא את החדש?
נענה לו הרבי: נו, הרי זה בדיוק מה שעשיתי. את הכובע החדש לקחתי לעצמי. הלא כל כובע שאחבוש על ראשי – לכמה זמן אקבל אותו? לשנתיים? לשלוש? כאשר אני חובש את הכובע לראשו של העני ונותן לו אותו, הוא הופך בין רגע לכובע של נצח, ששייך לי לעולם ועד!!
אדם חושב שהוא נותן, ולמעשה הוא מקבל. זהו שפירש בעל הטורים על המילה "ונתנו" שנקראת באותו אופן גם מסופה לתחילתה – אתה נותן, ובעצם אתה מקבל.
נותן ואינו חסר
הכתוב אומר "זה יתנו" (ל, יג), ורש"י פירש שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש. הקשה הרבי מקוצק: במנורת הזהב אפשר להבין שמשה רבנו התקשה, ולכן היו צריכים להראות לו מנורה של אש. אך מה מסובך במחצית השקל? וכי לא ידע משה צורת מטבע, עד שהיו צריכים להראות לו מטבע של אש?
ותירץ על פי משל לילד שמשחק בחוף הים, וממלא בכף המשחק שלו מים מן הים. אמנם אי אפשר לספור את המים שבים, ונראה לכאורה שהוא לא לקח כלום, אבל באמת ובתמים הוא כן החסיר משהו. כיוצא בכך בחול. לא ניתן לספור את גרגרי החול שעל שפת הים, ונדמה כאילו הילד לא לקח כלום. אך האמת היא שהוא אכן לקח משהו.
קיים רק דבר אחד ויחיד בבריאה, שכאשר לוקחים ממנו – הוא לא נחסר כלל. מהו הדבר? – האש. כאשר מעבירים אש, זה נהנה וזה לא חסר. הוא לא רק נראה לא חסר, אלא באמת ובתמים אינו חסר כלום.
הראה לו הקב"ה למשה מטבע של אש, לאמר: אנשים חושבים שאם יתנו תרומה לה' אז יחסר להם, אך תרומה לה' כמוה כאש. האדם אינו נחסר מאומה, ומשמים משלימים לו הכל!
השלמת פערים
יש לי חבר שקנה רכב חדש מסוג קאיה פיקנטו. הוא ערך הזמנה של הרכב, והובטח לו שתוך שמונה עשר יום יסופק לו הרכב. הוא מגיע ביום המיועד לקבל את ההזמנה, אך להפתעתו הרכב לא הגיע. נציגי החברה התנצלו והסבירו שאירעה תקלה טכנית שכמעט אינה מתרחשת, והבטיחו שיעדכנו אותו כשיגיע הרכב שלו. בלית ברירה חזר הביתה בלי כלום.
בינתיים הציע את הרכב הישן למכירה. הגיעה קונה לביתו. היא מעוניינת ברכב הישן, ומציעה לשלם עליו 45,000 שקל.
הוא הבחין שהיא אינה שומרת ומצוות, ושאל: גברתי, אני רוצה לברר נקודה אחת – האם הרכב יסע בשבת או לא?
ודאי שיסע – אמרה האישה.
הוא הרהר לרגע. על פי ההלכה אין בזה בעיה, ובכל זאת… הוא חש שמצפונו מייסר אותו על כך, והוא מתקשה להכיל את העובדה שהרכב שלו יסע בשבת.
הוא ניסה לבקש ממנה שתבטיח לו שהרכב שלו לא יסע בשבת, אך האישה הסכימה להבטיח שהוא כן יסע… ר"ל.
"אז איני מוכר" – אמר לה לבסוף, והאישה קמה והלכה מבלי לקנות.
כעבור שעה קלה הגיע אליו קונה נוסף, יהודי בעל תשובה. הוא החזיק ביד מעטפה עם 42,500 שקלים במזומן, ובקש לסגור עסקה.
"ארבעים ושניים וחצי אלף?" – ידידי היה משוכנע שהרכב שווה יותר – "לפני שעה ישבה כאן אישה שהציעה עוד 2,500".
"מצטער" – אמר הקונה – "לא באתי לנהל משא ומתן. זה מה שיש לי. רוצה? אקנה ממך. לא תרצה? אמשיך לחפש לי רכב אחר".
הוא הרהר לרגע, והחליט לסגור בכל זאת למרות פער המחירים. הם ברכו זה את זה במזל וברכה, והלכו לדואר.
שבוע מאוחר יותר התקשרו מחברת הרכבים. בשעה טובה הגיע הרכב מטאיוואן, והוא מוזמן לאסוף אותו. כשהגיע, אמר לו נציג החברה: הבאנו לידיעת המנכ"ל בטאיוואן את המקרה שלך. זה מקרה כל כך חריג ונדיר, שכמעט לא קורה לנו. הוא החליט לפצות אותך. הכנסנו לך סכום כסף כפיצוי במעטפה.
הוא הציץ למעטפה, במחשבה שיקבל בערך 500 ₪, אך נדהם לגלות כי במעטפה נחו 2,400 ₪!…
כשסיפר זאת לרבי משה שטיין שליט"א, שאלו הרב: "כשאמרת לאותה אישה חילונית שאתה מסרב למכור לה את הרכב שלך, משום שאינך רוצה שהרכב יסע בשבת, אמרת זאת בשמחה או עם 'קרעכץ' (אנחה)?"
"האמת היא שנאנחתי" – הודה – "ידעתי שאני מפסיד כאן עסקה מצוינת".
"ובכן" – אמר הרב – "התברר שעל אותו קרעכץ שילמת ביוקר… הוא עלה לך מאה שקל. אילו היית אומר לה 'לא' בשמחה, היית מקבל את מלוא הסכום"…
צדקה שהצילה ממוות
בתחילת חודש טבת תשפ"א אירע ברובע היהודי בירושלים נס ופלא, שנרשם בכל כותרות העיתונים – שני שוטרים שהלכו ברובע שמעו קולות נשיפה מאחוריהם. פעמים רבות אנו שומעים ריצה מאחורי גבנו ואיננו מסתובבים אחורנית לבדוק את העניין, אולם כעת הם הסתובבו, ולתדהמתם גילו במרחק שני מטרים מהם ערבי עם סכין שלופה. בחסדי שמים הם התעשתו במהירות, ירו בראשו, וחסלו אותו במקום.
כשהסכנה המיידית חלפה נפתחו המצלמות המרשתות את כל הרובע לאורכו ולרוחבו, וכוחות הביטחון ניסו לראות את המסלול שעשה המפגע. הם נדהמו לגלות כי דקה קודם לכן תקף הערבי בחור ישיבה. במצלמות נראה בבירור מקום המרוחק משם כארבעים מטרים בלבד. הערבי נראה רץ אל הבחור, מתנפל ומפיל אותו על הארץ, שולף את הסכין ומניף אותה מעליו. פתאום, מסיבה לא ברורה, קם הערבי ורץ אל השוטרים המרוחקים ממנו מעט.
הם מיהרו לחפש את הבחור, ועד מהרה הגיעו לבחור בשם דוד הלוי, שלומד בישיבת 'שובו בנים'. "אתה יודע שאתה מופיע במצלמות?" שאלו אותו. "נכון", אמר מיד. "באותו בוקר הלכתי למקווה כפי שאני נוהג בכל יום לפני התפילה. כשיצאתי משם התנפל עליי הערבי, וזרק אותי אל הרצפה. כששלף את הסכין, הבנתי כי זו השנייה האחרונה לחיי. אפילו לומר שמע ישראל לא הייתי אמור להספיק. פתאום קם הערבי, והתחיל לרוץ. אין לי מושג מה עבר בראשו, אבל את הסיבה לנס הזה אני דווקא כן יודע…
חמש דקות קודם, כשהייתי עוד בבניין המקווה, ניגש אלי בחור שזה עתה נכנס לשם, וביקש שאלווה לו עשרה שקלים. בכיסי היו עשרה שקלים אחרונים, ולא התחשק לי להישאר בלי שקל. אני מכיר את עצמי, ומדי פעם נזקק לשקלים פה ושם. עד שאגיע הביתה ואקבל עוד דמי כיס יקח מעט זמן.
אמרתי לו: מה הסיפור שלך? מה פתאום ללכת למקווה באמצע החיים? היום לא ערב שבת ולא יום כיפור.
במקום לענות לי הוא החזיר שאלה: ומה אתה עושה כאן? אני רוצה לטבול בדיוק כמוך.
הרגשתי בתוכי מלחמה פנימית – לתת או לא לתת, ואז הכרעתי: לתת.
אין לי ספק שהצדקה הזו היא שהצילה אותי ממוות!"
אנשים סבורים שהכלל 'צדקה תציל ממוות' פירושו לתרום בניין לעזר מציון או מיליון דולר לארגון חסד אחר, אך לא. אדם שעומד מול התמודדות פשוטה ומנצח את יצרו יכול לקבל את חייו במתנה. ניסיון קטן יכול להיות לפעמים מבחן החיים…
(הרב יעקב שיש שליט"א – דורש טוב שמות)