עוד לא הגיע היום שאשים כיפה על הראש. זה יקרה יום אחד, אבל בינתיים יש לי קושי בזה…
אנשים שעולים למונית שלי, חושבים שאני עם הארץ גמור, עוד אחד מסכן, שאינו יודע מימינו ומשמאלו, הולך ותועה במשעולי החיים, מבלי לדעת מה טוב ומה רע. אכן, גם אני תינוק שנשבה, אבל כבר נמצא בדרך לשחרור. יודע את האמת, מכיר אותה, נוהג בה, שומר מצוות ולומד תורה. הודו להשם!
בכל בוקר יש לי סדר קבוע: הולך לכותל המערבי, מתפלל שחרית , לומד דף גמרא, ואחר כך יוצא לעבודה. נכנס למונית וצד אנשים. אין זו עבודה קלה להיות נהג מונית. אתה יוצא לרחוב ומסתכל לצדדים. מי צריך אותך? מי רוצה שייקחו אותו? אתה ממהר אל זה שמנפנף באצבע, לפני שמישהו אחר יתפוס לך. מצרף נסיעה לנסיעה, פרוטה לפרוטה, כאן עשרים שקלים, פה חמש עשרה, פה ארבעים… פיסות של דרכים.
החלום של נהג מונית זה לקבל נסיעה ארוכה ושכרה בצידה. אשרי תמימי דרך. דרך אחת תמימה, ואם אפשר הלוך וגם חזור – אין טוב מזה.
לפני שהלכתי לכותל המערבי, עצרתי בתחנה. המנהל קורא לי ואומר שיש עכשיו לקוח שרוצה נסיעה לטבריה. הרעיון קסם לי בהחלט. כמו שהסברתי קודם. "לא יכול עכשיו", עניתי לו, "עוד לא התפללתי שחרית". הוא מסתכל עלי כמו שמסתכלים על שוטה שמאבד מה שנותנים לו, ואומר, "אין בעיה. אתן את הנסיעה הזאת לנהג אחר".
הוא ממשיך אל חבריי בתחנה, ואני לכותל המערבי. שחרית, דף גמרא. לא מוותר. זה נותן לי חיות לכל היום. היצר הרע מנסה לשכנע אותי לפחות להצטער על הנסיעה שחמקה ממני, אבל אני מכיר את עצמי. אם אפסיד את התפילה והלימוד, אצטער על זה כל כך, שלא אוכל ליהנות מהרווח…
עכשיו, שידעתי שהנסיעה כבר עברה לנהג אחר, התפללתי בנחת ולמדתי בנחת, ויצאתי בצעדים מדודים אל עבר מכוניתי.
אני מתיישב על מושב הנהג, ומישהו ניגש ושואל: "אפשר לנסוע?"
– "בבקשה. לאן?"
– "לבית שאן"…
נסיעה ארוכה, בין עירונית, ששכרה הנאה בצדה, ויותר מכך – הוא שואל אם אוכל להסיעו גם חזור… הנסיעה ההיא לטבריה כללה רק דרך אחת, ואילו כאן הקב"ה החזיר לי בכפליים על מה שהיה נראה לי כהפסד.
אין אדם שומע לי ומפסיד.