"אני חושב שיהיה לכם מה לעשות עם הסיפור הזה". כך הוא פותח את מכתבו, המוקלד בקפדנות על נייר מהודר הנושא בגאון את הלוגו של התשלובת בראשה הוא עומד.
הטייס הִגְבִּיר את זרימת הדלק לעבר המנועים האימתניים. הללו הגיבו ברעש מחריד אוזניים, והרימו אל על חמש מאות אנשים.
השענתי את ראשי לאחור, על הכורסה הנוחה במחלקה הראשונה. עיני שזפו את הפאר והחידושים האחרונים שנערכו במחלקה הראשונה לרווחתם של הנוסעים, ומצאתי סיפוק מה בעובדה שהכיסא שלפני מיותם. לא חסר שם מקום במחלקה הראשונה, אבל עוד מרווח לא יזיק.
עצמתי את עיני, וכמנהגי בשנים האחרונות העברתי בראשי תמונות מן העבר הרחוק שנדמה כאילו היה רק אתמול. התחלתי כטפסן על פיגומים, עבדתי מבוקר ועד ערב ברציפות, ומשכורתי הדלה לא בלמה את המרץ והעניין הרב שגיליתי בעבודתי. במהלך עבודתי פיתחתי רעיונות שונים להאצת קצב העבודה ולהפחתת עלויות, עד שהחלטתי לפרוש מעבודתי כשכיר ולהיות עצמאי. שנים חלפו וכיום ברשותי מערכת מסועפת של מפעלים שונים בתחומי הבנייה.
התעוררתי לקול רחשן של שקיות שהתחככו זו בזו. מאן דהוא נבר בהן, פלש ביניהן ובתוכן וחיפש אחר דבר מה. הוא ישב לפני, על הכיסא שהיה פנוי. גבר בשנות הארבעים לחייו. לפי מראהו שיערתי כי מוצאו באחת ממדינות מזרח אירופה, העושה את דרכו אל ארץ החלומות של המזרח התיכון.
הוא הסתובב לאחור כדי לבדוק מדוע הכפתור החשמלי אינו נענה לו להסיט לאחור את מסעד הכיסא, והשערתי התאמתה נוכח שתי שיני נחושת בוהקות בקדמת פיו.
עיני נתקלו בעיניו, וחיוך רחב התפרש על פניו. לא היה לי ספק כי זו לו הפעם הראשונה שהוא נוסע במטוס. הוא נהנה מכל רגע, לא חדל לפתוח את מגש האוכל, להרכיב את האוזניות, לסובב את ידיות המושב על צדן, והוא לא בא על סיפוקו עד ששלף את שמיכת הצמר הנינוחה מתוך אריזת הניילון ופרש אותה לצידו.
משהתמקם היטב, רשרש שוב בשקיותיו, שלף תפוז ואגס והחל לטפל בהם. עוד בטרם היה סיפק בידו לנגוס בפלח תפוז עסיסי, נפתח וילון מהודר ועגלה גדושה במזון מהביל התקדמה לעברנו. הריח היה נפלא. הוא שמט את תפוזו ואת תפוחו, צקצק בלשונו והמתין בשקיקה. גן עדן בשמים.
הדייל התקרב לעברנו, ואני כבר ידעתי כי הסיפור עומד להסתיים.
"אדוני! הראה לי את כרטיסך, בבקשה". הלה פשפש בשקיותיו, חילץ לרווחה צרור ניירות מתוך שקיק לפוף בגומי, והושיט לדייל את
שביקש, בעוד עיניו נשואות. "עליך לרדת למטה. כיצד הגעת לכאן?"
באנגלית רצוצה הסביר האיש, כי זמן מה אחר שהחלה הטיסה, ביקש לטייל במטוס ולסייר בו וכך מצא עצמו כאן, והוא חייב לציין ביושר כי הנאתו מושלמת. אין לו כל טענות.
האיש עשה רושם עדין, והדייל הסביר לו בסבר פנים יפות, כי על כרטיסים במחלקה הראשונה משלמים סכום גבוה יותר. "אתה שילמת עבור נסיעה במחלקה הרגילה. אתה יושב במקום שאינו שלך – אנא ארוז את שקיותיך, חפציך ומטלטליך וחזור למקומך".
הברנש לא היה מסוגל להיפרד מגן העדן הקסום אליו נקלע. באצבע צהובת ניקוטין הורה על כיס חולצתו, ממנו בצבצו שטרות שונים באי סדר, וניסה לפייס את הדייל כי הוא מוכן לשלם כעת עבור תוספת המחיר, לא לפני שהדגיש וציין, כי לדעתו אינו צריך לשלם את המחיר המלא, כי הוא לא ישב כאן מתחילת הטיסה…
הדייל לא הסכים. "רד למטה בבקשה!".
-"מדוע? אני מוכן כעת לשלם את מלוא המחיר?!"
"אדוני! כאן בשמים לא עושים עסקים! רד למטה בבקשה. אצל סוכן הנסיעות שלך היית צריך להסדיר את מקום ישיבתך. כאן כל אחד יושב במקום שאותו הוא רכש בעת שהסדיר את נסיעתו. רד למטה בבקשה!"…
הכיסא שלפני הפך שוב מיותם. על רקע פסיעותיו הכבדות של ההלך, הדהד באוזני משפט הסיום של הדייל: 'כאן בשמים לא עושים עסקים…'
נזכרתי בהתרגשות בשיעור הדף היומי הקבוע בו אני משתתף. לפתע הפכה טיסתי ומטרתה למשהו משני, שצריך לגמור מהר ולסיים, כדי להספיק עוד שיעור ב"דף היומי", להכין לעצמי מקום טוב, שם למעלה. כי כשמגיעים לשמים, כבר מאוחר.
"בשמים לא עושים עסקים".
הוא צודק הדייל.
(גליון מאורות הדף היומי)