הרב עמרם בינעט
"מדבר שקר תרחק"
הסיפור הזה קרה לפני כמה שנים, אבל מאז ועד היום הוא לא יוצא לי מהראש, ולכן חשבתי לשתף אותו עם הציבור ולעסוק בו קצת.
הייתי מלמד בתלמוד תורה מסוים, ונתקלתי בילד שהגיע לחיידר כשהוא מאוד מאוד סגור ומופנם. קורה לפעמים שילדים מגיעים עם מצב רוח שפוף, טפחתי לו על השכם, ניסיתי קצת להכניס אותו לאווירה השמחה בכיתה, ומשראיתי שזה לא עובד, הנחתי לו. "צריך לתת לזה לעבור מעצמו", אמרתי לעצמי.
אבל במשך כל היום הוא נשאר שפוף. חשבתי שאולי מחר זה יעבור לו.
כשראיתי שגם למחרת הוא הגיע כך, עם מצב שאינו אופייני לו בכלל, התחלתי לדאוג, וביום השלישי כבר קראתי לו לשיחה בארבע עיניים, שיספר לי אם קרה לו משהו חלילה, למה הוא כל כך עצוב.
סיפר לי הילד סיפור מפתיע: "שיחקתי בבית 'חמש אבנים' עם אח שלי, ובשלב מסוים, נפסלתי. למזלי אח שלי לא ראה שנפסלתי, הוא בדיוק הסתכל לצד אחר. לכן עשיתי כאילו לא קרה כלום, והמשכתי הלאה את ה'תור' שלי במשחק.
"אבא שלי היה שם ליד, והוא נורא כעס עלי. 'בבית שלי לא יהיו גנבים ושקרנים'. אבא שלי גם נתן לי עונש, לכן אני כל כך עצוב".
שאלתי את הילד בעדינות רבה: "האם זאת הפעם הראשונה שאבא שלך כועס עליך?", והוא השיב בשלילה.
"זאת הפעם הראשונה שהוא מעניש אותך?", גם לא…
"אז למה לקחת את זה כל כך קשה? זה קורה לכל ילד נורמלי. אנחנו לא נולדים מושלמים, לכולנו יש פגמים. כשהורים מחנכים את ילדיהם לפעמים הם גוערים בהם, לפעמים מענישים אותם. אתה לא עשוי מסוכר ולא מחרסינה, אתה ילד כמו כל הילדים ואת כולם מענישים לפעמים, למה זה גורם לך לכזה דכדוך עמוק?
הילד הישיר אלי מבט כאוב ומיוסר ואמר לי משפט שטלטל אותי: "בגלל שבפעמים הקודמות שאבא העניש אותי, זה היה בגלל שעשיתי משהו רע. הפעם לא עשיתי כלום, בסך הכל שיקרתי קצת, הערמתי על אח שלי במשחק. כולם עושים את זה! כולם!!! גם האנשים המבוגרים, אני רואה את זה בכל מקום. לא הגיע לי כזה עונש חמור על זה…".
**
נושא אמירת דבר שאינו אמת הוא נושא מאוד מאוד יסודי בתחום החינוך, ובלי לטפל בו אי אפשר להגיע לשום הישג אחר, וכך גם כידוע אפשר לראות באגרת הגר"א שכתב רבינו הגר"א לרבנית שלו, כשניסה לעלות לארץ ישראל, ונתן לה הדרכה איך לחנך את ילדיהם, שם ניתן לראות באיזו חומרה נוראה הוא הסתכל על הנושא הזה של ילד שמשקר חלילה וחס.
כעין זה שמעתי ממורי חמי הגה"ח רבי ישראל נח גולדברג שליט"א, שהוא שמע מבניו של מורו ורבו כ"ק מרן האדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, שאמרו שהרבי לא היה מעניש את ילדיו בקטנותם על שום דבר, ותמיד היה מדבר עימם בנועם כדי לחנך אותם, אבל על אמירת שקר הוא כן היה מעניש, כי הוא ראה בזה דבר חמור ביותר.
כמו כן היה רגיל על לשונו לומר בשם הינוקא מקרלין זיע"א, שעם כולם הוא יכול להסתדר כולל עם בעלי העבירות הגדולים ביותר, עם שקרנים הוא לא יוכל להסתדר.
ומי לנו גדול מדוד המלך, רגל רביעית למרכבה, נעים זמירות ישראל שכותב בספר התהילים "שקר שנאתי ואתעבה", וכעין זה בעוד מקומות רבים בתורה שבכתב ושבתורה שבעל פה אפשר לראות עד כמה חמור העניין הזה של אמירת שקר רחמנא ליצלן.
וכדי להבין מדוע נושא זה קיבל חשיבות רבה כל כך בחינוך הילדים, יותר מכל איסורי התורה האחרים, כדי להזכיר את מה שכתוב בספר 'חסידים', אודות יהודי אחד שהתרחק מדרך הישר והלך בשרירות לבו רח"ל. ביום מן הימים נדבה רוחו אותו לשוב בתשובה, הוא בא לפני אחד מהחכמים ואמר לו: "רצוני לעשות תשובה, אבל קשה לי לשמור את כל המצוות בשלימות, לכן אני מבקש שמליץ על מצווה אחת ויחידה שאותה אקיים בשלימות בעז"ה".
השיב לו אותו חכם, קבל על עצמך לומר את האמת, ורק את האמת, בלי לשקר כלל בשום פנים ואופן בכל מצב שיהיה.
היהודי אכן קיבל על עצמו והקפיד לעמוד בדיבורו ונמנע לחלוטין מאמירת שקר. בכל פעם כשהיה לו ניסיון כלשהו, הוא חפץ לשלוח את ידו לרכוש שאינו שלו, מיד עשה חשבון בינו ובין עצמו שבוודאי ישאלו אותו אם הוא ראה מי לקח את הכסף או את החפץ וכדו', ומאחר והוא לא יוכל לשקר, יהיה עליו לגלות את האמת, מה שכמובן יגרום לו לבעיה רצינית מאוד, ולכן הוא מלכתחילה נמנע מביצוע מעשים שאינם ראויים, וכך מאמירת האמת הוא הפך לבעל תשובה גמור בכל ארחות חייו.
כך העניין גם לגבי חינוך הילדים. ילד שאומר רק את האמת, מספר להוריו מה מצבו ואם הוא עשה דבר מה שאינו כשורה הם מודעים לכך ויכולים לסייע לו להיחלץ מהמצב הזה, נם יכולים לחנך אותו כראוי. אבל לעומת זאת ילד שמשקר להוריו חלילה וחס, איך הם יוכלו לעזור לחנך אותו?
מעבר לכך, יש בשקר דבר מאוד מגונה, והוא גרוע יותר מאיסורים אחרים, כי הוא בעצם מעיד שהאדם לא בוטח בקב"ה. הרי למה אנשים משקרים? כדי לרפד לעצמם את החיים, הם חושבים שאם הם ישקרו פה ושם, יהיה להם קל יותר בחיים, ובזה הם מראים על עצמם שהביטחון שלהם בקב"ה רחוק מלהיות מושלם, וזאת בלשון המעטה.
הרבי הקדוש רבי זושא מאניפולי אומר את זה בווארט קצר וחזק מאוד: "מדבר שקר תרחק" – מי שאומר שקר, מתרחק על ידי כך מהקב"ה. חד וחלק.
**
מה הבעיה? שבאמת יש אמת בטענתו של אותו תלמיד שלמד אצלי. יש איזו תחושה שהאיסור לומר דבר שקר, זה כמו הלכתא למשיחא, זה משהו שלא נוגע אלינו. כולם מבינים שאסור לשקר, ושצריכים להיזהר מאוד מאיסורי ממון, כולם מבינים שיש קווים אדומים שאותם לא חוצים ויש שקרים שלא אומרים, אבל כשזה מגיע ל'שקרים לבנים', למרבה הצער התמונה שונה, אנחנו נכשלים על ימין ועל שמאל.
הטלפון מצלצל ועל הקו מישהו שאין לך חשק לשוחח איתו עכשיו? אין בעיה! אתה עונה לו: "אני בדיוק נכנס לפגישה", והתפטרת ממנו.
חבר מבקש שתיקח עבורו מעטפה לאח שלו שגר שני בניינים ליד המשרד שבו אתה עובד? אתה מספר לו שהיום אתה עובד ממקום אחר, וחסכת מעצמך את הצורך לדאוג למעטפה שלו.
הדוגמאות רבות מספור, כל אחד ואחד מאתנו יודע בדיוק מתי הוא מורה לעצמו היתר, ומתי הוא בוחר להשתמש באי אמירת אמת כדי להחליק לעצמו את מסלול החיים שלו.
לא מזמן שוחחתי עם חבר, והוא סיפר לי שהוא מאוד מאוד מנסה להשתפר בעניין הזה. אבל בלי לשים לב הוא נופל שוב ושוב בשקרים 'קטנים', ורק אחר כך הוא תופס את עצמו.
אמרתי לו שיש הרבה עצות איך להתגבר על ההרגל, אבל אני חושב להציע הצעה אחת נוספת, הלוואי שנזכה לזה: לקבל החלטה גמורה ומוחלטת, שלא מוציאים שקר מהפה ויהי מה!
יש סיפור ידוע על הרה"ק רבי רפאל מברשד שלא הוציא שקר מפיו בשום פנים ואופן, ופעם אחת כשלא היה ברירה והוכרח לבוא לבית המשפט למסור עדות שקר על יהודי כדי להציל אותו מעונש מוות, התפלל רבי רפאל לקב"ה שייקח את נשמתו ממנו לפני שיגיע המועד בו הוא צריך להתייצב בבית המשפט, כי הוא מעדיף למות ולא לשקר.
אנחנו לא מדברים על כאלו דרגות, לא מדברים על פיקוח נפש, אלא על מקרים בסיסיים של יום יום, לקבל החלטה ברורה וחד משמעית שלא מוציאים שקר מהפה, אלא אם כן הנושא נבדק קודם מול רב מורה הוראה ששקל את צדדי השאלה והורה שבמקרה ספציפי זה אפשר לשנות מהאמת.
אבל ההחלטה צריכה להיות ברמה של חוק ולא יעבור, רק כך יכולה להיות לזה אחיזה. וידוע שכשאדם מקבל על עצמו דבר מה בהחלטה גמורה, הוא מחליש מאוד את כוחו של היצר הרע להילחם נגדו באותו עניין.
בדיוק שמעתי מחבר שסיפר לי שהוא קרא כאן ב'לקראת שבת', מאמר שהיה על סיום הש"ס שעשה הגאון רבי חנוך פרידמן שליט"א בשמחת תורה, בבית הכנסת שלו בשכונת הר נוף בירושלים, ושם אמר רבי חנוך בשם מרנא החפץ חיים זיע"א, שמה שאדם מקבל על עצמו בהחלטה גמורה, יהיה לזה קיום.
סיפר לי אותו חבר שכשהוא קרא את המאמר הזה, הוא קיבל על עצמו ללמוד בכל יום דף גמרא, חוק ולא יעבור, ואכן אחרי שנים שהוא מנסה לעשות את זה ולא כל כך מצליח, פתאום זה נהיה לו קל, והוא מצליח ללמוד כל יום דף שלם בקלות רבה יחסית, בגלל ההחלטה שקיבל.
**
אגב, אם לומר שקר זה דבר חמור, לשקר לילדים זה הרי חמור שבעתיים. וזה בהחלט מקום שבו אפשר להיכשל, כי הרי ילדים לפעמים יודעים לסחוט מההורים שלהם הבטחות שונות, וההורים לא תמיד יכולים או רוצים לקיים את ההבטחות הללו.
אני באופן אישי, שמתי לב בהיותי אברך צעיר, שיש לי מנהג כזה שכל פעם שהילדים מבקשים ממני משהו, אני אומר להם באידיש 'מיר וועלן זעהן', כלומר, 'אנחנו עוד נראה'.
את המנהג הזה לקחתי מאבי מורי שיחי' שתמיד היה אומר לנו כך כשאנחנו היינו ילדים. והרי כולנו מחקים את ההורים שלנו, כך שהנוהג הזה עבר דור הלאה ונכנס גם לבית שלי.
לפני שהתחתנתי ונולדו לי ילדים, לא ידעתי להעריך את המנהג הזה, אבל לאחר שכבר הייתי בעצמי אבא לילדים, ראיתי שזה פתרון נהדר להרבה מאוד דברים. הרי הילדים מבקשים הרבה בקשות, זכותם… הם מבקשים ממתקים, מתנות, בגדים, טיולים, יש להם הרבה חלומות ושאיפות. כמובן שלא הכל אפשר לתת להם ולא הכל צריך לתת להם.
אבל להורים רבים קשה לומר 'לא' לילד שלהם. לשקר לו זאת כמובן לא אופציה, ולכן הדרך הטובה ביותר היא לדחות את הדיון בעניין לפעם אחרת. בחלק גדול מהמקרים הילד כבר לא יבוא לבקש עוד פעם, כי הוא לא באמת צריך ולא באמת רוצה את מה שהוא ביקש.
ביום מן הימים שאלתי את אבי מורי שליט"א מאיפה הוא לא לקח את הרעיון הזה, והוא סיפר לי שזה היה כשפעם התקלקלה מכונת הכביסה בביתנו, והוא הביא טכנאי לתקן. הטכנאי היה יהודי פשוט וירא שמים מאוד, שהתעסק עם מכונת הכביסה והשיב בסבלנות רבה לכל השאלות שאנחנו, הילדים שאלנו אותו.
התיקון התארך, והילדים איבדו את הסבלנות והתחילו 'לנדנד'. אחד מבקש לקבל את החלק המקולקל שהטכנאי פירק מהמקרר, השני מבקש שאבא יקנה לו מברג עם ידית אדומה כמו שיש לטכנאי, והשלישי בכלל רוצה שאבא ילמד להיות טכנאי מקררים בעצמו, כי העבודה נראית לו מאוד מעניינת.
"אני עניתי לכם 'לא', פעם ועוד פעם. אני לא אהיה טכנאי, אני לא אקנה מברג עם ידית אדומה ולא אתן לאף ילד את החלק המקולקל והמלא חלודה…
"או אז הרים אלי הטכנאי את עיניו ואמר לי: 'הרב בינעט, למה אתה אומר לילדים 'לא'? תגיד להם 'אנחנו עוד נראה'… ככה אתה לא נותן להם הרגשה רעה כל כך, ואתה גם לא מתחייב על כלום'.
"מאז קניתי את זה", סיפר לי אבי מורי, "התברר לי שזה מאוד יעיל בהרבה מאוד תחומים. לא חייבים לומר כן על כל דבר, אבל חייבים להימנע משקר".
**
לסיום אני רוצה לסיים בסיפור יפה ששמעתי על מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שממנו אפשר לקבל השראה איך צריכה להיראות מחויבות של אדם לדבר הלכה, בין אם זה להימנעות מאמירת שקר ובין אם זה לכל דבר הלכה אחר.
וכך הולך הסיפור: באחד הלילות החורפיים התעוררה הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה משנתה, ושמה לב שהמיטה של בעלה, מרן שר התורה ריקה. הוא אומנם לא היה ישן הרבה, אבל היה זה בזמן שבו הוא כן היה אמור לישון וזה היה חריג שהמיטה שלו ריקה.
חשבה הרבנית לעצמה, אולי הוא התקשה באיזה תוס' או 'קצות'. אולי פתאום עלה לו תירוץ חזק לשאלה שהציקה לו והוא הלך לכתוב את זה? אבל אולי הוא לא מרגיש טוב, אולי קרה לו משהו חלילה?
קמה ממיטתה והחלה לחפש את בעלה. חיפשה בכל חדרי הבית והוא לא נמצא.
ניגשה הרבנית אל החלון והנה היא רואה אותו מגיע במעלה המדרגות, חוזר הביתה.
נכנס רבי חיים אל הבית והרבנית כמובן שאלה אותו, מה עשית שם בחוץ באמצע לילה חורפי שכזה?
השיב לה רבי חיים, "חיפשתי את הלולב שלי…".
"מה זאת אומרת חיפשת את הלולב, למה אתה צריך עכשיו לולב, סוכות היה לפני כמה חודשים!".
נענה רבי חיים והסביר: "הרי אני תמיד שומר את הלולב אחרי סוכות כדי לשרוף אותו בשריפת חמץ. אחרי סוכות הנחתי את הלולב, פה, בפינה, ועכשיו קמתי באמצע הלילה וכשעברתי כאן במסדרון שמתי לב שהלולב איננו.
"חשבתי לעצמי שאולי בטעות זרקו אותו לפח בשעה שניקו כאן. לא רציתי להעיר אף אחד כדי לשאול, ומצד שני לא רציתי להמתין לבוקר כי אולי יפנו את האשפה לפנות בוקר, לכן מיהרתי לצאת החוצה ולבדוק אם לא זרקו את הלולב שלי לפח חלילה וחס. אבל לא מצאתי את הלולב, ואני לא יודע מה לעשות".
השיבה הרבנית: "חבל באמת שלא הערת אותי, הנה, הלולב נמצא שם, בפינה ההיא. אני פשוט העברתי אותו מקום כי כאן זה לא היה נוח שהוא נמצא".
רבי חיים נרגע כמובן ופניו נהרו משמחה. ברוך ה' הלולב נמצא…
אבל אז שאלה אותו הרבנית עוד שאלה: "בגלל שאתה לא מוצא את הלולב אתה הולך לחטט בפח האשפה באמצע הלילה? עד כדי כך זה חשוב העניין הזה לשרוף את הלולב דווקא בשריפת החמץ?".
נענה רבי חיים וענה בחוסר הבנה: "מה זאת אומרת? הרי זה 'מגן אברהם' מפורש שצריכים לשרוף את הלולב עם החמץ. בוודאי שזה חשוב מאוד".
הנה לנו צורת הסתכלות של אדם גדול: הרי זה 'מגן אברהם' מפורש. איך אפשר בכלל לנהוג אחרת! ואם זה פסוק מפורש בתורה, האם לא נצטרך לומר שעל אחת כמה וכמה שאנחנו מחויבים אליו באופן מוחלט?
אם זאת תהיה הגישה שלנו לנושא הזה של 'מדבר שקר תרחק', או לכל נושא אחר בקדושה ובקיום המצוות, ההתמודדות שלנו מול היצר הרע, תהיה הרבה הרבה יותר קלה.