"רק שבתו יתן ורפא ירפא" (כ"א, י"ט)
לפני כמה שנים איבדתי את השמיעה באזני, לא עליכם. חיידק התביית ומאן לעזוב. אין לי טענות עליו. הגמרא אומרת (עבודה זרה נה.) שכאשר שולחים חולי, משביעים אותו מתי יצא, ועל ידי מי. כנראה קיבל רשות להישאר. הרופא, מכל מקום, טיפל במסירות. יום אחד שאל: "כבוד הרב, מדוע כתוב (קידושין פב.) טוב שברופאים לגיהנום?"
ראה שלא עניתי, והבין שלא שמעתי. חזר על השאלה בקול גבוה יותר, בתנועות שפתיים מודגשות. לא עניתי.
הבין שחלה הרעה בשמיעה, וחזר בצעקה, כל המחלקה שמעה. אם אמשיך לשתוק יביא ציוד הגברה. אמרתי: "שמעתי, שמעתי". "אז למה אינך עונה?"
"כי מה זה נוגע לך? תביא את הטוב שברופאים ואענה לו"…
הוא לא נפגע, הבין שזו בדיחה. לרגע לא עלה בדעתו שבאמת אינו הטוב שברופאים. "וכעת, ברצינות", ביקש. ראיתי שקל יותר לענות לו, מאשר לשכנעו שיש רופאים מומחים ממנו. אמרתי לו: "פירושים רבים יש, ואומר לך אחד מהם –
"רופא קטן יודע שכוחו מוגבל. מבקש הוא עזרת שמים ברפואתו, ומכוון בברכת 'רפאנו' שבתפילת שמונה עשרה. אבל הטוב שברופאים סבור שהוא כל יכול, ובידו לרפאות גם בלי עזרת שמים, ולפיכך אינו מכוון ב'רפאנו'. ונמצא שלגביו יש רק שבע עשרה ברכות, כמנין 'טוב'. ולכן שולחים אותו לגיהנום, כי סומך הוא על עצמו בלבד –
"ולכך התכוונתי כשאמרתי שאינך הטוב שברופאים. כי יודע אתה שאינך כל יכול. והראיה, שעדיין איני שומע"…
מקרה שהכעיס אותי
אני רוצה לספר על מקרה שהכעיס אותי. הייתי באיזו שמחה, ושולחן ה'מזרח' היה מלא וגדוש בגדולי תורה, ראשי ישיבות ורבנים, לא היה מקום לתקוע סיכה, כמו שאומרים. ואז נכנס רופא דתי, בכזו הרגשת חשיבות. ואיך לא, אם בעל השמחה מיהר לקראתו: "הו, איזה אורח, רבי פלוני, תודה שהגעתם, איזה כבוד!" ומיד כמובן, לשולחן הכבוד. אבל הוא מלא וגדוש. הוא הקים ממקומו ראש כולל נכבד, והרופא עומד וצופה, שהרי אין דבר טבעי יותר. חסד עשה, שהסתפק במקום אחד!
זה קומם, בגלל הפגיעה בכבוד התורה. ולא פחות מכך, העיד על אופיו של האדם. כי מי שבטוח שהכל חייבים לפנות לו מקומם, ודאי לא יפנה למתחרהו בבקשת יעוץ ושאלה לחוות דעת, שהרי הוא ואין בלתו. וזו הסיבה ש"טוב שברופאים לגיהנום". מי שבטוח שהוא הטוב והנעלה מכולם!
ביקשו שאדבר, אומר כמה מילים.
קמתי ואמרתי: "יש, יש ברוך השם, רופאים משלנו, שומרי תורה ומצוות. אינם מתיימרים להיות פוסקי הלכות וגדולי הדור, ועם זאת קוראים להם ברוב כבוד רבי פלוני. שיהיה. אבל יש לי שאלה: היה רופא מומחה שהיה גם גדול הדור, "רבינו שבבבל" (חולין צה), שמואל – מדוע לא כינוהו רבי שמואל, האם נופל הוא בחשיבותו מהרופא דנן?!"
"אבל, רבותי, התשובה ניתנה לנו במשנה מפורשת! אבידת רבו ואבידת אביו, אבידת רבו קודמת. שאביו הביאו לחיי העולם הזה ורבו מביאו לחיי העולם הבא (בבא מציעא פ"ב). מעתה, שמואל בתפקידו כרופא הביא את החולים לחיי העולם הזה, לכן לא כינוהו רבי… אבל יש רופאים שמביאים את חוליהם לחיי העולם הבא, ונאה לקרותם רבי!"…
הייתי פעם במסיבה אחת
הייתי פעם במסיבה אחת עם דוקטור הר' משה רוטשילד ז"ל , מייסד בית הרפואה 'מעייני הישועה'. נשאתי דברים, והזכרתי בדברי את מאמר שמואל: "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי נהרדעא", עירו. ותמהתי: גם אני יכול לומר שנהירים לי שבילי רקיע כשבילי בני ברק. כי עשרות שנים אני מתגורר בה, ואיני מכיר את רחובותיה! מהיכן הכיר שמואל את סימטאות עירו? לכאורה, לא היה עליו להכיר אלא את הדרך מביתו לבית המדרש!
ושתי תשובות בדבר.
הראשונה: שהיה ראש ישיבה. וממילא הוצרך לדפוק על דלתות נדיבים, והכיר כל הכתובות.
והשניה שהיה דיין מומחה לדיני ממונות. וממילא הכיר כל הבניות החריגות בעיר: זה הזיק את שכניו ברחוב פלוני בהיזק ראיה, ולזה לא נתנו לבנות על הגג…
התערב דוקטור רוטשילד ואמר: לדעתי הסיבה, מפני ששמואל היה רופא (בבא מציעא פה), ורופא חייב לדעת את כל רחובות וסימטאות העיר, שלא יתמהמה כשיקראוהו באופן בהול!…
(מתוך הספר 'והגדת' הגדה של פסח)