הרב אריה שכטר זצ"ל היה מגדולי המגידים בדורנו, והיה מפורסם ברחבי הארץ והעולם, סיפר שלפני שנים רבות, אשתו חלתה במחלה הקשה בעודה צעירה לימים, כשהיתה בסה"כ כבת חמישים. היא היתה אשה מיוחדת, פעילה מאוד ובעלת חסד גדולה. כמובן שבמצב זה התפילות הן הדבר הראשון במעלה, אבל בזמן כזה עושים גם הרבה השתדלות, וגם הם הלכו לטובי הרופאים והיועצים, וניסו את כל שיטות הריפוי והאיזון התזונתי.
לרב היו לו קשרים רבים בארץ בעולם, והוא דיבר עם מומחים רבים, ומספר שקיבל קרוב לשישים וחמש עצות כיצד להתמודד עם המחלה של אשתו, ואיך אפשר כמה שיותר לצמצם את הסיכון, ואפילו לנסות לקחת את הגלגל אחורה, לכיוון נסיגת המחלה והחלמה. אחת מהעצות היתה מרפאה יחודית במיאמי, שם בונים לאדם את צריכת המזון שלו מחדש, כשהם כמעט ומבטיחים שאדם הנמצא אצלם למשך מספר שבועות של טיפול, יוכל לאחריהם להתרפא מכל מחלה, ודבריהם מצאו חן בעיני הרב ורבנית.
הבעיה היתה שהטיפול יקר מאוד, העלות היתה 15,000 דולר מלבד הטיסות, ומכיוון שסכום זה לא היה ברשותם, הרב היה צריך ללוות כסף. חשב הרב לעצמו, הרי ניסינו כל כך הרבה שיטות וטיפולים ומיצינו כמעט את הכל, ושום דבר לא עזר, ולכאורה נראה שגם טיפול יתכן ולא יעזור, ואולי זה בזבוז זמן וכסף מיותר. הוא הלך לשאול את רבו האם להסכים לאותו טיפול. השיב לו הרב, נכון שזה יקר ומדובר בזמן רב, אבל אני מציע לך לנסוע, לא מכיוון שיש שם רופא מומחה, אלא משום שגלות מכפרת, ועצם הנסיעה למקום בו תהיו זמן רב, לגלות אל הלא נודע בריחוק מהבית והסביבה הרגילה, זה גלות מכפרת עוון כפשוטו.
הרב אריה שכטר ואשתו שמעו בעצת רבו ויצאו לדרך, הם טסו לארצות הברית, וזו היתה אחת מהפעמים הבודדות שלו בטיסה עד לרגע זה. על עצם הטיסה מספר הרב שהיא היתה כפרת עוונות, היה מדובר על לפני כארבעים שנה, ובזמנם לא היו מטוסים כמו בימינו.
בסופו של דבר הם הגיעו, ומצאו מקום ללון בו כדי להתארגן, ולאחר מכן פנו למרפאה. בעל המרפאה הגוי, קיבל אותם בעת הגעתם, ופרס בפניהם במשך מספר שעות את הצפוי להם, ובפתח דבריו אמר, "הריפוי כאן בנוי על ענין התזונה של האדם, ולכן אני צריך לפרט לכם בדיוק, מה אני הולך להוריד מהתזונה של האשה", וכך התחיל לפרט מוצרי מזון כאלה ואחרים שנאסר עליה לצרוך, בשר ביצים וגבינות, ובכללם אפילו לחם רגיל וכו', והסביר להם שהם יקחו חטים ויביאו אותם למרפאה, והחולה בעצמו צריך לטחון את החטים ולהוציא מהם קמח, וכך יכין לעצמו לחם רק עם המוצרים המסוימים שיעמידו לרשותם במרפאה, והמשיך לפרט כל מיני מאכלים ומשקים מוזרים שעליה לצרוך, לא משביעים ולא מזינים, שאי אפשר להתקיים איתם כראוי.
לאחר שסיים, הרגישו הרב והרבנית שהם בפני זוועת עולם, כיצד אפשר להתקיים כך במשך כמה שבועות, כשרק עשבים וכל מיני מוצרי מזון שונים ומשונים אמורים להזין את גופה? אבל אמר הרב שכטר לרעייתו, הגענו עד פה ושילמנו, הבא ננסה לעמוד במשימה. הם התחילו את התהליך, וביום האחרון לפני שסיימו את הטיפול, ניגש הרב שכטר למנהל המרפאה ושאל אותו: "אמור לי בבקשה, מה הסוד שלך? כיצד אתם מרפאים? אתם לא נראים שונים מכולם, ולהיפך אתם אפילו מחמירים יותר מידי בתזונה?".
השיב אותו גוי לרב שכטר: אני ועוד כמה משותפיי עשינו מחקר עולמי, חקרנו את הנושא הזה עמוק מאוד, והגענו לתובנה הבאה, כל המחלות שיש בעולם באות מדבר אחד, ממידות רעות! מי שיש לו מידות רעות זה גורם לו למחלות. לפעמים המידה לא פורצת החוצה, אלא חבויה בפנים, אבל גם כך היא מזיקה לו.
ולכן, כדי לרפא את המחלה, אנחנו מביאים את החולה לכאן, ונותנים לו הרגשה עצמית שהוא אפס ושום דבר, לא אוכל ולא שותה כמו אדם רגיל מהשורה, ולא יכול לתפקד כהרגלו, ובהרגשה שכזו האדם נשבר בקרבו, וברגע שהחולה הזה נשבר, הוא מתקן את המידות שלו, ואחרי שעשה זאת הדרך להחלמה קצרה!
הרב שכטר עמד נדהם, ולאחר סיום דברי הרופא יצא משם ובכה ארוכות! לאחר שנרגע אמר לעצמו הרב, הייתי צריך לטוס עשרות שעות לכאן, ולשלם חמש עשרה אלף דולר, בשביל ללמוד כאן דבר אחד בסיסי, שאדם צריך לתקן את המידות לפני שיבואו עליו כל מיני מחלות. עד כמה צריך האדם לעבוד בעולם הזה, לפעמים אנחנו לא יודעים מה המשמעות של איזו פזיזות או הנהגה לא טובה, ומה חס ושלום האדם מביא על עצמו. אדם אולי חושב, "טוב… בסך הכל עשיתי כך וכך, אני אחזור בתשובה ואתוודה ואתחרט ואשים את זה מאחורי", אבל הוא חס ושלום עלול להפגע עקב המצב שהכניס את עצמו אליו, ומי יודע מה יוכל לעזור לו אם ינזק או יחלה בגלל מעשיו. הוא אמנם התחרט, אבל יתכן שכבר גרם לעצמו לנזק בלתי הפיך.
ללמדנו עד כמה האדם צריך למנוע מלהכניס כל מיני נגיפים לתוך גופו, על ידי שהוא רגוע ומתון, מתבונן וחושב ולא עושה צעדים נמהרים. לפעמים צעד אחד יותר מידי יכול להביאו אל הקץ. "הוו מתונים בדין" – אדם צריך להזהר, שלא להיות כמו המצרים שרצו לתפוס את עם ישראל במהירות ופזיזות, ולסוף המיתו את עצמם, אלא לחשוב ולהתבונן, האם הוא עושה נכון או שלא. יהי רצון שנפנים לקח זה ונזכה להצלחה בחיינו.
(פניני בית לוי)