נכנסת לאולם. איך תזהה את החתן??

לחיות, לנצל, את הרגע

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כאשר נכנסים לאולם חתונות, הדבר הקל ביותר הוא לזהות את הכלה, היא לובשת שמלה לבנה, בולטת ונכרת בין חברותיה ושאר המשתתפות בשמחה. לעומתה, את החתן, אין זה כה פשוט לזהות… הוא לבוש בחליפה מחויטת ומהודרת, כמו רבים אחרים מבין המוזמנים… כיצד בכל אופן יכולים אנו לדעת מי הוא החתן?

פשוט מאוד, אמר הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א (ומתוק האור, שבועות עמוד קלו): מי שבסופה של השמחה לוקח את הכלה איתו הביתה- הוא החתן!…

רבים שמחים בשמחת קבלת התורה. אולם כיצד יכולים אנו לדעת מי הוא החתן אשר לקח לו את התורה הקדושה לאשה? הוי אומר: מי שבסופו של יום לוקח איתו את הכלה אליו הביתה… מי שהחיבור שלו אל התורה הקדושה אינו מסתיים בליל שבועות, אלא ממשיך ואף מתגבר ם לאחר חג מתן תורה, גם לאחר שלמד לילה שלם ברציפות ושר במהלך סעודות היום "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף"…

כולנו רוצים להמשיך לישא את המטען הרוחני המרומם שנטלנו עמנו בחג מתן תורתנו. הלילה המשכר והמופלא, של לימוד של כמה שעות רצופות, בהתמסרות מוחלטת, יחד עם התפילה הנרגשת שלאחריה, בתחינה ל"ותן בליבנו להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות", בודאי חרטה חריץ עמוק בלבבנו. אנחנו רוצים לשחזר את הרגעים הגדולים הללו. ללמוד עוד ועוד שעות על גבי שעות, להתמיד ברציפות. הרי טעמנו את טעמה המתוק של קדושת התורה, הבא בעיקר לידי ביטוי בהתמסרות מוחלטת ללימוד רצוף, ללא הפסקות.

הבעיה היא שלא תמיד זה מתאפשר. לא תמיד מצליחים. לא כל אחד.

אם כן, הבה נייקר לא רק את השעות הארוכות, אלא גם את הרגע.

מפורסם בשם רבים וטובים שפרשת נשא נקראת מיד לאחר מתן תורה, כי פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה (קע"ו פסוקים), הזוהר הקדוש על פרשת נשא הוא הארוך ביותר וכך גם מדרשי חז"ל על פרשת נשא הם הארוכים והרבים ביותר. וכל זה כדי להראות לקב"ה ולהוכיח לעצמנו, כי לאחר מתן התורה אנו שמחים בתורה הקדושה ומרבים לעסוק בה. כולם מכירים את הרעיון הזה וכולם חוזרים עליו במשך דורות, בכל שבת פרשת נשא.

וכאן יש לשאול:

בפרשה לפניה, פרשת במדבר, למשל, יש 159 פסוקים. מה זה כל כך משנה האם בפרשת נשא יש 17 פסוקים יותר? הרי מדובר בעוד חמש דקות של קריאה. חמש דקות לפה, חמש דקות לשם….

זהו בדיוק הענין. חמש דקות נוספות של תורה.

משל ליהודי שזכה בהגרלה לאסוף במשך שעה שטרות של 100 דולר מסניף הבנק. עליו להביא שק גדול ולאסוף שטרות מהכספת הבנקאית לתוככי השק הפרטי שלו. אף אדם שפוי לא יעזוב את הכספת והשק חמש דקות לפני הזמן, בהפטירו: "חמש דקות לכאן, חמש דקות לשם. מה זה משנה"….

"בחור נמדד בחמש דקות", אמר הגאון הגדול רבי אביעזר פילץ שליט"א. "יושבים מאות בחורים ולומדים כל ה'סדר'. הם ליבנו את כל הסוגיא, למדו היטב את הגמרא, רש"י ותוספות. עמלו על דברי הראשונים והנה הסוגיא ברורה ונהירה. ה'סדר' עומד להסתיים. נותרו רק עוד חמש דקות. המבחן שלך הוא- מה תעשה בחמש הדקות האלה"…

אנו נמצאים בדור בו הכל 'גדול'. בומבסטי. יש ערך עצום לכל הדברים הגדולים, אך אין בזה די להפחית מהדברים ה'קטנים'. מניצול מקסימלי של דקה. מכל דיבור של תורה. מכל התנזרות של שנייה, מבלימת הפה מלשון הרע אחד, מהימנעות לומר עכשו, הרגע, אמרה שנונה שתעליב מישהו או שהיא לא תהיה נוחה בעבורו. הרי רבינו הגר"א ז"ל כותב באגרתו הנודעת בשם חז"ל, ש"כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין כל מלאך וברייה יכולים לשער". הגר"א ז"ל לא מדבר על שמירת הלשון במשך כמה שעות רצופות, על חסימת הפה למשך שבועות, אלא ל"כל רגע ורגע".

כולנו אוהבים 'מבצעים גדולים', סדרים ארוכים ו'קבלות' גדולות. אך אצל השי"ת חביבה גם כל מילה של תורה, כל מצוה, כל רגע של חשבון ודקדוק. קשה ללמוד כעת 5 שעות רצופות. אך חצי שעה אפשר? רבע שעה? דקה? לא נוותר על מה שאפשר!!! קשה לנו לכווין כעת היטב בכל תפילת שמונה עשרה. אך 5 ברכות אפשר? 4? 3? אין סיבה להפסיד את מה שאפשר, רק בגלל החלק שאי אפשר להגיע אליו עכשו.

(יתד נאמן)