מפעל החיים של הגאון רבי שלום מאיר יונגרמן זצ"ל, 'ר' שולעם' בפי תלמידיו ומקורביו, מרשים בכל קנה מידה, כבר בהיותו בן 28, שנים לא רבות לאחר ששרד בדרך לא דרך את מאורעות השואה הארורה, הקים וייסד את כולל האברכים הראשון ביישוב זכרון יעקב, בהמשך ייסד הרב יונגרמן את הקריות החרדיות בזכרון יעקב – קרית חזון איש וקרית חפץ חיים, וכן רשת מוסדות – ישיבה גבוהה, ישיבה לצעירים, שני תלמודי תורה, שני בתי ספר לבנות ,מתיבתא, סמינר לבנות, שנים עשר גני ילדים ולא פחות משמונה כוללי אברכים, מהם בזכרון יעקב ומהם ב'פריפריה' של זכרון יעקב –. לימים הקים כוללים נוספים בתל אביב, בבני ברק, במודיעין עילית ובאלעד, לצד רשת מדרשות, בתי ספר וגני ילדים.
הרה"ג ר' רונן קונץ שליט"א אשר ניצב לצידו של הרב יונגרמן, וליווה אותו ברבים מהצמתים המשמעותיים בתולדות המוסדות מספר: "אני יכול לספר לדוגמא מעשה שהיה עמי, כאשר בזכותו של הרב הושבה גניבה יקרה אל הישיבה. פעם אחת נסעתי ברכב של הישיבה לבית החולים לניאדו בנתניה, והחניתי את הרכב ברחוב הסמוך. כאשר חזרתי מבית החולים גיליתי שהרכב נעלם, או במילים מדוייקות יותר: נגנב. ניגשתי כמובן להגיש תלונה במשטרת נתניה, וחזרתי חזרה לזכרון יעקב כשאני נבוך ומדוכדך".
"זמן קצר לאחר שהגעתי חזרה למשרד הישיבה, אני מקבל טלפון, כשמעבר לקו אני נדהם לשמוע במבטא גרוני ועברית קלוקלת את 'הבשורה' הבאה: 'הרכב שלך פה אצלי בטול-כרם, יש לך שעתיים להעביר 5,000$ למקום פלוני. אם לא תעביר את הכסף בזמן, הרכב שלך יפורק לגורמים'. ניגשתי אל ר' שלום ושאלתי מה עושים, האם להעביר את הכסף לידי הישמעאלי? התשובה של הרב הפתיעה אותי מאד. 'תתקשר מיד לערבי הזה', אמר הרב, 'ותגיד לו שעד סוף היום יניח את הרכב בדיוק במקום ממנו הוא גנב אותו, ואם לאו, הוא ומשפחתו ימותו תוך זמן קצר! תגיד לו שהרכב שייך לישיבה קדושה, ואם הוא יעז לפרק את הרכב, יתפרקו לו הידיים והרגליים'".
"היה לי ממש קשה לקיים את הוראתו של הרב", משחזר ר' רונן. פחדתי לאיים בצורה בוטה כל כך על ערבי פרא אדם. אבל חזקה עלי מצוותו של הרב, וטלפנתי לאותו מספר ממנו התקשר הערבי, ומסרתי לו ברעד כששיניי נוקשות זו לזו את דברי הרב כלשונן. הערבי כצפוי לא התרגש יותר מידי. הוא פרץ בצחוק מתגלגל, ואמר שנשאר לי פחות משעה להפקיד את הכסף…"
אבל מתברר שרצון יראיו יעשה, וכוחו של אותו זקן הגיע עד למגרשיה המאובקים של טול-כרם. "באותו לילה, אני מקבל שוב טלפון מהערבי. אבל הפעם היה התור שלי לחייך… 'שמתי את האוטו בנתניה, בדיוק שם באותו רחוב', בישר לי הערבי בנימה מובסת, 'לך תיקח משם את האוטו ותראה שהכל בסדר'. יצאתי מיד לנתניה ומצאתי את הרכב חונה שם בשלווה, שלם ומוגן, כשאף לא אחד מהפריטים הרבים שהיו בתוכו חסרים או ניזוקים".
כאב רחום
נקודה נוספת מציין ר' רונן קונץ, כי בנסיעותיו התכופות של הרב זצ"ל לארצות הניכר, הוא נהג שלא להתאכסן בבתי מלון וכדומה, אלא בחר לעצמו 'חורים' במקומות נידחים וזולים. כאשר הג"ר שמואל זקס שליט"א נקלע פעם לחו"ל לאותה עיר בה שהה הרב זצ"ל באותה העת, הוא ביקש לבקר אותו. הגר שמואל התקשר אליו, בירר את כתובת המלון בו הוא שוהה, ויצא לדרך. אבל כאשר התקרב למקום, הוא לא מצא שום מלון. להיפך, האזור כולו היה נראה כמו משכנות עוני ועזובה.
"רבי שלום!", נדהם ר' שמואל כשפגש אותו סוף סוף. "למה אתה שוהה כאן בכזה מקום עלוב? החסרים נדיבים שישמחו לארח אותך בכבוד הראוי לך, ובתנאים נאותים?!"
ור' שלום הסביר: "כשמתארחים אצל אחרים, יש לפעמים בעיות, ייחוד, כשרות, אי נעימות כשאני חוזר מאוחר בלילה ומעיר את בני הבית. כאן, אני בא מתי שאני רוצה והולך מתי שאני רוצה, בלי להיות מחוייב למארח".
"אבל אתה לא מפחד?" תהה ר' שמואל. "האזור הזה שורץ הומלסים וטיפוסים מפוקפקים שאפילו באור יום לא מומלץ לפגוש פנים אל פנים"! – וכי מה חסר לי כאן?" השיב הרב. "יש פה מיטה, כיסא, שולחן וארון ספרים. וכי יש עוד משהו שיהודי צריך?!" – –
*
אבל כאשר זה הגיע לתלמידיו-בניו, הוא לא התפשר על פחות מהטוב ביותר. היחס שלו כלפיהם היה כאשר ישא האומן את היונק. כך מספר ר' חונן מעשה מפעים: "פעם נהג אחד הבחורים ברשלנות חמורה, וכתוצאה מחוסר עירנותו נשרף כל החדר שלו בפנימיית הישיבה. המקום כולו היה מפוחם ושרוף לחלוטין והנזק היה כבד. כאשר הגיע והדברים לאוזניו של הרב זצ"ל, התגובה האוטומטית לשו היתה: 'אוי, הרי נשרפו לו התפילין, צריך לקנות לו דחוף תפילין חדשות…'
"הוא לא חשב על הנזק הכבד, הוא לא עסק באשמה ובאחריות של הבחור לנזקים הכבדים הוא חשב כמו אבא: והדבר הראשון שעלה בראשו, היו הצרכים הדחופים של אותו תלמיד שהתעוררו בעקבות השריפה".
(מתוך מוסף שבת קודש, יתד נאמן פרשת שמות)