אליעזר רוט
"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר"
זכינו לשוחח עם הגאון רבי אברהם גולדשמידט שליט"א, נינו של הסבא מסלבודקא, ובנו של הדיין הנודע הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, שהיה מקושר בלב ונפש עם כל גדולי הדורות הקודמים.
ביקשנו לשמוע מפיו של הרב גולדשמידט כמה פנינים על פרשת בשלח, ובתגובה קיבלנו דרוש נפלא על פרשת השבוע, משולב בסיפורים ועובדות שהרב גולדשמידט שמע מפי אביו, בעל המעשה בכבודו ובעצמו, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בשורות הבאות בסייעתא דשמיא, וכך אומר הרב שליט"א:
"אני אספר לכם פה סיפור ששמעתי מאבי מורי, הגאון הגדול רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, מרביץ תורה ודיין, שהיה בידידות גדולה מאוד עם רבים מגדולי ישראל של אותו הדור".
אבל לפני כן, חייבים הקדמה קטנה. יש גמרא מפורסמת במסכת נדרים, דף נה, (שלומדי הדף היומי סיימו את המסכת לפני כעשרה ימים) על הפסוק 'ומבמות הגיא, ממדבר מתנה ומתנה נחליאל' וכו'.
אומרת הגמרא מה זה אומר "וממדבר מתנה"? כל המשים עצמו כמדבר, התורה ניתנת לו במתנה.
אומרים הראשונים שם על המקום, מה הפשט "משים עצמו כמדבר", הכוונה שהוא משפיל את עצמו ומלמד את התורה לכל מי שיחפוץ, בחינם, בלי לבקש לעצמו שום דבר, זה נקרא 'משים עצמו כמדבר' ורב הנוהג כך עם תלמידיו זוכה לקבל את התורה במתנה, ומגיע למעלות רמות בידיעת התורה.
אבל הפשט הפשוט כשלומדים את הגמרא הזאת הוא 'משים עצמו כמדבר', זה אומר שכמו שמדבר אף אחד לא דואג לו ואף אחד לא מתעניין בו, כך האדם שם את עצמו כמו מדבר בעיני עצמו, הוא לא חושב על עצמו, הוא לא מחפש לאכול טוב ולא לשתות משקאות טעימים, הוא לא זקוק לכרית הכי נוחה ולשמיכה הכי מחממת, הוא לא צריך שיכבדו אותו ולא שיעריכו אותו. הוא כל כולו מכוון למטרה אחת: ללמוד תורה ולעשות את רצון ה'.
אדם שמגיע לכזאת דרגה של 'משים עצמו כמדבר' ומפקיר את עצמו למען הקב"ה, זוכה שהתורה ניתנת לו במתנה. נפלא מאוד.
בפרשת 'בשלח' אנחנו רואים שהקב"ה מכין את עם ישראל לקראת מתן תורה. נכון שההכנה הסופית היתה ב-49 הימים שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, אבל היתה הכנה מקדימה עוד קודם לכן. ואנחנו גם לומדים מתוך פרשיות התורה איך אנחנו עצמנו צריכים היום, בזמן הזה, ובכל הזמנים, להתכונן לקבל על עצמנו את עול התורה.
לכן אנחנו רואים שבפרשות של חומש שמות, עד פרשת 'יתרו' יש כמה וכמה מעשי חסד גדולים שנעשו על ידי עם ישראל ומנהיגיו, כחלק מההכנה למתן תורה. אם אלו שפרה ופועה שלא עשו כאשר דיבר אליהן פרעה מלך מצרים ותחיין את הילדים, ומסבירים שם שהכוונה שבעוד פרעה דיבר איתן הן כבר ידעו בוודאות שהן לא ישמעו בקולו, ואפילו לרגע אחד לא חלפה בראשן המחשבה אולי לציית לו חלילה וחס, אלא ההיפך, הן היו בהחלטה גמורה להיות 'שפרה ופועה', לשפר את הוולד ולפעות לו, בלי שום שינוי ממעשיהן עד כה, למרות הציווי של פרעה.
אנחנו גם רואים את ה"ותתצב אחותו", שזה חסד גדול ועצום, ובשכר זה המתין עם ישראל למרים שבעה ימים עד שתיטהר מצרעתה.
כך גם "ותשלח את אמתה", של בתיה בת פרעה, ואת "האלך ואקרא לך" של מרים, ואת השכר ששילמה בתיה ליוכבד כדי שתאכיל את הילד. ה"וירא בסבלותם" של משה רבינו, וה"ויך את המצרי", וה"ויאמר אל הרשע למה תכה רעך", וההצלה של בנות יתרו וה"קראן לו ויאכל לחם", "ויתן לו את צפורה". עוד ועוד מעשי חסד לכל אורך הדרך, כי עם ישראל צריך לקבל את התורה וצריכים תיקון המידות לשם כך.
אבל אחרי כל זה אנחנו רואים דבר נפלא "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר" – הקב"ה לוקח את בני ישראל למדבר ומלמד אותם איך צריך להיראות אדם שרוצה לקבל את התורה. כמו המדבר. וממדבר מתנה!
**
כששאולים ילד ברחוב, תגיד, כמה שנים למד יעקב אבינו בבית שם ועבר, מה יענה הילד? 14 שנה! ידוע הדבר, כשיצחק אבינו הורה לו לצאת לבית לבן אחי אמו כדי לחפש אשה, הוא התעכב 14 שנה בבית שם ועבר, וחז"ל הקדושים אפילו מוסיפים שיעקב אבינו היה אמור לכאורה להיענש על אותן 14 שנים שנמנע מכיבוד אב ואם, כמו שנענש על 22 השנים שהיה בבית לבן, ובשל כך נלקח יוסף מעמו ל-22 שנה. אז למה לא נענש גם על 14 השנים הללו שנטמן בבית שם ועבר? כי גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם.
אבל האמת שיעקב אבינו לא למד אצל שם ועבר 14 שנה בלבד. מה פתאום. הוא למד בבית שם ועבר 50 שנה! מאז שהיה בן 13 ועד שיצא לחרן בגיל 63.
כלומר, כשיצחק אבינו ורבקה אמנו שולחים את יעקב לבית לבן אחי אמו, זה קורה אחרי שהוא כבר לומד בבית שם ועבר 37 שנים! אבל הוא אומר, כן כן, אני כבר הולך לבית לבן אחי אמי, אבל יש לי משהו נורא דחוף לעשות קודם, ללמוד 14 שנה בבית שם ועבר.
זה הרי פלא גדול. וכי יעקב אבינו לא היה בקי בתורה שבכתב ובעל פה, שהוא היה זקוק לעוד לימוד של 14 שנה בישיבה, לפני שילך למלא את הייעוד שלו להתחתן עם האימהות הקדושות? מה היה דחוף לו כל כך להיטמן שוב בבית שם ועבר?
התשובה היא, כך אומרים בעלי המוסר, שב-37 השנים הראשונות שיעקב אבינו למד בבית שם ועבר הוא הרגיש שזה לא היה לימוד מתוך התמסרות מוחלטת. זה לא היה 'משים עצמו כמדבר' בדרגה המצופה מיעקב אבינו בחיר האבות. עובדה, הרי חז"ל אומרים שהוא כיבד את ההורים שלו בשנים הללו, רק ב-14 השנים האחרונות נמנע מכך.
יעקב אבינו חשב לעצמו, אני הולך לחרן, אני הולך להקים משפחה, אבל עדיין לא זכיתי לקיים בעצמי 'משים עצמו כמדבר'. אני לא מוכן עדיין לצאת מהישיבה לפני שהגעתי לדרגה הזאת. לכן הוא רץ לבית שם ועבר, נטמן שם ל-14 שנה, ובמהלך אותן שנים לא התעסק עם כלום! לא אבא, לא אמא, לא משפחה, הוא אפילו לא שכב לישון, הוא מסר את עצמו לתורה במשך 14 שנה תמימות, ורק לאחר מכן יצא לדרך.
זאת אומרת שהלימוד צריך להיות לא רק ברמה של ידיעת התורה, אלא יש עניין מיוחד ומרכזי דווקא ביגיעת התורה, להתייגע, לעמול, להתאמץ.
לפעמים אנשים אומרים, אני מאוד רוצה ללמוד, אבל זה קשה לי. בחורי ישיבה יכולים להשמיע את הטענה הזאת פעמים רבות. אבל רבותי, זאת בדיוק המטרה! שיהיה קשה. ההתייגעות היא לא רק אמצעי להגיע לידיעת התורה! היא מטרה בפני עצמה להגיע ליגיעת התורה. אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, אנחנו זקוקים גם ליגיעה וגם לידיעה, והידיעה האמיתית והנרחבת מגיעה ביתר שאת לאחר שזוכים להגיע לדרגות גבוהות ביגיעת התורה.
**
ועכשיו נשוב לסיפור. את הסיפור שמעתי מאבי מורי, הגאון הגדול רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, מרביץ תורה ודיין, שהיה בידידות גדולה מאוד עם רבים מגדולי ישראל של אותו הדור.
אבא זצ"ל נולד בליטא, הוא למד בישיבת 'אור ישראל' בסלבודקא, זאת היתה ישיבה לצעירים שפעלה לצד ישיבת 'כנסת ישראל' של הסבא מסלבודקא. כשנפתחה ישיבת חברון בעיה"ק חברון, החליט סבי לחסל את כל העסקים שלו ושל רעייתו שם בליטא, לעלות לארץ הקודש ולהפוך לאברך מן המניין בישיבת חברון. כך הם אכן עשו, הגיעו לחברון והשתקעו בה, אבא היה תלמיד בישיבת חברון מאז שהוקמה בשנת תרפ"ד, ולמד בה עד הטבח הנורא בשנת תרפ"ט, שהביא להעתקה של הישיבה לירושלים.
בחסדי שמים, בני המשפחה ניצלו מהטבח הנורא בתרפ"ט. אבא לקח את המאורעות הללו בצורה קשה מאוד, והחליט לנסוע בחזרה לסלבודקא, שם הוא חזר ללמוד בישיבת 'כנסת ישראל', התחתן שם ולבסוף עלה לארץ יחד עם אמא שלי ועם אחותי הגדולה, שעוד נולדה בעיר דווינסק שם כיהן סבי, אב אמי, כרב הקהילה.
במהלך שהותו בסלבודקא, תקופה שנמשכה כשבע שנים, למד אבי מורי בחברותא עם ה'פחד יצחק', הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, הוא היה מקורב מאוד לגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה אצל הגאון רבי אברהם גרודזינסקי זצ"ל באופן יוצא מן הכלל. שם הוא הכיר עוד כמה וכמה מגדולי הדור שלאחר השואה.
באותה העת הגיע לבקר בישיבה אורח נכבד, הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל. ראש ישיבת סלבודקא, הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל, היה דודו של רבי אהרן קוטלר, וממילא הגיע רבי אהרן כדי לבקר את דודו.
המנהג אז היה שבכל פעם שהיה מגיע אדם גדול, היו באים בחורי הישיבות לשוחח עמו בדברי תורה. בימינו לא רואים את זה, אבל אז זה היה מאוד מקובל בהרבה מקומות וגם בסלבודקא.
כשהגיע רבי אהרן קוטלר לבקר בישיבה, התעוררה תכונה בין הבחורים. רבים רצו ללכת ולומר בפניו איזה חידוש שחידשו וכדו', אבל בישיבה נפוצה שמועה שצריכים להיזהר, רבי אהרן היה עילוי חריף מאוד, הוא היה לוחם כאריה את מלחמתה של תורה, ואם מישהו אמר לפניו איזו סברא לא ישרה, הוא לא היה נושא פנים לאיש, והיה יכול לקרוע את ה'ווארט' שלו לגזרים, ולהשאיר את הבחור שבא לדבר איתו מאוכזב מאוד…
קם אבא שלי ואמר לחברים שהוא הולך לומר לרבי אהרן קוטלר 'שטיקל תורה', אם איני טועה הנושא עליו דיבר היה בסוגיא של 'שבח מעשר שני'. כולם הזהירו את אבא ואמרו לו "תיזהר, רבי אהרן קוטלר חריף מאוד, הוא יראה לך שכל ה'שטיקל תורה' שלך לא מתחיל ולא נגמר…".
אבל אבא היה בטוח בעצמו, והרגיש שהוא יודע מה יש בפיו לומר ואדרבה, אם רבי אהרן קוטלר רוצה להפריך את דבריו, הוא רוצה לדעת איזו פירכה יש למצוא עליהם.
ניגש אבי לרבי אהרן קוטלר, עמדו שם קבוצה של בחורים, כל אחד ואחד מהם היה תלמיד חכם מופלג בפני עצמו, וכל אחד בתורו אמר את הפלפול שלו בפני רבי אהרן, שלא פעם היה עוצר את הבחור ודוחה את דבריו על הסף, או מקשה עליו קושיא עצומה וכדו'. גם תורו של אבי הגיע בסופו של דבר, הוא אמר את כל הפלפול שלו מתחילתו ועד סופו, ורבי אהרן ישב והקשיב בשתיקה, לא התערב ולא אמר מילה.
אבא סיים להרצות את דבריו, נפרד מרבי אהרן קוטלר וחזר לחברים שהפחידו אותו כל כך: "אתם רואים", אמר להם, "זה לא היה כזה מפחיד. הצלחתי ב"ה ורבי אהרן לא קרע את הפלפול שלי לגזרים…".
**
עברו ימים, חלפו שנים, אבי מורי התחתן והקים את ביתו בעיר דווינסק, על יד בית חמיו, אב אמי, שהיה בנו של הסבא מסלבודקא, וכיהן ברבנות בדווינסק.
בשמי אירופה נקשרו אז ענני מלחמה, אבא שלי יכול היה לעלות לארץ כי היה לו דרכון מנדטורי, כתושב חוקי בארץ ישראל שרק נסע ללמוד באירופה והתחתן שם. אבל לאמא שלי לא היתה אשרת עליה, וגם לא לאחותי הגדולה שהיתה אז תינוקת קטנה.
אבא נסע מדווינסק לריגה, לבקש אישור לצאת מהמדינה. אבל השלטון הרוסי סירב, לא נתנו אישור לאזרחים מקומיים לצאת. אמרו לו "אתה יכול לנסוע כי יש לך, אתה נתין בריטי, אבל האשה והבת יישארו כאן…".
למחרת הוא נסע שוב לריגה, ושב על אותה הבקשה, וכך הוא היה בא יום יום, עומד בתור ומתחנן שייתנו לו אישור להוציא את אשתו ובתו.
פעם אחת, הפקידה עשתה איזו טעות, ורשמה ברשימה של השמות של מבקשי אשרת היציאה, את השמות של אמי ואחותי על השם של אבי, כך שזה היה נראה כאילו יש להן אישור, וזאת למרות שבעל פה נאמר לו שהבקשה נדחתה, כמו בכל הימים הקודמים.
הוא חזר מהר הביתה לדווינסק, והודיע לשווער שלו, סבא שלי, שהוא יוצא עכשיו מהמדינה בדרכו לארץ ישראל. הוא לא מחכה אפילו לא יום אחד. הוא ביקש מאמא שלי שתארוז מה שאפשר ויוצאים מהר לדרך לפני שהתוקף של הרשימה היומית יתפוגג למחרת, וברשימה החדשה יתקנו את הטעות. הם נפרדו בחיפזון ומיהרו לצאת לגבול, וב"ה הצליחו להינצל מאימת המלחמה, כך עלו אבי, אמי ואחותי לארץ הקודש, והתאחדו מחדש עם משפחתו של אבי שכבר היו כאן קודם לכן.
בינתיים עבר עליהם מה שעבר, אבא הקים ובנה את ישיבת סלבודקא בבני ברק, לאחר מכן רצה לעבור להתגורר בפתח תקוה, מרן החזון איש זצ"ל ביקש שיישאר לגור לידו, כי היו לו תוכניות עבורו ובהמשך שלח אותו לכהן כדיין בבית הדין. 15 שנים כיהן אבי כדיין בבית הדין בתל אביב, ולאחר מכן עוד 15 שנים כדיין בבית הדין הגדול של הרבנות בירושלים, יחד עם מרן הגרי"ש אלישיב, ושאר גדולי עולם שכיהנו שם בדיינות.
אחד הדיינים בבית הדין, היה ידידו משכבר הימים, הגאון רבי יצחק מאיר בן-מנחם זצ"ל, שהיה חתנו של מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל.
ביום מן הימים כמדומני שהיה זה בשנת תשי"ג, הגיע אבי מורי לבקר את חברו רבי יצחק מאיר, שהתגורר בדירה סמוכה לדירתו של חמיו הגרא"ז מלצר. אבא היה מבקר אצלו הרבה, ובאותו הפעם שהוא בא לבקר את רבי יצחק מאיר בן מנחם, בדיוק הגיע גם הגאון רבי אהרן קוטלר לבקר את הגרא"ז מלצר שהיה אז בערוב ימיו.
אמרו לרבי אהרן קוטלר שהאברך הזה שמגיע לתת לו שלום, זה גולדשמידט… רבי אהרן מיד זיהה אותו: "לפני 20 שנה פגשתי אותך בסלבודקא", אמר רבי אהרן לאבי מורי, "אתה אמרת לי אז 'שטיקל תורה'"…
"אבי מאוד התרגש שרבי אהרן קוטלר זוכר אותו, אבל רבי אהרן לא עצר כאן. הוא חזר והרצה בפני אביו את כל הפלפול שהוא עצמו אמר לפני 20 שנה… "אתה טענת כך וכך", אמר לאבי, "ואז הקשית את השאלה הזאת, לאחר מכן ענית תירוץ, דווקא תירוץ מאוד טוב זה היה… אבל הבאת תוס' שלכאורה אומר אחרת מזה, ואז יישבת את הסתירה כך וכך…".
אבא שלי נדהם. 20 שנה חלפו, ורבי אהרן זוכר מה אמר לו בחור אחד מני רבים, איזו גאונות עצומה! הוא זוכר הכל גם אחרי 20 שנה, ולא היו אלו 20 שנה שקטות ושלוות, בשנים הללו התחוללה מלחמת העולם השניה, רבי אהרן התמודד עם גזירות קשות ונוראות, הישיבה גלתה גולה אחר גולה עד שנסגרה על ידי הקומוניסטים, הוא התגלגל לסיביר, ברח ליפן, היגר ממנה לארה"ב היה חבר בוועד ההצלה העולמי, פעל ללא ליאות להצלת בחורי ישיבות, הקים את ישיבת 'בית מדרש עליון' בלייקווד, וכל זה לא השכיח ממנו כלום! אפילו לא את ה'שטיקל תורה' ששמע מפיו של בחור צעיר בסלבודקא, כמו עוד עשרות 'שטיקלאך תורה' ששמע באותה הזדמנות מעשרות בחורים אחרים…
רבי אהרן שאל את אבי באידיש "וואס טוט איהר היינט", מה אתה עושה היום? השיב לו אבי מורי שהוא משמש כדיין בבית הדין.
רבי אהרן הסתכל עליו באכזבה מסוימת ושאל אותו בנימה תובענית: "פאר וואס האסטו אפ געלוסט לערנען?" – מדוע עזבת את לימוד התורה?…
אבל אבא שלי הרי היה תלמיד חכם מופלג, הוא לא נשאר חייב, והשיב מיני וביה שהגמרא אומרת ש'דין כתורה', כלומר לדון דינים בבית הדין זה כמו ללמוד תורה, ואם כן הוא לא עזב את לימוד התורה, הוא דן בבית הדין.
אמר לו רבי אהרן זצ"ל: "כתורה", והדגיש את כף הדמיון. במילה אחת הוא בעצם אמר לו שלדון דינים בבית הדין של כמו ללמוד תורה, אבל ללמוד תורה זה חשוב יותר!
את הסיפור הזה במלואו שמעתי מפי אבי מורי זצ"ל, ואליו מתלווה גם הסבר: נכון שלדון דינים זה כמו ללמוד תורה, הגמרא אומרת כך במפורש, אין חולק על כך.
אבל אין פה את היגיעה בתורה, כמו שיש כשלומדים סוגיא סבוכה ומורכבת, כשמעמיקים להבין את ההבדל בין התירוץ הראשון של רש"י לתירוץ השני שלו, כשמנסים לרדת לשורש המחלוקת בין הרשב"א לריטב"א. צריכים להתאמץ! להתייגע! להזיע! מנסים שוב ושוב ושוב, זאת הרגשה של מרירות בפה, לא מצליחים, איי זה כואב, אבל בכל זאת מתאמצים עוד קצת ועוד קצת עד שמצליחים להבין…
את זה אין בדין, כשדנים דינים אין את היגיעה הזאת, ולכן לדון דין זה רק 'כמו' ללמוד תורה, והלימוד עצמו חשוב יותר.
"ויסב אלוקים את העם דרך המדבר"! צריכים להיות כמו מדבר, להתאמץ, להתאמץ, להתייגע, ולהפקיר את הכל, בלי להסתכל על שום דבר, רק תורה, כך ורק כך זוכים להגיע ל'ממדבר מתנה', ויהי רצון שנזכה להגיע לזה או לפחות למשהו מזה…
רבי אברהם האדם השלם!
כמה כיף להיזכר ברבה גולדשמיט, מידות טובות ויקרות אציל נפש, נא להביא ממנו עוד ועוד, צדיק יסוד עולם!