בוקר אחד, תוך כדי הליכה סתמית ברחוב, בפתע פתאום ובלי כל הכנה – נתקל אני בבני מחמדי, אותו יניק שאהבה נפשי, ואז הגיע אותו רגע אשר אין ערוך לו בכל הון דעלמא… הוא מסתובב אלי ואומר בפנים בורקות: שלום אבא!
המסר המיוחד שסיפר הגה"ח הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א
אחד מגדולי מזכי הרבים בדורנו, אשר אלפים ורבבות מושפעים מדרשותיו המתוקים מדבש, הלא הוא הגה"ח הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א. בהומור ובחן, ברגש ובהתלהבות, מחדיר הוא מסרים רבי עוצמה ומלאי תוכן בקרב המקשיבים בכל רחבי תבל.
יהלום זוהר בפעולותיו הכבירות – הם "שבתות קרבתנו" שהוא עורך בארה"ב, שבתות המוקדשים להחדרת המודעות על הקשר הנכון והראוי בין הורים לילדיהם, בפרט בדורנו אנו. בשבתות אלו נושא הרב מלאך משאות עשירי תוכן, ואף אינו חוסך משבט לשונו בהומור מושחז – להעיר על הצריך תיקון.
המעמד המרכזי בשבתות אלו – הוא במוצאי שבת, שם, לקראת חזרתם של המשתתפים הביתה, נושא הוא בפניהם משא ארוך ויסודי בענייני חינוך, המלווה בשיר וזמר, דבר המחדיר את המסרים עמוק עמוק בקרב המקשיבים.
ביקשנו להטעים לקוראינו פנינה אחת חשובה ומלאת רגש – מהדברים שנאמרו ע"י הרב מלאך שליט"א במוצאי שבת כזו – השתא – פרשת חיי שרה תשפ"ג.
וכה פתח ואמר הרב מלאך לקראת סיום המעמד:
ברצוני לספר לכם סיפור ששמעתי מהרב שפיצר שליט"א, מגדולי הדרשנים בוויליאמסבורג: לפני תקופה השתתפתי ב"שבתון" שנערך במיוחד עבור אברכים אשר לא שפר עליהם גורלם, ומתמודדים עם קשיים שונים ומשונים, שבת המיועדת לחזקם לעודדם ולרוממם. בליל אותה שבת לאחר ברכת המזון – התיישבו המשתתפים סביב השולחן ושוחחו בדברי חיזוק. בתוך הדברים העלה אחד המשתתפים ואמר, שלכל אחד ואחד יש רגע מסויים בחיים ששווה עבורו יותר מכל הון דעלמא, רגע של השתוקקות, דביקות, התרוממות, רגע אחד ומיוחד אשר אין ערוך לו. ומבקש הוא מכל אחד מהמשתתפים לתאר את ה"רגע" המיוחד שלו.
אחד מן המשתתפים פתח וסיפר: לפני כמה שנים באתי בברית הנישואין, ואף נתן לנו ה' בן, אבל בצוק העיתים מסיבות שונות נתפרדה החבילה. במסגרת התהליכים – נקבע ע"י הלשכה הסוציאלית שלא אוכל לפגוש בבני שיחי' למשך כמה שנים.
מאותו רגע – נהפך כל חיי למסע ארוך ומלא השתוקקות לזכות לראות את בני יקירי, כמובן שלא העזתי לפנות אליו, אבל כל הזמן הייתי מתכנן תוכניות שונות האיך אוכל לראותו עכ"פ ממרחק. הייתי מברר מתי מתקיימת איזו שמחה במשפחת אם הילד, והייתי מסתתר על יד איזה חלון נידח של חדר מדרגות וצופה במשך שעות רבות עד שדמותו המתוקה תעבור ואזין את עיני העורגות ואת לבי המשתוקק. פעמים הייתי מתחבא על יד עץ עבות בסמוך לתלמוד תורה בו הוא לומד, ומתבונן ומציץ מן החרכים כשדמעות על לחיי איך הוא צועד עם תיק האוכל לבית תלמודו.
כך עברו עלי כמה שנים, בהם כל ציר חיי מסתובב סביב נושא אחד, וכמה ערגתי והשתוקקתי שלפחות פעם אחת, רגע אחד, יפנה אלי ויראה אותי, אבל לדאבוני – תשוקה זו לא התממשה לעת עתה.
בוקר אחד, תוך כדי הליכה סתמית ברחוב, בפתע פתאום ובלי כל הכנה – נתקל אני בבני מחמדי, אותו יניק שאהבה נפשי, ואז הגיע אותו רגע אשר אין ערוך לו בכל הון דעלמא… הוא מסתובב אלי ואומר בפנים בורקות:
שלום אבא!
שתי מילים בסך הכל, אבל עבורי היו הם הרגעים הגדולים של חיי.
עד כאן סיפור המעשה. וכאן מגיע הרב מלאך שליט"א למסר הנוקב השייך לכל אחד ואחד מאיתנו.
"יהודים יקרים! לדאבוננו, שרויים אנו בגלות מזה רבות בשנים ומגורשים מבית עולמים, ואיננו זוכים לראות בעיני בשר את אבא, אבינו שבשמים, אבל עלינו לדעת שאבא היקר שבמרומים מצפה ומשתוקק לראותנו, הוא מציץ בכל עת מן החרכים ומשגר לנו רמזים – הנני כאן! אביכם אני ואוהב אתכם אהבת נפש! ומשתוקק הוא שנפנה אליו, מצפה ועורג לשמוע מאיתנו מילה אחת: אבא!
ורגע זה, בו יהודי מרים עניו למרום ואומר: אבא, הננו! אי אפשר לתאר איזה שמחה מתפשטת בעולמות העליונים לשמע מילה זו! רגע בו הבן היקר מכיר באביו ופונה אליו".
"מוריי ורבותיי יהודים יקרים! נמצאים אנו ברגעים האחרונים של הגלות, וזו העת לחזור לאבינו שבשמים, לפנות אליו ולומר [וכאן מתחיל הרב מלאך לשורר ברגש רב יחד עם כלל המשתתפים]: טאטע טאטע איך וויל זיין א ירא שמים… [אבא אבא אני מבקש ורוצה להיות ירא שמים…].
"וכעת, כאשר אנו חוזרים לשלום לביתנו, כאשר אנו חוזרים להיראות עם צאצאינו היקרים והמתוקים מדבש, כמובן שלא נאמר להם זאת בפירוש, אבל בוודאי שהם ירגישו שאנו מתחילים להתקרב אליהם יותר, לאהוב אותם ולרוממם, ובוודאי שהתנהגות זו תעורר מאידך את הקשר שלנו לאבינו שבשמים, ובקרוב נזכה לראות [כאן מוסיף ומשורר עם הקהל]: "אז מיר זענענן דיינע קינדער און דו ביזט אונזער טאטע…. [אנו ילדיך ואתה אבינו…].
(מתורגם מאידיש )