מאת יעקב רייניץ
"לפני למעלה מעשרים שנה, כשהייתי קצת יותר צעיר ונמרץ ועם אנרגיה של 20 אנשים, חיפשתי נואשות מקום לבנות נגריה. עד אז, שכרתי פינה קטנה בנגריה פעילה של חבר, אבל הגיע הזמן לגדול ולפרוח.
"הברירה שעמדה בפני היתה, לשכור קרקע ולבנות עליה מבנה. הכל בכל מכל כל. לאחר בדיקה מקיפה שכרתי את הקרקע באיזור התעשיה של מושב חרדי במרכז הארץ, שהיה בשעתו מקום עזוב, מוזנח ושכוח.
"מזכיר הישוב דאז נפגש אתי בשטח, הצביע על המקום ואמר בזלזול: 'הרי שלך לפניך תבנה ככל העולה על רוחך'. הדבר היחיד שוידאתי מולו, שיהיה לי חיבור לחשמל ויצאתי לדרך.
"התיישבתי על אבן גדולה שהיתה במגרש, שרטטתי תוכניות, הזמנתי חומרים, הבאתי רתכת ענקית וכובע סומבררו הכי גדול שקיים והתחלתי לעבוד במרץ. יום אחרי יום, לבד. אני, השמש וקצת זבובים טרדניים.
"היו כמה חברים ששמעו על השיגעון שלי והגיעו מידי פעם לשבת לידי, לשוחח ובעיקר לייאש: 'אתה לא נורמלי, איך תרים את זה' ועוד כל מיני משפטי 'עידוד', והיו הולכים לדרכם אחרי שהשאירו שטיח מכובד מקליפות גרעינים, בעיקר שחורים. (הרי אין דבר יותר מהנה מאשר לראות מישהו אחר עובד…).
לא נשברתי.
"באחד הימים, בעודי יושב במרומי הגג, תחת השמש הקופחת, צועק לי אחד החברים: 'אתה מבין שאתה הולך להיות הנגר היחיד פה בעיר? זה הזוי!'. והתחיל לחשב לי כבר את הרווחים העתידיים.
"אמרתי לו, אל תלחיץ. איך אשתלט על הכל אני לבד. התיישבתי לרגע הסרתי את הכובע הגדול והשבתי לו שיש סיפור שמספרים על ראש הממשלה הראשון, שהגיעה אליו בתקופת הצנע משלחת של אנשי מקצוע שאמרו לו שלאזרחים אין מה לאכול, אז אולי כדאי לשקול לפתוח במלחמה נגד ארה"ב והם כמובן יכבשו אותנו וכך נהפוך לעוד כוכב בדגל הלאומי שלהם ונזכה לשפע של אוכל ודולרים. השיב להם הזקן, ומה יקרה אם ננצח אותם, איך נצליח להאכיל מיליוני אמריקאים…
"ולכן, אמרתי לחברי, שבעזרת ה' יגיעו לאזור עוד נגריות ונשתלט ביחד על העיר".
ואז הגיעה תקופה קשה
"לאחר תקופה סיימתי בסיעתא דשמיא את המבנה, הנגריה קמה והתחלתי לעבוד במרץ. סגנון העבודה שלי הוא בעבודות יוקרה מיוחדות והפרנסה זרמה ב"ה בשפע. וכצפוי, יום אחד נכנס יהודי והתחיל לשאול שאלות. בתחילה סחור־סחור עד שביקשתי ממנו שיגיע לנקודה.
"די בחשש אמר לי, "שהוא רצה לפתוח נגריה וכו'. מיד אמרתי לו: 'אני לשרותך, כל מה שתזדקק אני פה ואל תהסס לפנות אלי'. כשהתאושש מההלם, ציידתי אותו עם הטלפונים הרלוונטיים, ולשמחתי הוא באמת לא היסס, פנה וקיבל את כל האינפורמציה עד שקמה לו הנגריה שלו.
"אני זוכר, שמידי פעם אפילו מצאתי את עצמי יושב איתו ועוזר לו ולבנות הצעת מחיר ללקוחות. אחרי שנה הגיע עוד יהודי וגם פתח נגריה וגם אליו ניגשתי והצעתי כל עזרה אפשרית, כי הרי הם לא באמת המתחרים שלי הם הגיעו רק לקחת חלק בנטל העבודה, אבל לעולם לא בנתח הפרנסה – כי הרי לימדונו חז"ל שאין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה.
כמובן שאחרי כמה שנים הגיעו עוד עסקים ועוד נגריות והמקום שקק חיים.
והנה הגיעה תקופה קצת אפורה וירידה בעבודה. הצעות מחיר של תופסות, תחושת מחנק של אויר קצת דחוס. יצאתי לבדוק האם אצל כולם האויר דחוס בנגרות או שרק אצלי. ראיתי שהחברים עובדים ב"ה במרץ.
התגנבה לי מחשבה אולי לא הייתי צריך כל כך לעודד את התחרות, או לפחות לא עד כדי כך. מחשבות מייאשות.
הרכב הלבן עצר בסערה
"כעבור מספר ימים, אחרי עוד סתם בוקר שגרתי, דלת הנגריה פתוחה לרווחה ופתאום מגיע רכב לבן ועוצר בסערה שמותירה אחריה ענן אבק. בפתח יוצא בן אדם גדל גוף, אחד שלא נראה מלומדי הדף היומי… וצועד לכיווני.
"נכנסתי ללחץ. רכב לבן, המספר נראה ממשלתי משהו, יש לו קרחת, תיק צמוד וכו'. זיעה קרה התחיל להשתלט עלי. הסתכלתי סביבי מה עומד בנגריה ופזלתי לכיוון השולחן במשרד.
"'שלום', הרעים בקולו, 'מי כאן בעל הבית'.
"התאוששתי ובקול יציב אמרתי, 'אני, מה אפשר לעזור'.
"'מה אתה מייצר', הוא שאל. 'הכל', השבתי. ואז הוא שואל, 'אתה יכול להגיע לישוב בו אני מתגורר ולתת לי הצעת מחיר לכמה ארונות?'. 'בשמחה', השבתי אבל רק בערב (על הצד שזה מלכודת…). 'למה לא עכשיו', שאל בקוצר רוח. 'כי אני עסוק', השבתי ובליבי כבר השלמתי עם העובדה שאולי זה מישהו מרשויות החוק, למרות שאין לי מה להסתיר והכל חוקי – אבל כל בדיקה שלהם זה כאב ראש רציני.
"'או קיי', הוא אמר, 'תן לי את המספר שלך ואני ממתין לך בערב'. השאיר לי את הכתובת ונסע לדרכו.
"כשיצא עשיתי סדר, העמסתי את הפנקסים, תיאמתי שעה ויצאתי לכיוון. נושא תפילה בליבי, מה שיהיה יהיה.
"הגעתי, הוא פתח את הדלת ועמד שם יחד עם בני ביתו. הוא היה נינוח לגמרי ולקח אותי מיד לחדרים המדוברים. 'תמדוד פה ופה ופה', ואני מנסה להתרכז ולנסות להבין מה הולך כאן.
"לאחר שסיימתי הוא ביקש לדעת כמה זה יעלה לו, ואמרתי, 'אשלח לך הצעה מסודרת'. אבל הוא התעקש: 'מעדיף לקבל את ההצעה עכשיו'. ישבתי ובניתי הצעה והוספתי כהנה וכהנה. עבודה בכמה עשרות אלפי שקלים, והגשתי לו וכמובן בהדגשה שהמחיר לא כולל מע"מ.
"הוא מסתכל על הדף ושואל: 'המחיר סופי?' 'כן', עניתי לו.
"הוא לחץ את ידי למזל וברכה ושאל: 'כמה אתה רוצה מקדמה'? עניתי, 50%. 'אין בעיה', הוא אומר ובמקום ביצע העברה בנקאית.
"אני מזדרז ומוציא את פנקס החשבוניות, ומברר מה השם. עזוב, לא צריך, הוא עונה לי ואני בליבי חושב לעצמי, הנה זה מתחיל…
"אמרתי לו: 'אתה לא צריך אבל אני כן חייב להוציא חשבונית'. הוא הסתכל עלי ואמר, מוזר. אבל נתן לי את הפרטים. נפרדנו ועדיין לא הבנתי מה הולך פה.
"בדלת אני מציין לו ששמתי לב שאין בשום משקוף בבית מזוזה, אפילו לא בדלת הכניסה. הוא אומר לי, 'עזוב, אנחנו לא בענין', והוסיף 'כשאתה יוצא משער הישוב תקרא את השלט'. קראתי, ברוכים הבאים לישוב פלוני. ישוב חילוני שיתופי.
"כשהגעתי להתחיל להרכיב את הארונות שמתי לב שבשום בית בישוב אין מזוזה, למרבה הצער והכאב.
"לאחר שהתיידדנו מעט שאלתי אותו על זה ואז אמר לי, 'אפילו בית כנסת אחד אין פה'.
"אמרתי לו, בעז"ה, בסיום העבודה, לפחות בדלת הראשית נקבע מזוזה. הוא ורעייתו הסכימו במקום. סיימתי את העבודה והגשתי לו מזוזה ואמרתי לו, 'בכבוד. תקרא לכל בני הבית שישתתפו בארוע המרגש'. וככה, עם כיפה מאולתרת על הראש וכשקולו נחנק מהתרגשות בברכה הוא קבע את המזוזה. אפילו רעייתו קיבוצניקית מכמה דורות, ניגבה דמעה סוררת.
והוא פרץ בצחוק מתגלגל
"בשלב הבא כבר הבנתי שהוא לא נציג של אחת מרשויות החוק. ניצלתי את המעמד ושאלתי אותו, 'תסביר לי מה היה כאן. הגעת אלי לנגריה בסערה, ואני לא רוצה לומר לך אילו מחשבות עברו לי בראש. הזמנת מבן אדם שאתה לא מכיר כלל עבודה די גדולה ויש אצלנו באיזור התעשיה מספיק נגרים ששייכים לאורח החיים שלך, מה הולך פה?!'
"ואז הוא מספר לי, שאשתו כבר הרבה מאד זמן מבקשת ממנו שיראה לסדר את הנושא של הארונות, והוא סחב את הזמן. באותו בוקר, אשתו שוב ביקשה ממנו אבל הפעם הטונים בביתו עלו קצת מעבר למקובל, 'יצאתי מהבית בסערת רגשות ובהחלטה נחושה: הנגר הראשון שאני פוגש – אני מזמין וגומר עם זה. זכרתי שיש בישוב הסמוך הרבה נגריות, נסעתי לשם וכל השאר היסטוריה'.
"ואז הוא מסתכל עלי ומתחיל לצחוק: 'ואתה חשבת שאני הגעתי מטעם רשויות החוק?!' 'כן' השבתי קצת במבוכה. בתגובה, הבן אדם פשוט לא הפסיק לצחוק.
"איך כתוב אצלכם הוא שאל, 'מה ששלך יגיע אליך'?
"תדייק, השבתי לו, 'אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה'.
*
תודה להר"ר יעקב אורליק, נגריית 'קובי אורליק', על הסכמתו לשתף את הקוראים בסיפור המדהים והלקח הנלמד ממנו לכל אחד ואחד מאיתנו.
(מתוך המודיע כ"ד טבת תשפ"ג)