"וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם" (יב, ו-ז)
אמרו בגמרא (יומא ט ע"ב): "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".
וידועה השאלה, איך מתקיימות גמילות חסדים ושנאת חינם בכפיפה אחת, הלא לכאורה סותרות הן זו לזו!
אלא, המציאות מוכיחה, כי יכול אדם לומר: "מקיים מצוות אנכי, מקפיד על קלה כחמורה, ואפילו גומל חסד, אבל פלוני – מצוה לרדפו עד חורמה!"…
וידועים דברי ה"אמרי חיים" זצ"ל: "יש מצוות שאיני רוצה לקיים, ויש עבירות שאני משתוקק להן. הכיצד? כשאומרים לי – שעבירה לעזור לפלוני, ומצוה לרדפו"…
מסופר על יהודי שחכר פונדק מפריץ והתפרנס ממנו. בכל שלוש שנים היה הפריץ מוציא את הפונדק למכרז, ואיש לא התמודד מול היהודי ההוא, כי לא רצו לפגוע במטה לחמו. פעם הוצעה החכירה למכרז, והנה לראשונה בא מאן-דהו והגיש הצעה גבוהה יותר וזכה. בעקבות זאת הודיע הפריץ לחוכר שעליו לפנות את הפונדק בתאריך פלוני.
נחרד האיש. הוא בירר מי האיש שהעז להשיג את גבולו וגילה שמדובר ביהודי שומר מצוות, מחסידי ה"דברי חיים" מצאנז. החוכר הראשון לא נמנה על החסידים, וחזותו העידה עליו שאין בו ריח של תורה ויראת שמים וכלל אינו מקפיד על המצוות… כששמע האיש שהחוכר החדש הוא מחסידי הרבי מצאנז, קם ונסע ל"דברי חיים", כדי לקבול בפניו על חסידו שהעז להשיג את גבולו.
שמע הרבי את קובלנתו של האיש. לא היה צריך להיות בוחן כליות ולב כדי לראות שהאיש הניצב לפניו אינו ירא שמים גדול… אמר לו ה"דברי חיים": "הסר דאגה מליבך. עוד מעט יבואו הימים הנוראים, ודאי יבוא לכאן החסיד להתברך בברכת השנים, ואשוחח עמו בעניין".
כשבא החסיד אל רבו, חקרו הרבי בעניין פרנסתו, אמר החסיד: "היו לי שנים קשות, רעבתי ללחם. אבל בקרוב בעז"ה מצבי עומד להשתנות לטובה. לאחרונה חכרתי פונדק משגשג ומצליח, ואני מקוה לעשות חיל".
תמה הרבי: "אם הפונדק משגשג ומצליח, מדוע נטשוהו החוכרים הקודמים?"
אמר: "לא נטשוהו. הוספתי על דמי השכירות, וזכיתי בו".
התמיהה גברה: "הרי זו השגת גבול!"
אמר החסיד בזחיחות: "כנראה שהרבי לא ראהו… עבריין הוא, קל דעת וחוטא. מצוה לקברו!"
הזדעזע הרבי ואמר: "אוכיח לך, שאין מצוה לקבור עבריין רשע. הנה אמרו חז"ל (רש"י שמות יב, ו) שלא היו לישראל מצוות להגאל בהן, נתן להם הקב"ה דם פסח ומילה. וקשה, שהרי כתב רש"י (שם י, כב) שהיו בישראל רשעים שלא רצו לצאת ממצרים והמיתם הקב"ה בשלושת ימי האפלה וקברום בחסות החשכה, כדי שלא יראו המצרים ויאמרו שאף הם לוקים כמונו. וכתב (רש"י שם יג, יח) שארבע חמישיות מתו, וחמישית אחת נגאלה. הרי שכל יהודי קבר ארבעה רשעים. ואם יש מצוה לקבור רשעים, הרי היו בידם מצוות למכביר"…
"אלא מכאן ראיה" – אמר הרבי – "שאין שום 'מצוה' 'לקבור' רשע. ועתה, אם תשיב לו את הזכיון – מוטב, ואם לאו – מרה תהיה אחריתך, חלילה וחס!"…
כמה נכונים הדברים כיום, בדור של עקבתא דמשיחא, שנאמר עליו "ותהי האמת נעדרת" (ישעיה נט, טו) – "מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה" (סנהדרין צז ע"א). כל 'עדר', כל עדה וחוג, בטוחים שהאמת איתם ואין בלתה, הם ורק הם הולכים בדרך הישר והאחרים תועים ומטעים.
מסתמא גם במצרים היה כך. גם אם שקועים היו במ"ט שערי טומאה, הרי "כל דרך איש ישר בעיניו" (משלי כא, ב), ואפילו "דרך אויל ישר בעיניו" (שם יב, טו). אין אדם רואה חובה לעצמו (שבת קיט ע"א), ואינו רואה מומין לעצמו (בכורות לח ע"ב). וכפתגם הידוע שאין גמל רואה את חטוטרתו, רק את דבשת חברו. כל אחד ראה שהשני שקוע במ"ט שערי טומאה.
ועם זאת כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, והיה הדבר חשוב לקב"ה יותר מכל, ונגאלו!
(רבי אהרן טויסיג שליט"א – נאה דורש שמות)