יום אחד כבר לא הייתי מסוגל יותר, חיכיתי שכולם יילכו הביתה, גררתי את השולחן של הרעבע עד הלוח, העמדתי עליו כסא קטן, ומחקתי את ה"גנוט"

לפני שנה בדיוק, עמדנו כל המשפחה נרגשים בתחנת האוטובוס, בדרך לשמחת סעודת אירוסי בננו החתן. חיכינו לאוטובוס ואז צדה עיני את המלמד שלי, שלימד אותי בחיידר, בערך לפני 38 שנים. אחד המחנכים היותר מיוחדים. מחנך אמיתי, כזה שחושב כל הזמן על טובת תלמידיו. בכל פעם שראיתי אותו, מידי פעם, התלבטתי האם לגשת אליו. הפעם, כך החלטתי, אני ניגש, סוגר את המעגל הבלתי- סגור, שנמצא אצלי בלב כל כך הרבה זמן.

"שלום הרעבע", אמרתי לו במאור פנים ולחצתי את ידו בחמימות, "למדתי אצלכם בכיתה לפני עשרות שנים ממש". הצגתי את עצמי והוא נזכר מיד מי אני, מי אחי ומי בני הדודים שלי, שגם למדו אצלו בחיידר קרלין הנפלא והמיוחד כל כך.

"היה כל כך נפלא אצלכם בכתה. היית אחד המלמדים האהובים עלי ביותר ותמיד יש לי אליכם פינה חמה בלב. אבל יש משהו שמעיק לי על הלב כל כך הרבה שנים ואני חייב לפרוק, דווקא כעת, אחרי כל כך הרבה זמן, כשאני כבר סבא צעיר, וכעת אנחנו בדרך לאירוסין של עוד בן שלי"…

"באחד הימים אחד הילדים בכתתי שירבט בגיר על הלוח מילות גנאי על הרעבע. הרעבע חקר ודרש מי כתב את מילות הגנאי האלה, אך הילד לא הסגיר את עצמו. הרעבע לקח את מחברותיהם של כל ילדי הכיתה, כנראה כדי להשוות את הכתב שלהם למילות הגנאי שנכתבו על הלוח. כעבור יומיים נכנס הרעבע לכיתה, וכתב במרומי הלוח מילה אחת, "גנוט".

"המלמד לא אמר לי כלום ולא אמר לאף אחד כלום. הרעבע לא דיבר יותר על המקרה, אבל המילה הזאת, "גנוט", נשארה על הלוח הרבה זמן, לפחות כמה שבועות, כדי לחדד שגנוט היה זה שכתב את מילות הגנאי. כך ישבתי, כמה שבועות, מול הלוח, וראיתי, יחד עם כולם, שהרעבע בטוח שזה אני. יום אחד כבר לא הייתי מסוגל יותר, חיכיתי שכולם יילכו הביתה, גררתי את השולחן של הרעבע עד הלוח, העמדתי עליו כסא קטן, ומחקתי את ה"גנוט".

"נו?", שואל המלמד היקר, שהקשיב לסיפור הלא שגרתי הזה, שהתרחש בערך לפני 38 שנה.

"האמת היא, שזה לא הייתי אני. לא אני כתבתי את מילות הגנאי על הרעבע. היה זה חשד שווא".

המלמד ההמום הושיט את ידו וכך, בפשטות, ביקש סליחה. סלחתי מיד. כך נסגר לו מעגל קטן וקצת כואב, מעגל של 38 שנה.

***

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (שמות ו, יג).

ציוה עליהם לחלוק לו כבוד בדבריהם (רש"י).

פרעה היה רשע ועריץ, האדם שציווה לרצוח את כל תינוקות בני ישראל ולהשתעבד בהם בעבודות פרך. פרעה היה האחראי הבלעדי להתעמרות הנוראה ולשעבוד הקשה והמשפיל של מליוני בני ישראל במצרים, ובכל זאת ציווה הקב"ה את משה ואהרן לחלוק לו כבוד. להוכיחו ולייסרו בדברים, אך לא להשפילו ולבזותו. והדברים קל וחומר – כותב הגרי"ל חסמן זצוק"ל בספרו 'אור יהל', וכפי שמאריך בזאת הגרי"י בייפוס שליט"א ב'ילקוט לקח טוב' בפרשתנו – אם כך צריך לנהוג לפרעה הרשע, לאדם מישראל על אחת כמה וכמה. הלא 'כל ישראל בני מלכים הם' (שבת סז), ובודאי כשמדובר בישראל כשר. מה מאד יש להיזהר ולדקדק בכל דיבור, תנועה ומעשה, לתת לכל יהודי, בכל גיל ומעמד, את הכבוד הראוי לו. כל שכן שלא לבזותו ולהשפילו. כך תובעים כל אדם ביום הדין ושאלים אותו: "המלכת את חברך עליך בנחת רוח"?!

מרן רשכבה"ג ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א מורה תמיד לרמי"ם ומחנכים, להעיר הערות אישיות לתלמידים, אך ורק ביחידות ובפרטיות. אפשר לבקש ברבים מתלמיד לא להפריע, לגעור בו לשתוק או לדרבן אותו להקשיב. אך כשבאים להעלות בפניו את חסרונותיו וליקויי הלמידה או ההתנהגות שלו, צריך לקרוא לו לצד ולהעיר- להאיר לו. לא בפני אחרים.

בדורות שלפנינו, גם כשאנחנו היינו ילדים, היו המלמדים מעניקים לילד סורר סטירה הגונה וכך הילד היה חוזר לתלם. בדורינו לא מכים ילדים בתלמודי תורה. דרכי החינוך השתנו ומה שהיה טוב ובריא פעם, לא מתאים כיום.

לכאורה, זה דבר טוב. אך מחנכים דגולים ואיכותיים טוענים שבמקרים רבים, סטירה הוא פתרון מצוין לחנך ילד מבלי להשאיר לו צלקת לאורך טווח. מכה קלה על היד או על הלחי עוברת מיד. היא לא משאירה חותם על לבבו של הילד. אבל הערה שנונה, 'עקיצה' חזקה או משפט לא נכון, יכולים להישאר במוחו ובלבבו של הילד שנים רבות. יכולים לחלוף שנים רבות, והפצע אינו מגליד.

"הרעבע שלי בחיידר אמר לי, לפני 35 שנה, שלא ייצא ממני כלום שאהיה גדול, ואני לא שוכח לו את זה עד היום", סיפר לי ר"מ בישיבתנו.   – מדובר בתלמיד חכם אמיתי, שנבחן על כל הש"ס עם ראשונים בעל פה כבר שלש פעמים. מרביץ תורה מופלא, מלא שמחת חיים, שהקים משפחה לתפארת וכבר מחתן את ילדיו בעצמו. אותו מלמד, שאמר לו את המשפט הזה, כבר לא חי איתנו בעולם הזה, ובכל זאת, 35 שנה לאחר מכן, ואותו מרביץ תורה לא שכח לו את המשפט הרע הזה.

והנה יסוד נפלא, ששמעתי מהרה"ג רבי ברוך זילבר שליט"א ממודיעין עילית: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה". יעקב טען טענות ושאל שאלות על בני יוסף, כמוסבר שם ברש"י ובמפרשים.  "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקים בָּזֶה"- אלו הילדים שהקב"ה נתן לי. זאת המתנה שקיבלתי מהשי"ת. אלו הם הילדים שלי. זאת השליחות שלי. ככה הם, לטוב ולמוטב, וממילא אני צריך לעשות הכל בשבילם, לחנכם, לגדלם, לרוממם, בכל מצב שהם נמצאים.  מיד אמר יעקב אבינו: "קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם"….

***

זאת ועוד. צריך להתייחס לכל יהודי, לכל ילד יהודי, לכל אדם, לא רק בכבוד כללי, כאחד בין כולם. אלא כעולם אישי ומיוחד משל עצמו.

"יְחִידִי נִבְרָא הָאָדָם. יְחִידוּת זוֹ קַיֶּמֶת הִיא אֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁכָּל הָעוֹלָם מִתְמַלֵּא אֲנָשִׁים… אֲבָל סוֹף סוֹף מְצִיאוּתָם שֶׁל רִבְבוֹת בְּנֵי אָדָם כְּמוֹתוֹ מַסְתִּירָה הִיא אֶת יְחִידוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם, אֲפִלּוּ בִּפְנֵי הָאָדָם עַצְמוֹ. אֶלָּא שֶׁמִּתַּחַת הַסְתָּרָה זוֹ בִּפְנִים הַנֶּפֶשׁ, בּוֹעֵר הוּא הַצִּמָּאוֹן לִטְעֹם טַעְמָהּ שֶׁל יְחִידוּת זוֹ וְעַל כֵּן נִמְצָא הוּא הָאָדָם בַּחֲתִירָה תְּמִידִית לְהַבְּקִיעַ אֶת הַהַסְתָּרָה שֶׁל הָרִבּוּי בִּכְדֵי לְגַלּוֹת לְעַצְמוֹ אֶת תֹּאַר הַיְּחִידוּת שֶׁל אִישִׁיּוּתוֹ, בִּכְדֵי לְשׁוֹבֵב אֶת נַפְשׁוֹ הַצְּמֵאָה לְגִלּוּי זֶה וְעִקָּרוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ הַכָּבוֹד יוֹנֵק הוּא אֶת חַיּוּתוֹ מִצִּמָּאוֹן תַּאֲוַת הַהִתְיַחֲדוּת. הָאָדָם חָשׁ עֶלְבּוֹן כְּשֶׁמִּתְיַחֲסִים אֵלָיו יַחַס אֶל אָדָם בִּכְלַל וְלֹא יַחַס שֶׁאֵלָיו בִּפְרָט. זֶהוּ עֶלְבּוֹן יִחוּדוֹ. כָּל שֶׁהַכְלָלָתוֹ מְרֻבָּה, עֶלְבּוֹנוֹ מְרֻבֶּה. כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מַכְלִילוֹ יוֹתֵר, אַתָּה מְחַלְּלוֹ יוֹתֵר וּמֵאִידָךְ גִּיסָא כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְיַחֲדוֹ יִחוּד עַל גַּבֵּי יִחוּד יוֹתֵר, אַתָּה מַשְׁבִּיעַ אֶת תַּאֲוַת הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ"… (הגר"י הוטנר זצוק"ל, פחד יצחק, מאמר טז אות י).

כל (ילד) יהודי הוא עולם יחידני בפני עצמו. עולם מלא הזקוק לכבוד והערכה, מחמאה, אהבה והעצמה אישית. אישית לגמרי.

(מתוך יתד נאמן טבת תשפג)