מספרת הגב' ש. ברויער: בשורה קשה טלטלה את המשפחה לענפיה לפני כ-13 שנה: שומה חשודה התגלתה בגופו של אבי מורי, הרב יעקב עקיבא ברונשטיין זצ״ל, ששימש כר״מ בישיבה חשובה בירושלים. הרופא המליץ להסיר אותה ולשלוח לפתולוגיה. למרבה הצער, החששות התגלו כמוצדקים – התגלה שמדובר בגידול סרטני מסוג קשה לריפוי, שכבר שלח גרורות ופגע במקומות שונים בגוף.
העתרנו תפילות, אספנו זכויות לרפואתו, אבי עבר ניתוח, ובחסדי שמיים הוסר הגידול בהצלחה, אבל הסכנה שישוב נותרה שרירה וקיימת.
מה עושה יהודי ירא שמיים בעת כזאת? אבי לא נח ולא שקט. הוא פנה למורו ורבו הגאון רבי משה שפירא זצ״ל ונפשו בשאלתו. "קיבלתי איתות משמיים", הוא סיפר ברעד, "מה עליי לעשות? מה אקבל על עצמי?"
"יש לך אימא אלמנה", הייתה התשובה שקיבל, "כבד אותה ככל יכולתך, תחטוף ממש!"
התפלאתי מאוד, מודה גב׳ ברויער, וגם אמרתי זאת לאבי. מאז ומעולם הוא הצטיין בכיבוד הורים, דווקא בתחום זה מורה לו הרב להתחזק?
גב׳ ברויער מבקשת לפרט מעט. הכלל שאותו ינקנו מילדותנו היה: ׳ההורים לפני הכול׳. בכל פעם שסבא וסבתא היו זקוקים לעזרה, ידענו שאבא יזיז הכול הצידה. בערבי פסחים הוא היה בא לעזור, והמחיש לנו את הסיפורים של סבתא – על העזרה הרבה שהגיש לה עוד בתור בחור. היינו מצטרפים אליו כילדים, לצעידה רגלית בשבתות מביתנו שבסנהדריה, לבקר את סבא וסבתא. כמובן.
כעת, עם הוראתו החד משמעית הגר״מ שפירא, התחלתי להבין את משמעות המילים: אלו דברים שאין להם שיעור…
תשע שנים של חסד
אבי קיבל את ההדרכה כפשוטה. כיבוד ההורים הנדיר שלו עלה דרגה. הוא ביטל את כל רצונותיו בפני רצונה של אימו; מדי בוקר התקשר לברכה והאזין בקשב לברכתה הקצרה והאוהבת: "בהצלחה ויום טוב". קל היה לראות כמה היא מחכה לרגעים האלה. זו הייתה מנת הפתיחה של היום.
לאחר ׳סדר ב" היה מגיע לביתה, מתעניין בחוויותיה ומשתף אותה, מתעניין ברצונותיה כאילו זה כל עולמו. מדובר באדם שקשה עד מאוד היה למשוך אותו לשיחה סתמית… סדר יומו היה צפוף ביותר: חברותות התחלפו במשך היום כדי לזכות ללמוד עימו, זאת מעבר לשיעור עיון שהיה מכין מדי יום ומוסר בישיבה שבה לימד. אך הזמן שהוקדש לאימו המבוגרת היה קודש קודשים ממש. ׳חברותא׳ שאין לבטל.
קל היה לראות את האושר של סבתי. ואני, בתור שכנה צמודה שהתגוררה בניין שלה, הייתי עדה לכך. היא חיכתה לו בהשתוקקות, ודיברה בלי סוף על העונג שביקוריו הקבועים מסבים לה. אך הוא לא הסתפק בכך, ונצמד להוראת רבו "תחטוף!" אימו הפכה למרכז חייו ממש: הוא חיפש וגם מצא דרכים מגוונות לשמח אותה ולהאיר את עיניה. כאשר ידע על מאכל מועדף או עלון שנהנתה לקרוא, היה מכתת רגליו גם לחנות מרוחקת ומביא לה את מבוקשה.
אחד הדברים שעינגו את סבתי היה שירה. אבי הקדיש גם לכך מזמנו, וזימר לה ברגש שירים שהכירה ואהבה. שכנותיי לבניין, שהיו כזכור גם שכנותיה של סבתא, היו מביעות באוזניי את פליאתן – מעולם לא ראו כיבוד הורים כזה.
סבתא הלכה והתבגרה, ואבא הלך והתעלה מעל עצמו. בתקופה מסוימת היא הוגבלה למיטה ולא יכלה להצטרף לסעודות שבת. מה עושים? אבא רכש שולחן צר שהתאים למידות החדר, וסעודות השבת נערכו ליד מיטתה!
בחום ובקור, בתקופות עמוסות, ואף כאשר לא חש בטוב – גם כשהיו לו סיבות מוצדקות מאוד, אבא לא השתמש בהן אלא התאמץ והגיע. נדירות היו הפעמים שבהן התנצל בטלפון, בלית ברירה ממש, והבטיח שמייד כשיוכל – יבוא בשמחה. ומה עם… המחלה?
המחלה של אבא הייתה שקטה במשך תשע שנים של חסד ־ משחזרת גב׳ ברויער – ואז היא התפרצה שנית, במינון נמוך.
אבי מורי לא נתן לחולשה או לכאבים כלשהם למנוע ממנו את קיום המצווה החשובה. הוא סבל מתופעות קשות, כמו קוצר נשימה וחום שלא ירד, אך אימא ־ כבודה במקומה מונח! הוא מיאן לעזוב את הקבלה שקיבל, והמשיך לקיימה ביתר שאת.
אני חיה בזכות יענקלה
לפני שלוש שנים בערב פסח, הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ. הסיטורציה הייתה נמוכה ביותר. הרופאים השתאו ולא הבינו איך הוא חי. אבא שהה במחלקה מספר ימים וקיבל תמיכה נשימתית מסיבית, אך הדבר היחיד שהטריד אותו היה – מה יהיה עם אימו בליל הסדר! היא רגילה לחגוג לילה נשגב זה בביתו כבר שנים…
אגב, בני המשפחה לא הורשו לשהות לצידו בלילה, ולכי אימי שתחי' התקשרה למחלקה בשעה מאוחרת לדרוש בשלומו. ענתה לה האחות: בעלך נראה מצוין, הוא שקוע בקריאת ספר.. באותם ימים במחלקת טיפול נמרץ הספיק אבי מורי לסיים מסכת וחצי!
בחסדי שמיים שוחרר אבא לביתו בערב החג, בצהרי היום ממש. מייד הוא הודיע לאימו שהיא אורחת הכבוד בביתו. בני המשפחה ניסו לבקש ממנו שינוח, הבטיחו שהם יטפלו בסבתא במסירות אך הוא לא ויתר על הזכות!
סבתא זכתה באריכות ימים ושנים, והייתה בת למעלה מתשעים כאשר התרגשה עלינו תקופת הקורונה ונכפה הריחוק מן הקשישים אבא המשיך לבקרה כסדר, עמד תחת חלון ביתה והיא "אירחה" אותו משם. שמענו ממנה לעיתים קרובות את המשפט: "תדעו לכם – אני חיה בזכות יענק׳לה".
ולא ידעה סבתא. שאמנם איננו יודעים חשבונות שמיים, אך למראה עינינו – אותו יענק׳לה חי בזכותה. זאת נגד תחזיותיהם הקודרות של הרופאים.
לפני כשנה ומחצה התחילו ייסורים לתקוף את אבא – ממשיכה גב' ברויער. מכיוון שהוא נחשב לחולה אונקולוגי, הוא נבדק ביסודיות, אך הבדיקות יצאו תקינות. הוא דאג, כמובן, שאימו הקשישה לא תדע דבר. אבא סבל מאוד, אך הרופאים לא הצליחו למצוא את הסיבה. זמן קצר לפני פטירת אימו ע״ה נערכו לו בדיקות דם. התוצאות היו טובות מאי פעם. ממש כשל אדם חזק ובריא לחלוטין!
סבתא, מרת חווה ברונשטיין ע״ה, נפטרה בי״ט באייר תשפ״א. באריכות ימים ושנים, כשהיא בגיל תשעים וארבע – ממשיכה גב' ברויער לספר. ביום די באב תשפ״א, חודשיים וחצי בלבד לאחר פטירת אימו, השיב גם אבי את נשמתו הזכה והטהורה לכור מחצבתה.
מרווה לצמא ואתחנן תשפ"ב הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected]))