את העיסוק שלי בתחום ה"מוזר" הזה, לא התחלתי כי חיפשתי תעסוקה, התגלגלתי לתוך זה. משמים זימנו אותי למקום הזה בצורה מאוד מאוד משונה, אך היה זה רצון ה' שאגיע לעשות את זה.
לפני כמה שנים, לא ידעתי מה פירוש המילה "כליה", בחיידר לא לימדו אותנו על כליות, הזכרנו זאת בחומש. בגמרא בסוף מסכת ברכות: 2 כליות יש לו לאדם, כליה ימנית שיועצת לו טוב, וכליה שמאלית שיועצת לו רע. משכן היצר הרע בכליות, אבל מה זה כליות – לא ידעתי.
דרך אגב, תופעה מעניינת בהשתלות כליה, כמעט תמיד לוקחים מהתורם את הכליה השמאלית, וכמעט תמיד משתילים אותה בצד ימין של המקבל. כך שממש הופכים יצר הרע ליצר הטוב.
בכל אופן, לא ידעתי לפני זה מה זה כליה. באותה תקופה עסקתי בשני תחומים במקביל: הייתי הרבה שנים ר"מ בישיבה, וביקשו אותי לבוא לסייע בניהולו של חיידר. הייתי טרוד בניהול של חיידר בהר נוף. היו אלו עיסוקים שדרשו המון שעות של עבודה, עסקתי בזה אולי 20 שעות ביממה, ואת החולשה שתקפה אותי תליתי בכך שאני עובד מידי קשה. לא הלכתי לרופא עד שהגעתי למימדים של חולשה כ"כ נוראיים, שלא הצלחתי לטפס מהכביש למדרכה מרוב חולשה.
הלכתי לרופא. הוא מסתכל עלי ומשגר אותי הישר לחדר מיון. אני מגיע לחדר מיון בהדסה עין כרם, בדיקת דם פשוטה הראתה תוצאה קטסטרופלית, עד שהרופאים אומרים: "הייתכן? כנראה שהמכונה של בדיקות הדם מקולקלת". עשו בדיקה חוזרת וראו שבאמת התוצאה מזעזעת, משהו שלא מצוי, שאנשים מגיעים עם כזו תוצאה ירודה של תפקוד כלייתי, ואז הגיעו למסקנה שהמכונה שמקולקלת – זה אני!
התחילו מיד דיאליזה, ממש מהיום להיום, בבוקר יצאתי מהבית ללמד ובצהריים אני מוצא את עצמי בדיאליזת חירום. עד כדי כך שכשאני מתקשר הביתה, ואני מספר לרעייתי שחזרה מהעבודה שאני בדיאליזה, היא שואלת בתמהון: "מי זו דודה עליזה? אין לנו דודה כזו!…" אמרתי לה: "לא, לא דודה עליזה, די-א-לי-זה!" התחלתי להסביר לה מה זה אומר, ואז היא נזכרה, שאכן כשהגיעה לבקר בבית חולים היא ראתה שלט "למכון הדיאליזה", והיא שואלת: "את מי הלכת לבקר?" הסברתי לה: "לא הלכתי לבקר, אני עצמי בדיאליזה", היא לא הבינה. לקח לה זמן מה לקלוט את המציאות הקשה שאני מטופל בדיאליזה, זו היתה הפתעה מוחלטת.
ככה מצאתי את עצמי קרוב לשנה, במכון הדיאליזה של בית החולים. בעזרת ד' נעשה לי נס וכעבור תקופה של קצת פחות משנה נמצא עבורי תורם כליה. בל נשכח שמדובר בתקופה שלא היתה מודעות בכלל לתרומות כליה, אך ברוך ד' היה לי איזה חבר שמקפיד מאד שלא אפרסם את זהותו, והוא התנדב בימים שלא היתה לזה כל מודעות, ונכנס מרצונו האישי לחדר הניתוח ותרם לי כליה., ברוך ד'. כשחזרתי לחיים הנורמליים היה ברור לי שאני לא משאיר את האחרים מאחור.
יום ההולדת של מתנת חיים
באותו יום, לאחר התייעצות עם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, פרשתי מתפקידי בניהול החיידר ופרשתי מתפקידי כר"ם בישיבה, והודעתי בהחלטיות שאני הולך להוציא את כל עמ"י מהדיאליזה!
כל שומעיי לעגו לי, אנשים חשבו שהשתגעתי. אני זוכר את התגובה של פרופסור איתן מור, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון, הוא סובב את האצבע על הרקה: "הרבה אנשים כמוך אמרו את זה, עזוב, איך תוציא את עמ"י מהדיאליזה??" "אגיד לך איך", הכרזתי נחושות, "אני מאמין מאד גדול בטהרת נפשם ובגדלות רוחם של בני עמי, וברור לי שאם אנשים יידעו מה המשמעות של תרומת כליה – לעומת הסיכון הקטן, ועד כמה זריזה היא ההחלמה, וכאשר אנשים יתוודעו לרמת הסבל של מטופלי דיאליזה, אין לי ספק שיהיו רבים שיעשו את זה, זהו רק ענין של מודעות!"
ואז התחלנו בפעילות הסברה על מנת להעלות את המודעות לתרומות כליה. ארגון 'מתנת חיים' קם.
(מתוך ראיון נרחב שניתן בעבר ל'דרשו')