הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ
הגמרא (סוטה יא ע"א) מספרת: "שלשה [יועצים] היו באותה עצה [של "הבה נתחכמה לו"]: בלעם, ואיוב, ויתרו. בלעם שיעץ – נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורים. יתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית".
רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל אמר על כך ווארט נפלא: אם היו שואלים אותנו מי מהשלושה הצליח יותר בחיים? היינו לבטח משיבים: בלעם! הוא הרי הפך להיות הנביא הגדול של כל אומות העולם. היה לו ים של כסף, וכבוד מכאן ועד הודעה חדשה… הוא היה המבוקש מספר אחד בעולם: סיחון קרא לו לקלל את עמון ומואב, בלק קרא לו לקלל את ישראל. אבל אם נתבונן מה קרה לו בסוף? הוא מת בביזיון, בחרב, ומדינה שלמה, מדין, נמחקה מן העולם. שנים על גבי שנים נראה שהוא הצליח, אבל כל זה הסתיים בכשלון מהדהד.
איוב סבל שבעים שנה של ייסורים. חיים קשים בהחלט. ומה קרה בסוף? הוא קיבל כנגד זה מאה וארבעים שנה של חיים טובים.
המסכן ביותר נראה היה יתרו, שנאלץ לברוח. ומה קרה בסוף? הוא זכה שמשה רבנו יהיה חתנו ואלעזר הכהן הגדול יהיה נכדו. זכה שפרשה שלמה בתורה נקראת על שמו, וגם זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית.
והמסקנה הנובעת מן הדברים היא, שהצלחה או כישלון אינם נמדדים בטווח הקצר אלא בטווח הארוך.
ידוע שהרב מבריסק זצ"ל שאל: בשלמא בלעם שיעץ נהרג – מדה כנגד מדה יש כאן. גם יתרו שברח, ולא רצה שהילדים היהודים ימותו, זכה, מדה כנגד מדה, שילדיו ישבו בלשכת הגזית. אולם איזו מדה כנגד מדה יש אצל איוב ששתק – שנידון בייסורים?
מושב תפרח נוסד והוקם על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות. במשך הזמן הם נתקלו בבעיות פרנסה וחלק מהתושבים עזבו את המושב והשכירו את ביתם ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הגיעו הדברים לידי כך שבמשך הזמן נהיה לחילונים רוב במועצה, ובאחת מישיבותיה הוחלט לפתוח במושב מועדון שיפעל גם בשבת רחמנא ליצלן.
במושב גר יהודי שומר תורה ומצוות שהקים קול צעקה: "שומו שמים! המושב שלנו הוקם ע"י יהודים שומרי שבת. בשום פנים ואופן לא יעלה על הדעת שהשבת תתחלל כאן בפרהסיה".
"כולנו כאן שומרי חוק. על פי החוק הרוב הוא הקובע. כיום הרוב החליט לפתוח מועדון בשבת ויש לכבד את החלטתו", ניסו חברי המועצה להשתיקו.
"לא יקום ולא יהיה", המשיך הלה לצעוק בקולי קולות. "לרוב אין כל תוקף כאשר הוא מנוגד לתורתנו הקדושה".
"על עמדה זו גופא אנחנו חולקים. לדעתנו הרוב קובע בכל מקרה", ענו אחרים.
"כאן לא יקום מועדון שיגרום לחילול שבת. נקודה!" המשיך הלה לזעוק בקולות מחרישי אוזניים.
בשלב זה אחד מהנוכחים התעצבן, הוא לא יכל להמשיך לסבול את צעקותיו, ניגש אליו וקרא לעברו: "תפסיק כבר לצעוק" ונתן לו סטירה…
או אז קפץ מיודעינו משמחה וקרא: "על פי חוק, ישיבת מועצה שבמהלכה פרצה אלימות – כל ההחלטות שהתקבלו בה בטלות. והיות והשתמשו נגדי באלימות, ונתנו לי סטירה – ההחלטה בטלה". עד לישיבה הבאה נערך גיוס כללי של כל בעלי הדירות הדתיים והתקבלה החלטה שלא להמשיך את חוזי השכירות עם השוכרים הנוכחיים, אלא רק עם שוכרים שומרי שבת. כך גווע הרעיון של המועדון.
הנה ממבט ראשון היה נראה שהעסק אבוד. אין מה לעשות נגד החלטת מועצה. מה תעזורנה הצעקות? אך לבסוף התברר שהצעקות עזרו גם עזרו… הן אלו שגרמו לאיש להתעצבן ולתת סטירה…
אף פעם אדם לא יכול לדעת אם הדיבורים שלו יעזרו או לא, כי פעמים רבות נראה לו שהם לא יעזרו ולבסוף מתברר אחרת.
על פי זה מתבאר: הנה איוב ששתק – מדוע שתק? אין זאת אלא משום שסבר שאף אם ימחה – לא תהיה תועלת בדבר, ואם כן מה לו לפתוח את פיו ולדבר. אולם, כאמור, אדם לא יכול לדעת כלום. יתכן בהחלט שאם היה מנסה לדבר היה מצליח. נמצא, אפוא, שבשתיקתו המיט איוב את הייסורים על ישראל, ולפיכך, מדה כנגד מדה, נידון אף הוא בייסורים.
החיד"א מביא בשם הזוהר הקדוש, שאיוב לא שתק אלא יעץ לפרעה שבמקום להרוג את הילדים, ייקח מהיהודים את כל כספם ויעבידם בפרך, וכתוצאה מזה לא יהיה להם כח לגדל משפחות, וממילא הם לא יתרבו. ומדה כנגד מדה, הקב"ה נטל ממנו את כל ממונו.
(רבי גואל אלקריף שליט"א – נאה דורש שמות, הגדה של פסח שש באמרתך)