יעקב א. לוסטיגמן
לרגל תחילת ימי השובבי"ם, ביקשנו לשוחח עם הגאון רבי חיים שמרלר שליט"א, מרביץ תורה בעל שם עולמי, רב בית המדרש 'היכל צבי' דחסידי צאנז בירושלים, ונשיא ארגון 'הגפן' הפועל רבות כדי לסייע במציאת שידוכים למעוכבי שידוך.
הרב שליט"א נענה לבקשתנו, ופתח בסיפור אליו נחשף באחת השנים הקודמות, בימי השובבי"ם:
"היה זה בשבת פרשת משפטים. פגשתי יהודי שסיפר לי שהוא מאוד מתרגש מכך שברוך ה' ימי השובבי"ם מגיעים לסיומם…
"שאלתי אותו, מה זאת אומרת? למה מפריע לך שימי השובבי"ם עדיין כאן? מילא אם היית בחור בישיבה, אני יכול להבין, כבר נתקלתי בכמה וכמה בחורים שהלחץ הגדול בימי השובבי"ם בישיבות בהן למדו, עשה להם לא טוב.
"אבל אתה הרי לא לומד בישיבה, למה אתה רוצה שימי השובבי"ם יסתיימו כבר?", שאלתי. "השיב לי האברך תשובה שהותירה אותי המום: 'כבר חודש וחצי שאי אפשר לדבר עם הבן שלי', הוא מספר. 'כל השבוע הוא לא מתקשר הביתה בכלל, ובימי שישי הוא מתקשר, ורוב השיחה שלו מוקדשת ל…'או… נו! אוהו אהה!', כי הוא באמצע ה'תענית דיבור' וה'רצופות' וממילא הוא לא יכול לדבר עם אבא שלו ועם אמא שלו…'.
"מה אומר ומה אדבר?", אומר הגר"ח שמרלר שליט"א, "בתוך עמי אנוכי יושבת, ולא פעם ראיתי מקרים דומים, וזה נושא מאוד מאוד רגיש. מצד אחד, הבחור נמצא כולו באווירה של 'רציפות' וחושב שאם הוא ידבר חמש דקות, זה יכול להוריד אותו מכל ההישגים שהשיג עד עכשיו, ואחר כך מי יודע אם הוא יצליח לחזור לרצף שהיה לו עד עכשיו.
"מצד שני… זה הרי בוודאי לא רצון ה' שככה יתנהג בן כלפי הוריו. אדרבה, אם הייתי יכול לדבר איתו הייתי מסביר לו, שכשאתה מנהל שיחה נורמלית עם אמא שלך ומספר לה מה אכלת בארוחת צהרים, ואיזה נפלא זה שב"ה קיבלת את החברותא שכל כך רצית… זה לא 'מוריד' אותך ברוחניות חלילה, ההיפך! זה חלק מאותה הרציפות! רציפות של קיום רצון הבורא, לימוד תורה, כיבוד הורים, ושוב לימוד תורה. זה לא מפריע, ההיפך, זה משלים ומחזק את הלימוד, כשהלימוד הוא על מנת לקיים! כדי לעשות את רצון ה'!
"כמובן שצריכים להעביר להם את זה בזהירות המתבקשת, שלא יבוא בחור ויגיד, אם כך, הרי גם לעשות חסדים זה רצון ה', אז אולי אני אלמד שעה, לאחר מכן אני אשקיע באיסוף הספרים שזה בוודאי רצון הבורא, אלך לנקות את השיש בחדר הקפה לכבוד התורה ולומדיה, אכין כוס קפה למגיד שיעור, כמו שאמרו חז"ל שהרוצה לנסך יין על המזבח בזמן הזה, ינסך לגרונם של תלמידי חכמים, ולאחר מכן עוד חצי שעה לימוד ויש לי 'שלוש שעות'.
"כמובן שזה לא עובד כך והלימוד צריך להיות ברציפות, אבל כמו שכל בחור מבין שאם הוא רואה זקן שנופל פתאום חלילה, עליו לגשת אליו, ולעזור לו גם אם הוא באמצע ה'רצופות', אותו הדבר כשאתה צריך להתקשר ולדבר עם אבא ואמא, זה לא 'מפריע', ההיפך, זאת המטרה שלנו, לעשות רצון ה'".
**
"בעבר, כששימשתי כראש כולל, פנה אלי יום אחד אביו של אחד האברכים בכולל, ובפיו טענה קשה מאוד: 'אבי מורי מאושפז מזה תקופה בבית החולים הדסה', הוא סיפר, 'כל בני המשפחה לוקחים חלק, כל אחד מהאחים שלי קיבל על עצמו יום בשבוע, ולעזרתנו מתגייסים גם הנכדים שבאים לעשות משמרות לצד הסבא.
"'אבל הבן שלי, שלומד אצלכם בכולל, לא לוקח חלק במשמרות. הוא טוען שיש עומס גדול בכולל, והוא צריך להספיק הרבה שעות לימוד, כשהנסיעה לבית החולים בתחבורה ציבורית מאוד קשה ואין לו איך להגיע לשם, והוא חושש שיהיה לאחר מכן עייף בשעות הלימוד, אם הוא יעשה משמרות בלילה ועוד ועוד. בקיצור, בגלל הכולל הוא לא יכול לבוא לעשות משמרות ליד הסבא, ואני תוהה אם אתם יכולים אולי להקל מעליו מעט את העול הלימודי, כדי שיוכל לבוא ולהשתתף כמו כל שאר הנכדים'.
"שמעתי את האבא, וחשבתי לעצמי: הרי אין פה באמת עומס יוצא דופן שבגללו הוא לא יכול ללכת. אלא מה? כנראה שהוא לא מעוניין…
"פניתי למזכיר של הכולל, וביקשתי ממנו שיכין מודעה יפה שבה הוא מבקש עזרה. יש יהודי ערירי שמאושפז בהדסה, וצריכים לעשות משמרות לידו כדי לסעוד אותו על מיטת חוליו. מבקשים ממי שיכול לקבל על עצמו משמרת, פעם בשבוע, שייפנה לראש הכולל שמרכז את העניין.
"רק עברו כמה דקות מאז שהמודעה נתלתה, ואותו אברך כבר מגיע. הוא בשמחה רבה מוכן להתנדב לעניין.
"שאלתי אותו: 'אתה בטוח שאתה יכול?', והוא השיב בחיוב, 'זה לא קשה לך?' – כן, קשה, אבל זאת מצווה כל כך גדולה שזה שווה את הקושי. 'יש לך דרכי תחבורה סבירות להגיע להדסה?', כן, הוא ייסע עם קו 54 וירד בתחנה פלונית ומשם ייקח קו 91 וכו'…
"ואתה לא חושש שתהיה עייף אחר כך בשעות הכולל?", הוספתי להקשות, והאברך השיב בביטחון מלא, שהוא יוכל להסתדר עם הלימודים למרות המאמץ והקושי.
"אחרי שסגרנו את כל החורים ופתרנו את כל הבעיות, אמרתי לו במנגינה של מגילת אסתר: "מהר, קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דיברתי, ועשה כן לסבא הזקן המאושפז בהדסה – אל תפל דבר מכל אשר דיברת!"…
**
לא מזמן קראנו בתורה את פרשת ויגש, שם אנחנו רואים שיהודה דורש לשחרר את בנימין, כי הוא חושש לשלומו של יעקב. "אם לא תשחרר את בנימין", הוא אומר ליוסף, "האבא שלנו ימות חלילה".
שואל הרה"ק רבי מענדלי מוורקא זיע"א, רגע, מה קורה פה? הרי לבנימין היה אבא אחד, והיו לו עשרה ילדים. נו? אם אתה רוצה לעורר את רחמיו של המשנה למלך מצרים, הגיוני יותר שתשתמש בילדים, כי הם עשרה! האבא הוא רק אחד, למה יהודה חשב שהטיעון של אבא אחד יהיה חזק יותר מהטיעון של עשרה ילדים, שבוודאי יצטערו גם הם צער רב אם אביהם לא יחזור?
אלא משיב הרבי מוורקא, שזה בדיוק המצב. הצער של אבא אחד על בנו הנעדר, גדול יותר מצערם של עשרה ילדים על אבא שנעלם!
"זה ווארט מאוד חריף וטמון בו הרבה מאוד עומק, אבל הוא גם מאוד מאוד אמיתי. הרי כולנו רואים שאבא אחד או אמא אחת יכולים לגדל עשרה ילדים, לדאוג להם בכל רגע נתון, להאכיל ולחתל ולרחוץ, וללמוד איתם, ולתת להם כל צרכיהם בגד ללבוש ולחם לאכול ולחתן אותם, ולארח אותם לאחר מכן עם הנכדים ועם כל הבלגאן.
"אבל כשהאבא מתבגר וזקוק לעזרה, זה כבר נהיה מסובך. צריכים לעשות משמרות, וההוא לא יכול השבוע וההיא לא יכולה בלילות, והאח השלישי הוא בכלל עובד מאוד קשה, אז ודאי שאין לו זמן בכלל, והרביעית היא מורה חשובה ועכשיו יש לה הרבה מבחנים לבדוק…
"הם כולם צודקים. זה באמת מאוד קשה ולא קל בכלל לטפל בהורים מבוגרים, נו… איך זה קורה? למה ההורים תמיד יכולים לטפל בילדים, והילדים למרות שהם רבים יותר קשה להם לעזור להורים?
"התשובה, אומר הרבי מוורקא, טמונה בכח שהוריש לנו אדם הראשון. הוא היה היצור האנושי הראשון עלי אדמות וממנו נולדנו כולנו, ולכן את התכונות שלו הוא הוריש לנו והן טבועות בעומקו של כל אדם באשר הוא.
"לאדם הראשון היו ילדים והוא היה מסור אליהם מאוד, אבל לא היו לו הורים ולכן הוא לא הוריש לנו את החלק הזה, של התגייסות לעזרת ההורים. זה לא מגיע אלינו בצורה טבעית כמו ההתגייסות של כל אדם נורמלי למען ילדיו. כדי לעזור להורים אנחנו צריכים להתאמץ, זה לא בא באופן טבעי.
"בעבר היינו עושים מבחנים במסגרת ארגון 'שערי הוראה', ולאחר מכן היינו מחלקים פרסים יקרי ערך לנבחנים המצטיינים.
"באחת הפעמים החלטנו להעניק לנבחנים המצטיינים מתנה יקרה. אלף שקלים לכל בחור! אבל לא נתנו את הכסף במזומן, אלא בתלוש של חנות מסוימת של הלבשת גברים. אלף שקלים בתלוש, הבחור יכול לקנות לעצמו כובע, חליפה, חולצות, בגד שבתי, מה שהוא רוצה.
"בא אלי בחור אחד ובפיו טענה חזקה מאוד… "אני השקעתי, עמלתי, התייגעתי, למדתי ונבחנתי וב"ה גם הצלחתי במבחן, הבטיחו לי לתת לי פרס גדול ששווה להתאמץ למענו, ומה קיבלתי בסופו של דבר? כלום! נתתם אלף שקל, נכון, אבל למי נתתם אותו? לאבא שלי! חסכתם לו את הצורך לשלם כסף עבור החליפה החדשה שלי… אני למדתי והתאמצתי, ואת הפרס אתם נותנים לאבא שלי, הייתכן???".
"אבי מורי זצ"ל, היה אומר בבדיחות לבחורים כאלו, שהאמת שהם צודקים. האבא צריך להתאמץ בשביל הילדים והילדים לא צריכים להתאמץ בשביל האבא. זה באמת המצב הנורמלי והטבעי… אבל מה נעשה שהתורה הקדושה ציוותה 'כבד את אביך ואת אמך', ולא 'כבד את בנך ואת בתך'. ולכן, גם אם אנחנו לא מבינים בכלל את ההיגיון שבמצווה הזאת, וזה נראה לנו מאוד תמוה שהבן צריך לכבד את אביו והאב לא חייב לכבד את בנו, הרי אנחנו יהודים מאמינים, אז אנחנו עושים מה שכתוב בתורה…".
**
"ואם בנושא זה אנחנו עוסקים, אני רוצה להזכיר עוד משהו שהקב"ה מצווה אותנו. יהודים רבים נותנים צדקה, ב"ה אכשר דרא ויש הרבה ארגוני חסד שדואגים לעשות לצדקה, ולא חסרות מטרות שאפשר וצריך לתרום להן, ואשרי מי שתורם ונותן.
"אבל למה יהודי תורם כסף לצדקה. בגלל שיש לו מידות טובות והוא 'נשמה טובה'? או בגלל שזה רצון ה'? אנחנו תורמים כי זה רצון ה', אז בואו נראה מה רוצה מאתנו הקב"ה, נסתכל בשו"ע יורה דעה רנ"א סעיף ג' ונראה שיש דיני קירבה, קודם קרובי משפחה, הורים וילדים, אחים ואחיות, ולאחר מכן קרובים קצת רחוקים וכו', הקרוב קרוב קודם.
"כשלמדתי בכולל, כאברך צעיר לימים, הגיע אז יהודי שהמציא את המושג של 'הוראת קבע לצדקה'. עד אז לא היה דבר כזה, מי שרצה לתרום הוציא כסף מכיסו ותרם, יכלו לכתוב צ'קים לתאריכים מאוחרים יותר, אבל הוראת קבע עוד לא היתה קיימת, וברגע שהבנקים התחילו להשתמש ברעיון הזה של הוראת קבע, בא אותו יהודי נמרץ והשתמש בזה לצדקה.
"הוא הגיע לכולל דפק על הבימה והסביר מה זה בדיוק הוראת קבע, ואיך זה עובד, והנה יש לכם זכות לתרום לארגון פלוני, אתם רק חותמים עכשיו פעם אחת, ולאחר מכן הכסף כבר יצא כל חודש בלי שתצטרכו לטרוח, ככה תוכלו לוודא שתרמתם 'מעשר' כל חודש.
"הרעיון ממש קסם לאברכים, ורבים החלו לחתום. אבל לא הצטרפתי לחגיגה. שאלו אותי למה אני 'פורש מן הציבור', והשבתי להם שחס וחלילה אני גם רוצה לחתום על הוראת קבע, אבל יש לי אבא ב"ה, והאבא שלי שקוע בחובות שהוא לקח על עצמו כדי לחתן אותי ואת שאר ילדיו, איזו מן צורה יש להתנהגות הזאת שאני נותן לו לשלם עבורי, ואת הכסף שאני רוצה לתת לצדקה אני נותן למישהו אחר? גם אני אעשה הוראת קבע, אבל את הכסף אני אעביר לאבי מורי, ואחרי שיסיים את החובות מחתונות הילדים שלו, אוכל להעביר אותה למטרות נוספות.
"אבל שוב, גם כאן צריכים להיזהר שלא להגיע למצב הפוך חלילה, שאנשים לא תורמים בכלל כי יש להם קרובי משפחה נזקקים.
"זה מזכיר לי סיפור. בעיירה אחת היה 'ראש הקהל' שהיה עשיר גדול וקמצן לא קטן… אבל לאותו ראש הקהל היה אח שהיה עני ואביון
"גבאי הצדקה התחילו להיערך ל'קמחא דפסחא', ומטבע הדברים הם שיחרו לפתחיהם של עשירי העיר במטרה להתרים אותם כדי שיוכלו לקנות מצרכים ולחלק לעניים. באו לאותו 'ראש הקהל' ששמע אותם בסבלנות ואמר: 'רבותי, אני באמת חושב שאתם עושים דבר גדול ונפלא, ובאמת היה ראוי שאתרום לכם מתת יד נדיבה, אבל אתם הרי יודעים שיש לי אח עני ואביון, נכון, אתם מבינים לבד שאני צריך לתת לו קודם, כמו שכתוב בשו"ע שקודם נותנים לקרובי המשפחה…'.
"הגבאים יצאו מביתו של ראש הקהל בפחי נפש. אפילו אגורה שחוקה הוא לא נתן להם, אבל לפחות יש לו תירוץ טוב, הם חשבו בינם ובין עצמם, אכן אחיו באמת עני ואביון והגיע הזמן שהוא יוזיל עבורו מעט מכספו.
"אספו הגבאים כסף מעשירים אחרים והצליחו בסופו של דבר לארגן סל של תמיכה לכל משפחה, כמה שהצליחו להשיג.
"ומי בא לבקש סל של קמחא דפסחא? לא אחר מאשר אחיו העני של אותו ראש הקהל. התקוממו הגבאים ואמרו לו, ר' ייד, עם כל הכבוד, אנחנו מבינים שאתה מסודר כבר. האח העשיר שלך נתן לך תמיכה הגונה לכבוד חג הפסח, יש לנו מקרים יותר דחופים של עניים שאין להם אחים עשירים שעוזרים להם!".
"נזעק אותו עני וצעק: 'מה? על מה אתם מדברים? אח שלי נתן לי תמיכה? תגידו אתם צוחקים עלי? אתם לא גרים כאן בעיר? אתם לא יודעים שהוא קמצן כרוני ואי אפשר להוציא ממנו אפילו אגורה שחוקה לצדקה?'.
"הגבאים ראו שניכרים דברי אמת, ופנו לאח העשיר בטענה ניצחת: 'מילא זה שאתה קמצן אנחנו יודעים, זה שאתה לא תורם לצדקה אנחנו יודעים, אבל לא חשדנו אותך בשקר! למה שיקרת לנו כשאמרת שאח שלך קודם לקמחא דפחסא?'.
"השיב להם העשיר, 'לא ולא. אני לא אמרתי שאני נותן לאחי תמיכה. אני רק עשיתי 'קל וחומר', הרי אתם מבינים לבד שאני צריך לתת לאח שלי לפני שאני תורם לאחרים, נכון? הרי אתם יודעים בדיוק כמוני שהשולחן ערוך קובע שיש דין קדימה וצריכים לתת קודם לקרובי משפחה, נכון? אז אם לאח שלי שהוא קרוב אלי, אני לא נותן אפילו לא אגורה אחת, בטח אתם מבינים שאני גם לא אתן ל'קמחא דפסחא' של כל עניי העיר שום תרומה!'…
"לכן, צריכים להיזהר. לתת להורים לפני הכל, להשתדל לסייע להם, במיוחד אם הם משלמים חובות ומחתנים ילדים, אבל שזה לא יהיה רק תירוץ כדי להימנע מלתת צדקה לאחרים חלילה וחס".
**
"לסיום אני רוצה לסיים במרגניתא טבא שיש לי באוצרותיי וחשוב שישמעו את זה, כשמגיעים ימי השובבי"ם שהם זמן של תיקון העוונות כידוע.
"פעם זכיתי להיות אצל הגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א בתקופת השובבי"ם, וסיפרתי לו על המבצע שיש בישיבה, שהבחורים לומדים בשובבי"ם שעות רצופות ב"ה ויש התעלות גדולה ברוחניות.
"אמר לי מרן הגרי"מ שצריכים לראות לחזק את הבחורים כל הזמן, לתת להם הרבה חיזוק, לא רק מוסר ודרבון אלא חיזוק, פשוט לגרום לבחורים להאמין בעצמם וביכולות שלהם.
"אמרתי לו, נו, אדרבה, אולי הרב ייתן לי איזה רעיון, איזה ווארט של חיזוק, מה אני יכול לומר לבחורים כדי לחזק אותם.
"הוא חשב מעט, ואמר לי דבר נורא: 'תגיד לבחורים', כך אמר לי, 'שאני לא בטוח במאת האחוזים, שאם בדורות הקודמים היו נותנים לאנשים את הניסיונות שיש לנו בדור הזה, הם היו יכולים לעמוד בהם! ולכן בחורים שבזמן הזה עומדים בניסיונות האלו, יש להם מדרגה מאוד מיוחדת, ושכרם הרבה מאוד. זה יחזק אותם וייתן להם כח להמשיך ולהתגבר בעז"ה'".