"אלוקי אבותיכם שלחני עליכם" (ג', י"ג)
אליעזר (לייזר) רוט
קוראי 'לקראת שבת' כבר נחשפו יותר מפעם אחת לדמותו המיוחדת של הרה"ח רבי יוחנן בריזל, גבאי צדקה פעיל ונמרץ, שבמשך עשרות בשנים היה 'חורש 'את אוקראינה לאורכה ולרוחבה בפעילות של קירוב יהודים לאביהם שבשמים.
"אותי לימדו שהמתנה הכי טובה שאפשר לתת למלך", הוא מסביר, "זה להחזיר אליו את הבן האובד. זה תמיד נותן לי מרץ להוסיף ולהשקיע בעניין הזה, וב"ה שזכיתי לעסוק במצווה גדולה שכזו. על כך אני חייב הכרת הטוב גדולה מאוד גם לרעייתי ע"ה, היא זאת שעודדה אותי ודחפה אותי לפעול ולקרב יהודים, היא בעצמה היתה באה איתי לאוקראינה פעמים רבות, מוותרת על ליל הסדר בחיק המשפחה והילדים הנשואים, היא וויתרה על הרבה מאוד כדי שנצליח, שיהיו הדברים האלו והחיזוק היוצא מהם לעילוי נשמת מרת בת שבע בת רבי משה חיים ע"ה".
הפעם מספר לנו הרב בריזל על שני ראשי שנים מיוחדים במינם, שחווה במהלך פעילותו באוקראינה. האחד היה בעיר שפיטובקא, והאחר בעיר סקווירא שגם עיר זו באוקראינה.
"אם איני טועה זה היה בראש השנה של שנת תשנ"ה או תשנ"ו. בחלק מאוקראינה חיי הדת כבר התחילו להתבסס, הפעילות היתה בשיאה אחרי נפילת מסך הברזל הקומוניסטי, רבים רבים עלו לארץ, ואלו שנשארו באוקראינה קיבלו הזדמנות להכיר את היהדות, שממנה נותקו אבותיהם בכח הזרוע למעלה מחמישים שנה קודם לכן.
"עם זאת, היו מקומות שבהם הפעילות עדיין לא התבססה די הצורך, ולכן היינו צריכים בכל פעם להגיע למקומות חדשים ולהתחיל מאפס.
"באותה שנה נשלחתי לעיר שפיטובקא שהיתה עיר גדולה לאלוקים בימים עברו, והתגוררו בה גדולי עולם. הרה"ק רבי פנחס מקוריץ נטמן בבית העלמין העתיק של שפיטובקא, וכמובן שניצלתי את ההזדמנות כדי להשתטח על ציונו הקדוש לפני ראש השנה, בתפילה ובזעקה שנזכה לשנה טובה ומתוקה, ושאזכה לקרב יהודים לאביהם שבשמים בראש השנה הקרב ובא.
"כמובן שכשבאים לכזה מקום אי אפשר לבוא חצי שעה לפני החג ולהתחיל להתארגן. צריכים לבוא שבוע קודם, לאתר מקום מתאים לקיום התפילות, לדאוג לתעמולה בין יהודי המקום, וליידע אותם על כך שיש טקס תפילה ותקיעת שופר, צריכים לארגן סעודות, לבשל אוכל, זאת עבודה לא פשוטה.
"הגעתי לעיר עם כמויות של מזון, קופסאות שימורים, צנצנות של געפילטע פיש, נקניקיות פסטרמה וכדו' ועוד, ובמקום הייתי צריך לארגן השלמות, פירות וירקות, ביצים, לחפש דגים כשרים לקניה אם אצליח למצוא, וגם לאפות חלות במקום במאפייה מקומית, שהבעלים יסכים לשתף פעולה עם 'החוקיים הדתיים' שלי, בתמורה לתשלום הוגן כמובן.
"את פני קיבל יהודי מקומי, סוג של חברה'מן כזה, שהקים את הקהילה מאפס והחל לבצע פעילות, אבל לצערי היהודי הזה בעצמו היה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, וכמה שהוא ניסה להתקרב הוא עדיין היה חי בעולם מושגים שונה לחלוטין משלנו.
"הוא לקח אותי לסיור באולמות בעיר, חיפשנו אולם מתאים לתפילה, כי בית הכנסת המקומי היה קטן מאוד, והנה מצאנו אולם שנראה לי מתאים. אמרתי לו: 'כאן יתפללו, בצד הזה נכין שולחנות לסעודה, בחדר ההוא אני אבשל ואכין את המזון, אנחנו צריכים לשכור את המקום מעכשיו עד אחרי ראש השנה…'.
"הוא פתח עלי עיניים כאלו גדולות ואומר לי: 'מה זאת אומרת סעודה? כבר סגרתי עם קייטרינג מקומי, יהיה פה אוכל מצוין בלילה הראשון של החג, לאחר מכן אנשים יאכלו בבתים שלהם ביומיים שלאחריו'.
"עכשיו היה זה תורי לפתוח עליו זוג עיניים גדולות… 'מה זאת אומרת קייטרינג מקומי? אתה הולך לתת ליהודים לאכול מאכלים טרפים בראש השנה, רחמנא ליצלן! על מה אתה מדבר? לא יקום ולא יהיה, אני באתי ממרחקים לפה, כדי לעשות כאן ראש השנה ולקרב יהודים לתורה ולמצוות, לא כדי לכנס אותם לסעודת טריפות ונבילות רחמנא ליצלן!'.
"הוא נזכר פתאום שבעצם יש בעיה עם אוכל לא כשר… 'אני מבין על מה אתה מדבר', הוא התנצל, 'אולי באמת הייתי צריך לחשוב על זה קודם, אבל עכשיו אין מה לעשות, כבר פרסמתי מודעות. כולם יודעים שתהיה פה סעודה מהקייטרינג הכי יוקרתי בעיר, אני לא יכול לאכזב את הציבור. מה שכן, אני יכול לבקש ממנו שיקפיד שלא יהיה באוכל בשר דבר אחר!! שישים רק בקר או עוף… בכל מקרה למחרת הם יבואו לכאן ויאכלו כאן אוכל כשר'.
"תפסתי את היהודי והסברתי לו את חומרת העניין. התחננתי אליו: יש לי אוכל כשר, הבאתי איתי כמויות, בוא ניתן ליהודים הללו להימנע ממאכלי איסור לפחות בראש השנה.
"אבל לא היה עם מי לדבר. הוא אמר שאני סתם מתעקש, ממילא הם אוכלים כולם אוכל לא כשר כל ימות השנה, ומה זה משנה עוד יום פחות יום…
"הייתי אובד עצות! לא ידעתי מה אני יכול לעשות כדי להציל מאות יהודים מאכילת מאכלי איסור רח"ל… פתחתי ספר תהילים והתפללתי לקב"ה שיאיר את עיני…".
רעיון מבריק
"כשסיימתי לומר תהילים כבר היה לי רעיון מבריק… יצאתי לשוק המקומי, לקחתי איתי סכום גדול של כסף, וקניתי כמויות גדולות של מיטב המאכלים הכשרים, בעיקר פירות וירקות ועוד מוצרים שלא היה בהם חשש של איסור, אבל לא קניתי רק תפוחי אדמה וגזר, קניתי את הפירות הכי טובים והכי טעימים, דברים שאנשי הקהילה לא יכלו להרשות לעצמם במצב הכלכלי שהיה אז, ענבים, בננות, אבטיחים כל מיני פירות מיובאים.
"בערב יום טוב הכנתי טשולנט וקוגלים מכמה סוגים, גם אטריות וגם תפוחי אדמה, עבדתי קשה מאוד, חתכתי את הפירות בצורה יפה, והכנתי בר מפואר ומשובב עין.
"באו יהודים להתפלל, והתוכנית היתה שאחרי התפילה הם עוברים לאולם עם הקייטרינג היוקרתי וכו'. אני לא יכולתי לומר להם מילה, אבל אחרי התפילה אמרתי להם, לפני שהולכים לאכול את הסעודה באולם השני, בואו תטעמו משהו, שיהיה לכם כח לדרך…
"הסטתי את המחיצות והתחלתי לפתוח את הסירים שהריח של הטשולנט והקוגל ימלאו את החלל, פתחתי בקבוקי וודקה ובקבוקי בירה ואמרתי להם, 'לחיים' בואו שבו ואכלו שיהיה לכם כח לדרך…
"הציבור הגיב כמצופה, אנשים טעמו מהפירות, ישבו לאכול קוגל וטשולנט, שניצלונים שטיגנתי בעמל וביזע רב, האוכל כמעט התחסל למרות שהוצאתי כמות גדולה מאוד.
"לצערי הם הלכו אחר כך לסעודת הפיגולים, בכיתי על מצבם של היהודים היקרים האלו, תינוקות שנישבו שלא יודעים להבדיל בין ימינם ובין שמאלם.
"למחרת בבוקר הם באו לתפילה ואמרו לי: 'רבי מה עשית לנו? אתמול אכלנו פה כל כך הרבה מהאוכל שלך, וכשהגענו לאולם היוקרתי כמעט לא הצלחנו לנגוע באוכל, היינו מלאים עד אפס מקום כל הבשר הטעים והמנות הריחניות נשארו על השולחן כמעט לא נגענו בהם…'.
"כששמעתי את זה חייכתי חיוך רחב ואמרתי להם: 'טוב מאוד! זאת בדיוק היתה המטרה! שתדעו לכם שכל חתיכת בשר טרף שנמנעתם מלאכול, זה רווח עצום בשבילכם ובשבילי!'…".
זכות מיוחדת
"אגב", מוסיף הרב בריזל, "מעניין לציין שבמהלך החיפושים שלי אחר מקום מתאים לתפילה, לקחו אותי לבית מקומי שבו התקיים 'בית הספר של יום ראשון'. גרו שם אשה מבוגרת ובתה, היה להן בית מאוד גדול, והוא שימש גם כמרכז פעילות לילדים יהודים ביום ראשון, שם היו מלמדים אותם א' ב', ומושגים בסיסיים ביהדות, ביום שבו מערכת החינוך הרגילה לא עבדה.
"האשה המבוגרת שמעה שמארגנים התכנסות לתפילות ראש השנה, והתחננה שזה יהיה אצלה בבית בטענה שהמקום גדול מספיק.
"הגעתי לשם וראיתי שזה נמצא בקומה שביעית או שמינית, אמרתי לה שבכל מקרה זה לא מתאים, כי ידעתי שאם זה יהיה בקומה גבוהה כל כך, חלק מהציבור ישתמש במעלית תוך חילול קדושת החג, ולכן חיפשתי דווקא אולם שנמצא בקומת קרקע.
"שנה לאחר מכן, הגעתי לעשות את ראש השנה באותה עיירה, והתברר לי שאותה יהודיה מבוגרת שכל כך רצתה לארח את תפילות ראש השנה, בדיוק נפטרה. היא זכתה שעשינו לה הלוויה יהודית כדת וכדין, בזכות המצווה שרצתה לעשות. הרבה שנים קודם לכן לא היתה שם הלוויה יהודית עם כל המנהגים ואמירת הקדיש כמו שצריך, היא זכתה למשהו מיוחד, בזכות הלב הטוב שלה שהיה פתוח לענייני יהדות, לקירוב ילדים יהודים ולקיום תפילות ראש השנה, וזאת, למרות שהיא עצמה גם לא ידעה הרבה על תורה ומצוות".
לבד בניכר
"הסיפור השני שאני רוצה לספר, היה בעיר סקווירא. הגעתי לשם לעשות את ראש השנה. בסקווירא לא היתה לנו בעיה של מקום, כי יש שם בית כנסת מאוד יפה, גדול ורחב, הספיק לנו גם לתפילות וגם לסעודות.
"נערכתי עם סעודה כיד המלך, בהתאם ליכולות ובהתחשב בנסיבות, פרסמתי מודעות, ובליל התקדש החג עמדתי בבית הכנסת והמתנתי לקהל שיבוא להתפלל…
"אבל מה הבעיה, שבית הכנסת הגדול והמרווח הזה נמצא קצת מחוץ לעיר, והתושבים שם מבוגרים, הם פשוט נמנעו מלבוא בליל החג, כי הם הבינו שהאירוע המרכזי הוא ביום, אז תוקעים בשופר וכו'.
"הגיעה השעה שש בערב, השעה שבה הקהל אמור להתאסף לתפילה, ואף אחד לא נמצא. שקיעת החמה כבר החלה להתקדם, התפללתי מנחה ביחידות וקיוויתי שלתפילת ערבית יגיעו אנשים.
"ככה עמדתי בפתח של בית הכנסת, מסתכל לראות אולי מישהו מתקרב, אבל לא! אף אחד לא הגיע. הייתי לבד בכל הבניין הגדול הזה, אין עוד נפש חיה.
"שעתיים חיכיתי, אולי בכל זאת יגיע מישהו. אבל אחרי שעתיים הבנתי שמי שלא בא כבר לא יבוא הערב, ושנגזר עלי לעשות את תפילת ערבית של ראש השנה לבדי.
"עמדתי שם, הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לפניו: 'ריבונו של עולם, אני יודע שנגזר עלי להתפלל עכשיו ביחידות. אשתי והילדים בארץ הקודש, אני פה בניכר מנסה לקרב יהודים, אבל הם לא באים כדי להתקרב, ואיוותר אני לבדי. אבל דע לך ריבונו של עולם, אני לא מוותר! אני אגש עכשיו לפני העמוד, ואתפלל לפניך בקול ובנעימה, כאילו בית הכנסת מלא וגדוש עם אלף אנשים! לא פחות!'.
"התחלתי להתפלל ערבית ביחידות, אמרתי את התפילה עם הניגון המקובל, בקול גדול ובשאגה אדירה. אני חושב שזאת היתה התפילה הכי טובה שהתפללתי אי פעם!
"למחרת בבוקר, הגיעו יהודים רבים. אנשים באו והתפללו ושמעו קול שופר, והיה לעילא ולעילא… אחרי התפילה גם ישבנו לסעודה כיד המלך ב"ה, ואז, אחרי הסעודה אמרתי להם שיש גם תפילת ערבית, ושמחר יש עוד יום ראש השנה ויש תקיעת שופר וכו' וכו'.
"קמו חלק מהאנשים ואמרו לי: 'רבי, יום אחד זה מספיק. מחר יש לנו עבודה. אי אפשר להחסיר כל כך הרבה…'.
"ראיתי שאין עם מי לדבר, וחשבתי לעצמי, אם אי אפשר להרוויח את הכל, לפחות ננסה לקחת חצי… אמרתי להם: 'חברים, מי שלא יכול להפסיד יום עבודה, מה אני יכול להגיד לו? כלום! אבל אני שואל אתכם, מתי אתם מתחילים לעבוד? בשש בבוקר? לא. אתם מתחילים לעבוד בתשע, נכון? אז בואו נתפלל בשעה שש בבוקר, ומי שרוצה ילך אחרי התפילה לעבודה, מי שירצה יישאר פה איתנו, יהיה מעניין, הכנתי אוכל ברמה גבוהה ויהיו שירים וריקודים וסיפורים, אל תשאלו…'. הם חשבו קצת ואמרו, בסדר. שש בבוקר!
"אחרי שסיכמתי איתם שמתפללים מחר בשש בבוקר, שאלתי אותם, איפה יש פה עוד יהודים באזור שכדאי ללכת לזכות אותם בשמיעת קול שופר, אולי זקן או זקנה שלא יכלו לבוא לבית הכנסת, אולי מישהו שמאושפז בבית החולים המקומי, אני לוקח את השופר והולך לתקוע בשופר בכל מקום שיש יהודי! עד שתשקע השמש…
"הם נתנו לי כתובת של יהודי בן למעלה מ-80 שמתגורר במרחק של שני רחובות, הוא לא יכול היה לבוא בגלל הגיל המתקדם, בלי עין הרע.
"יצאתי לדרך, אני לובש קיטל לבן בוהק, בידי שופר, ואני מהלך ברחבי העיר, מחפש את הכתובת שנתנו לי.
"הגויים הסתכלו עלי כמו על איזה בעל חי מוזר ומשונה, אבל אני כבר רגיל, לא ייחסתי לזה שום חשיבות.
"אותו יהודי, כך התברר לי, עמד בחלון וצפה ברחוב. לא היה לו משהו יותר מעניין לעשות. פתאום הוא רואה מולו מגיע יהודי עם זקן ופאות, עם קיטל לבן, וביד שלו שופר. הוא התחיל להזדעזע בכל הגוף שלו, כשאני הגעתי לבית שלו ודפקתי, הוא בקושי הצליח לפתוח את הדלת, הסתכל עלי ובכה.
"הייתי צריך לחכות דקות ארוכות, עד שהקשיש יירגע שיהיה אפשר לדבר אתו. וכשהוא הצליח לדבר הוא סיפר לי, שאבא שלו היה הבעל תוקע של סקווירא! 'כשראיתי אותך נזכרתי בדמותו של אבי. הוא היה לובש בראש השנה קיטל לבן, ואני הייתי לוקח לו את הטלית והשופר לבית הכנסת! אוי אבא, טאטע, טאטע!! כמה שנים לא שמעתי קול שופר, כמה שנים לא ראיתי טלית, כמה שנים לא ראיתי קיטל!'…
"משך שעה ארוכה הוא בכה כזה בכי, שעד היום ממיס לי את הלב כשאני נזכר בו. תקעתי בשופר וחשבתי בלבי, על כאלו תקיעות נאמר: 'שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים'. לאחר מכן השארתי לו מתנה, מחזור לראש השנה ומחזור ליום כיפור בשפה הרוסית, עודדתי אותו לברך לפני שהוא אוכל ולקיים את המצוות שהן כן יודע לקיים… הוא סיפר לי שהילדים שלו כולם עלו לארץ, והוא נשאר לבד באוקראינה, בודד וגלמוד, לא רצה לעזוב את הבית שלו, עכשיו הוא שמח שבזכות זה הוא זכה לכזאת התעוררות בראש השנה.
"למחרת בשש בבוקר כבר היו 150 איש בבית הכנסת, התפללנו, השתדלתי להזדרז כדי שיספיקו לשמוע את כל התקיעות לפני שהם הולכים, ובשעה שמונה התחיל להתרוקן, כל אחד לפי השעה שבה הוא מתחיל לעבוד, עזבו את בית הכנסת. לשמחתי רבים אחרים החליטו להישאר ולקחת עוד יום חופש.
"שוב חזרתי לאותו יהודי קשיש, הפעם כבר הבאתי לו גם ממיטב המאכלים, חלה, גפילטע פיש, דגים, עוף, הוא כל כך התרגש וכל כך שמח, חשבתי לעצמי שהיה שווה לעשות את כל הראש השנה הזה באוקראינה הרחוקה, רק בשביל הדמעות שהיהודי הזה בכה בראש השנה, ובשביל החיוך הענק שהיה על פניו, כשעזבתי את ביתו והשארתי לו מחזורים לראש השנה וליום הכיפורים".