"אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט,ז)
"ניסינו את הכל. ביקשנו, דיברנו, הסברנו, וגם צעקנו, גערנו, התרענו, הענשנו. אך הוא לא מוכן לקום לתפילה בזמן", אמר לי האבא המיואש, שבנו מגיע לישיבה לפחות חצי שעה אחרי שסדר א' מתחיל.
"אתה בטוח שניסיתם הכל?"- אני תוהה- "מה הוא אוהב במיוחד"?
"הוא אוהב מאד כסף"…השיב האב.
"אז תציעו לו חמישים שקל על כל שבוע שהוא מגיע בשבע ורבע לתפילה והוא מסכם בכתב לפחות חצי מהשיעור היומי"…
"חמישים שקל בשבוע?"- הזדעק האב המופתע- "האם זה חינוכי לשלם לבחור כסף כדי שיבוא להתפלל בזמן??".
"לא לכולם זה חינוכי. לבן שלכם- כן"…
*****
אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל (מט,ז).
ופירש רש"י: "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות".
ה"אור החיים" הקדוש מסביר שענין זה של "אחלקם ביעקב", בא כדי "לקרר את עוז הרתיחה" של שמעון ולוי. בספר "כמוצא שלל רב" הביא בשם זקנו, המחנך רבי יעקב קלמנוביץ' זצ"ל, שיעקב אבינו הכיר את תכונות בניו, שמעון ולוי, ולכן פעל כדי לקרר את עוז הרתיחה שלהם. יעקב תיקן את סערת רוחם בכך שהפנה את בני שמעון לכהן כמלמדי תינוקות ואילו בני לוי חיזרו על הגרנות. מלמד תינוקות חייב להיות מתון וללמד בישוב הדעת ובנחת. שאם לא כן- אף אחד לא ימסור לו את בנו כדי שילמד אותו תורה. לכן הוא מוכרח להתגבר על רתיחתו הפנימית ולהיות מתון ורגוע עם תלמידיו. בני שבט לוי חיזרו על הגרנות, כדי לקבל תרומות ומעשרות. אם יהיו הם כעסנים, לא ירצו להתעסק איתם ולא יתנו להם מאומה, ולכן יהיו מוכרחים לשכך את מידת הכעס שלהם…
אי אפשר לחנך את הילדים או התלמידים באותה מתכונת. לכל אחד תכונות ונתוני פתיחה משלו. אחד יכול לשבת שיעור שלם ולהקשיב, לשאול ולדון, ואילו השני חייב להתאוורר קצת מידי פעם בחוץ. אותה הערה עצמה יכולה לבנות בחור אחד ולהרוס בחור אחר. כל ילד או בחור הוא עולם שלם בפני עצמו, עם כישורים משלו, תנאי סביבה ומשפחה שונים. גם בתוככי המשפחה עצמה עלינו להבין ממי ניתן לדרוש לשבת ליד שולחן השבת מ'שלום עליכם' ועד לאחר ברכת המזון ומי זקוק להפוגה באמצע. מי יכול להיות 'שר הפנים' ולסייע בעבודות הנקיון וסידור הבית ומי זקוק דוקא להיות 'שר החוץ' ולסייע בקניות מחוץ לבית. אי אפשר לדרוש מכולם את אותם הדברים, כי –כפי שחזר ושינן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, בשיחות רבות ששמענו ממנו- המסילת ישרים פותח את ספרו במילים "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו", חובתו הפרטית שלו, בעולמו הפרטי והמיוחד שלו.
****
מעשה בבן ישיבה כשרוני, שהוחלט להעבירו למקום לימודים אחר, בגלל זילזולו התמידי בסדרי הישיבה ובכך שהתנהגותו משפיעה לרעה על יתר הבחורים.
ואז, בסייעתא דשמיא, זיהיתי אצלו כשרון כתיבה נדיר. ניגשתי אליו והצעתי לו שידפיס קונטרס קטן בענייני פורים. הבחור הסכים והחל לכתוב כמה ענינים ו'חבורות'. ישבנו יחד, ליבנו את הדברים והוא הוציא מתחת ידו קונטרס נפלא. ניגשתי אז לאחד מגדולי הדור זצ"ל, סיפרתי לו שאותו בחור זקוק לעידוד רב וביקשתי בשבילו הסכמה בכתב. ההסכמה הלבבית ניתנה בחפץ לב, הבחור הדפיס את קונטרסו במאה עותקים, התגובות היו חמות ונפלאות, ומאז, ועברו הרבה שנים, הוא לא מפסיק ללמוד בהתמדה, להוציא ספרים תורניים משובחים וללמוד, ללמוד וללמוד…
לפעמים חמישים שקל, מחמאה טובה או דירבון להוצאת קונטרס, יכולים להפוך עולמות.
אפליות בין בחורים. האמנם?
האמת היא שבכל מהלך הברכות, שבירך יעקב אבינו את בניו, אנו רואים כיצד מחנך דגול יודע ומבין שלכל בן מתריסר ילדיו ישנו אופי ותכונות שונות מאחיו, וממילא כל אחד זקוק לחיזוק ולברכה מיוחדת משלו. כל מחנך טוב בכל מוסד חינוכי, חיידר או ישיבה, מתייחס באופן שונה לכל אחד מתלמידיו. נכון, ישנם כללי התנהגות בסיסיים שצריך לאכוף אותם על כולם, ללא הבדל בין תלמיד לתלמיד, אך כשאתה באמת מכיר את נפשות תלמידיך, אתה "מעגל פינות" לאחד ומקפיד יותר עם השני.
לפני תקופה התלוננו הבחורים בישיבה, בה אני מלמד, על "אפליות" ביחס לכמה מהתלמידים. חייכתי חיוך גדול והרמתי את הכפפה. "אני מוכן לשוחח אתכם על הנושא, אבל בתנאי שלא יזכירו כאן שמות, ושהשיחה תתנהל בבגרות ובענייניות".
הבחורים הסכימו, אני התרווחתי על הספסל בניחותא ואמרתי להם: "אציג בפניכם סדרת מקרים ואתם תענו לי בכן ולא. בסדר?".
"בסדר", אמרו כולם…
"אתם רמי"ם בישיבה. השעה 11 וחצי בבוקר, אתם מוסרים שיעור בתוך סוגיה קשה והנה שני בחורים, ראובן ושמעון, נרדמו לכם מול העיניים. ראובן הוא בחור ממשפחה מצויינת. יש לו הורים אוהבים ושתי אחיות קטנות, שכבר ישנות כשהוא שב אמש הביתה. הוא אכל ארוחת ערב שניה בבית, תוספת טעימה שאמא הכינה לו, התעסק בתחביבים שונים והלך לישון מאוחר, סתם כך, כי הוא מרח את הזמן. כמובן שבחור שהולך לישון אחרי חצות, הוא קם מאוחר.
לעומתו, שמעון צריך לנסוע לביתו בשני אוטובוסים. גם כשהוא מגיע הביתה, הוא נאלץ להמתין שעה וחצי עד שאחיו הגדולים יכנסו למקלחת והם גם רבים איתו עד שהוא נרדם על כל מיני שטויות והבלים. הוא הלך לישון אתמול מאד מאוחר, עצבני ומדוכדך, ובבוקר הוא קם מוקדם, נסע בשני אוטובוסים כדי להגיע לישיבה בזמן, ולכן הוא כעת עייף. והנה, שניהם נרדמו בשיעור. האם נראה לכם הוגן להתייחס לשניהם אותו הדבר, רק כדי שלא יהיו אפליות?"…
"בודאי שלא", השיבו כולם, כל בחור בסגנונו.
"מצוין. נעבור למקרה אחר. יש בחור שאם אתקשר לאבא שלו ואספר לו שבנו מתנהג שלא כשורה, אבא שלו יחנך אותו כמו שצריך וירומם אותו. לעומתו יש בחור שאם אתקשר לאביו ואספר לו שהוא מתנהג שלא כשורה, הוא יתן לו מכות חזקות ואולי גם יכריח אותו לישון מחוץ לדלת. האם לדעתכם אני צריך להתקשר לשני האבות?".
"לא, שהרב לא יתקשר לאבא הזה שירביץ לו", הם ענו, מבינים היטב את הנקודה שניסיתי להעביר להם.
"ואם יש שני בחורים. אם אגיד לאחד ללכת הביתה- הוא יעצור בדרך וילך להשתובב עם חברים רעים מהשכונה, ואם אגיד לשני ללכת הביתה- הוא פשוט ילך הביתה וישב עם ספר ביד. האם דין שניהם שווה? האם אני יכול להגיד לבחור ללכת הביתה, בידיעה שהוא יתדרדר מבחינה רוחנית בעקבות כך?"
"ברור שכל מקרה לגופו"…, השיבו כולם.
"אז ברור שהצגתי כאן שלש מקרים מאד קיצוניים. אבל האמת היא שאני מאד משתדל לדעת מה קורה אצל כל אחד בבית, מה יקרה אם הוא יעבור למוסד חינוכי אחר, והאם הוא עצבני לאחרונה כי יש לו במשפחה מקרה עצוב או מסובך. אני מכיר אתכם ויודע שבחור פלוני יכול להשיג בקלות מאה במבחן השבועי, ואם הוא זילזל וקיבל רק שמונים, מבחינתי זה מחדל. לעומתו, החברותא שלו מסוגל להגיע לשמונים אחוזים, ואם הוא קיבל שמונים במבחן, מבחינתו- הוא בעצם קיבל מאה אחוז. כי שמונים אחוזים שלו בדף המבחן, שווים אצלו למאה אחוזי מאמץ. אני יכול להתקשר לאבא של בחור אחד פעמיים בשבוע, כי אבא שלו יכול לתרום לעלייתו וטוב שהוא יתעדכן בתכיפות על עלייתו או ירידתו של בנו, ומנגד, לאבא של בחור אחר אתקשר הרבה פחות, או בכלל לא, כי אין לו שום שליטה על התנהגות בנו ושיחת הטלפון הזאת רק יכולה לקלקל. ושוב, אלו רק כמה דוגמאות".
הבחורים הנהנו בראשם וראיתי בעיניהם שהמסר נקלט.
הוספתי: "אבל גם מחנך מעורה ומתעניין, לא תמיד יודע הכל. אז אם ידוע לכם שחבר שלכם נמצא כעת במערבולת, כי, למשל, נולד להם תינוק פג והוריו נמצאים כל הזמן בבית חולים. כי, למשל, יש לו מריבה גדולה עם ההורים שלו, בגלל הגיל ה"טיפש- עשרה" הנודע לשמצה, או בגלל שאין לו חברותא, ועוד אלף סיבות שיכולות לגרום לו להיות פחות רגוע- פשוט תיידעו אותי. אתם חברים טובים? אם כן, תעדכנו אותי עם משהו רע עובר על מישהו".
חנוך לנער על פי מזלו
הגר"א (משלי כב, ו) כותב שתכונות האדם נקבעות לפי מזלו ולא ניתן לשנותן כלל. אמנם, למרות שאי אפשר לשנות תכונות נפש, אך אפשר לכוונן לבחור בטוב או ברע.
וכך כותב הגר"א ז"ל על הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה": "חנוך גו' כשהוא עוד נער ואז גם כשיזקין לא יסור, והעניין כי האדם אי אפשר לו לשבור דרכו, כלומר מזלו שנולד בו, כמו שאמרו חז"ל "האי מאן דבצדק- יהיה גבר צדקן" וכו'. וכשנולד במזל רע אז ע"ז ניתנה הבחירה ביד האדם שיוכל לאחוז במזלו לאיזה דבר שירצה, להיות צדיק, רשע או בינוני, וכמ"ש במסכת שבת "האי מאן דבמאדים יהיה שופך דמים, אמר רב אשי או מהולא או טבחה או ליסטים". וזכר אלו השלשה, לפי שמזלו מורה שיהיה שופך דמים, אך בבחירתו יוכל לבחור האם להיות מהולא והוא צדיק שעושה מצות עשה, או טבחא- הוא בינוני, או ליסטים והוא רשע שופך דמים".
הגר"א ז"ל מסביר שחז"ל בחרו דוקא בשלש דוגמאות אלו, של מוהל, טבח ורוצח, כדי להמחיש לנו שלמרות שהאדם נולד במזל רע, כמו הנולד במזל מאדים שתכונתו מכריחה אותו להיות שופך דמים, יכול הוא לבחור להיות צדיק- להיות מוהל המקיים מצות עשה של ברית מילה; להיות בינוני- טבח, או להיות גנב ורוצח. נכון, תכונת מזלו חייבה אותו להיות שופך דמים, אך הוא בוחר האם להשתמש בתכונתו כדי להיות צדיק, בינוני או רשע.
חז"ל מספרים שכשהגיע דוד לפני שמואל הנביא, כדי שימשחנו למלך, ראה שמואל שדוד הוא אדמוני- "אדמוני, כאילו שופך דמים, וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני, דכתיב "וישלח ויביאהו והוא אדמוני, נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה: 'עם יפה עינים', עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג".
הגר"א כותב שלפי מזל לידתו של דוד, שנולד בזמן מזל מאדים, היתה בו תכונה לשפוך דם. אך דוד השתמש בתכונותיו הטבעיות לטובה וניצל את תקיפותו למלחמה נגד אויבי ה'. אך שאול המלך נולד מכח מזלו עם תכונה טבעית של מידת הענוה, אך הוא בחר להשתמש בענוותנותו הטבעית לרעה ולא עמד איתן נגד רצון העם, ולכן נענש בכך שהמלוכה ניטלה ממנו ועברה לדוד.
לאור זאת מסביר הגר"א שכל אדם נולד עם תכונות טבעיות הטמונות בו לפי כח מזל לידתו, ועל המחנך להכיר ולהבין את תכונותיו המיוחדות של הנער, איתם נולד ע"פ מזלו, ולחנכו בכך שינתב את תכונותיו לטובה, ואז גם כשהנער יתבגר ויזקין, ימשיך הוא להשתמש בתכונותיו לאפיקים חיובים. אך מחנך (שאינו מכיר בכך שלא ניתן לשנות את תכונות הנער, שנטבעו בדמו ובלבבו ע"פ מזל לידתו, אלא רק לנתבם לאפיקים טובים) שינסה לשבור את תכונות הנער ולעוקרם ממנו, אולי יצליח הוא בכך כעת, באופן זמני, בזמן שהנער מחויב לציית לו מתוך פחד ויראה, אך כשיוסר עול המחנך מכתפי הנער, ישוב הוא לתכונותיו המולדות ויתכן שישתמש בהן לרעה.
אי אפשר לחנך את הילדים או התלמידים באותה מתכונת. לכל אחד תכונות ונתוני פתיחה משלו. אחד יכול לשבת שיעור שלם ולהקשיב, לשאול ולדון, ואילו השני חייב להתאוורר קצת מידי פעם בחוץ. אותה הערה עצמה יכולה לבנות בחור אחד ולהרוס בחור אחר. כל ילד או בחור הוא עולם שלם בפני עצמו, עם כישורים משלו, תנאי סביבה ומשפחה שונים. גם בתוככי המשפחה עצמה עלינו להבין ממי ניתן לדרוש לשבת ליד שולחן השבת מ'שלום עליכם' ועד לאחר ברכת המזון ומי זקוק להפוגה באמצע. מי יכול להיות 'שר הפנים' ולסייע בעבודות הנקיון וסידור הבית ומי זקוק דוקא להיות 'שר החוץ' ולסייע בקניות מחוץ לבית. אי אפשר לדרוש מכולם את אותם הדברים, כי –כפי שחזר ושינן המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל, בשיחות רבות ששמענו ממנו- המסילת ישרים פותח את ספרו במילים "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו", חובתו הפרטית שלו, בעולמו הפרטי והמיוחד שלו.
אופיו של יעקב, אופיו של עשו
את הדברים הבאים לא הייתי מעיז לעולם לכתוב. אך כתב אותם גאון המחשבה הרש"ר הירש (בראשית פרק כה). אמנם קטע מעט ארוך, אך חשוב ויסודי. ואלו דבריו הנוקבים, העוסקים ביחסם של יצחק ורבקה ליעקב ועשו:
"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על – ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם.
כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כהנים ומורי הוראה; הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האכרים, ושבט הלוחמים; עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגווניות, ועל כל דרכי התפתחותו; את כולם הוא ברך, "איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית מט, כח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה; מטרתה לבנות חיי – עם שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על – מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה', ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.
דוקא משום כך – "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד – צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה".
ממשיך הרש"ר הירש זצ"ל וכותב: "אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם.
כדרך שביעקב – איש תם היא התכונה, ואילו ישב אהלים – משלוח היד, כן גם בעשו: איש ידע ציד מציין את התכונה, ואילו איש שדה – את משלוח היד.
"צוד" קרוב ל"סוד", וכבר עמדנו על כך בענין נמרוד, שעשו נראה כיורשו הרוחני. "סוד" – תכנית שאדם טומן בחובו, עד בוא עת הביצוע; "צוד" – ביצוע אותה תכנית מתוך התגברות על כל הקשיים. מדרכו של הצייד, שהוא מופיע בתכלית התמימות, אך בסתר לבבו חורש מזימות להשחית. כל עיקרו – עשיית נכלים, ובשטח אחר: דיפלומטיה. עשו היה בקי בציד, ידע את אמנות השליט בעצמו, השם מארב ומצפה לשעתו. אותה דרך חינוך, שרמזנו עליה לעיל, שהיתה כה מנוגדת לעצם טבעו, רק דחתה את טבעו האמתי, וכפתה עליו את הסבלנות, המצפה לשעת הכושר; שיטת חינוך זו רק פיתחה את הנטיות הללו, והן שעשו אותו ל"איש שדה". דוקא משום שאנסו אותו להיות חובש את "ספסל בית המדרש", דוקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל, והיה כולו בחוץ.
לעומתו היה יעקב "איש תם", אדם המכיר רק כיוון אחד, וכולו מסור אליו, שכל הווייתו תמה ואחידה. בתום לבבו ביקש למלא את התפקיד, המסור לבן יצחק ולנכד אברהם, ומשום כך היה ל"יושב אהלים", לאדם שמקום פעולתו בחברה האנושית, ובתוכה מקיים תלמוד ומעשה, – כדרך שגם לאחר מכן – "יעקב קראו בית" (מדרש תהלים פא, ב): בתוך החברה האנושית הכיר והורה את הגילוי העליון של ההנהגה האלוקית".
מה עובר על הבחורצ'יק?
שכני היקר העוסק בהכוונת נערים, מספר: "בחור נפלא איבד לפתע את הטעם בלימוד ובתפילה. מדובר היה בבחור ברמה לימודית גבוהה, שנהנה מהלימוד והיה לו טעם מצוין בלימוד. אם היינו מטפלים בו בדרכים רגילות, מרה היתה אחריתו. אבל אנחנו "חפרנו" קצת לעומק וגילינו שהבחור סבל מקשיים חמורים ביותר בבית, מאז ומעולם. הבעיה החמורה טופלה והבחור שב לאיתנו, חי בלימוד, מתעניין, מתווכח ועמל על הסוגיות.
ועוד המשיך וסיפר, ממחיש לנו מהשטח כיצד כל ילד ובחור זקוקים לטיפול וחינוך אישי. "היה בן ישיבה שלא השקיע בלימודים. הצלחתי לגרום לו לשנן את תלמודו ולערוך מבחן מסכם שנערך בישיבה. הציון שלו היה 40%. אך בעצה אחת עם המשגיח, העלנו לו, מבלי שידע, את הציון ל-80%. הבחור הופתע מהצלחתו הכבירה ומאז הוא חייב לקבל ציונים דומים. הוא לא מסוגל לרדת מרמת הציונים אליה הגיע והוא ממשיך ומקבל 80%-95%, והפעם באמת… הבוחן אמר לי שהמבחנים שלו כל כך טובים ובהירים, עד שהוא משתמש בו כאינדיקציה לשאר המבחנים".
עוד סיפר: "טיפלתי בבחור עם דימוי עצמי נמוך ביותר, שהגיע לו בגלל היותו מגמגם. כיון שלא ניתן לגמגם בשירה ומוזיקה, ביקשתי מהישיבה בה הוא לומד שיציעו לו לשמש כבעל הקורא של הישיבה. ההצעה התקבלה והדבר גרם לו להגברה משמעותית בבטחון העצמי. הדימוי העצמי הנמוך שלו נעלם".
"ולאחרונה הפנו אלי בחור ישיבה מבוגר, שהצליח בכל נושא בעולם, חוץ מלשבת וללמוד. הוא אירגן את כל חיי הישיבה, ההסעות, חדר האוכל, הקעמפים ועוד. אמרתי לו: "אם אתה כזה מוצלח, בכל נושא ובכל פרויקט שאתה מרים- קח את עצמך כפרויקט"…
כך שוחחתי איתו רבות והנה הוא מתקשר אלי לא מזמן ומספר: "קבעתי לעצמי חברותא בסדר א' בכולל אברכים הסמוך לישיבה. יש לי אברך, בוגר הישיבה, ושנינו "עושים שטייגען" חזק מאד. את שני המכשירים הסלולריים שלי אני משאיר בישיבה"…
חושבני שהדברים מדברים בעד עצמם.