מרן המשגיח דפוניבז', הגר"י לוונשטיין זצ"ל, היה נוהג לומר ש'אדם שהתרגל לחיות פשוט, יעזוב את העולם כשהוא פשוט'! אם לא יתרגל לעבוד על עצמו, זה לא יבוא לבד. חד-משמעי!
ניקח כדוגמה את עניינה של השבת, שבת-קודש, שניתנה לנו על-מנת לציין שבו-ביום שָבַת גם הקב"ה ממעשה בראשית. הלא הורגלנו מִיַנְקוּתֵנוּ לשמור שבת, וכך אנחנו נכנסים עד זקנה ושיבה אל יום השבת, מבלי שתהיה לנו ביום זה הרגשה נעלה ומרוממת.
כן, ברור, יש לנו בגדים מיוחדים לשבת, אנחנו אפילו הולכים למקווה טהרה לכבוד שבת, ובני-המעלה שבתוכנו משתדלים להימנע משיחות-חולין ביום השבת, אבל אחרי הכל – נעלמת מאתנו התחושה האמיתית וההרגשה הכל-כך מקודשת בטעמה הֶעָרֵב של השבת. וכך עשוי יהודי להעביר את כל ימי חייו, מבלי לקבל מושג וטעם בשבת-קודש.
אנחנו נכנסים לביתנו בליל שבת קודש אחרי התפילה, מברכים לשלום את המלאכים שבאו ללוותנו, מזמרים לפני הקידוש ומתכוננים לקיים את מצוות 'זכור את יום השבת לקדשו'.
השלחן ערוך במאכלים ממאכלים שונים, ומה שמתבקש מאתנו הוא לשמש כעדים – כך, לא פחות – על שביתת השי"ת מכל מלאכה במעשה-בראשית. 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם' וכו'.
האמנם?! אני אשמש כעֵד במעמד כה מרומם?!
יתאר כל אדם לעצמו, שהנה הוא נוכח בחופה של משפחת גדולי עולם, והנה החליטו המחותנים לקחת אותו לעֵד, ולבחור דווקא בו לשמש כעד קידושין; הם סומכים עליו יותר מכל אחד אחר. סומכים על יושרו, על נאמנותו, על נקיות דעתו.
רעד יעבור בו, באותו אדם; האמנם?! אני אשמש כעד במעמד כה מרומם?! האם אני ראוי לכך?!
אבל את המציאות אי אפשר יהיה לשנות. הנה הם בחרו בי.
התוצאה המיידית תהיה שהרהורי תשובה יפקדו את העד הנבחר הלזה; הוא יפרֵד מחיי החולין שלו, ינסה להוכיח לכל מאן דבעי שהוא אכן מתאים לשמש כעד. בצעדי הכנעה ובקומה כפופה הוא יכנס אל מתחת לחופה, עד שיקראו לו להעיד במעמד הנשגב.
וזה בדיוק התפקיד המוטל על כל יהודי מדי שבת בשבתו. מן השמים הועידו אותנו לשמש כעדים למטרה נשגבה הרבה יותר מאשר חתונתם של אותם גדולי עולם, שתוארה לעיל. נבחרנו להיות עדים על בריאת שמים וארץ.
בורא-העולם מצפה לעדותנו בכל ליל-שבת! הוא סומך על יושרנו ועל טהרת-נפשנו, ובוחר בנו כשותפים למעשה בראשית.
הרגעים הנעלים של כל השבוע
האבודרהם אומר שכאשר אומרים 'אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשי שמים וארץ', צריכים לכוון במילה 'קדשת' כנגד קידושין… והיו גדולי עולם שלפני שאמרו 'ויכולו', עסקו בתשובה, וה'אור החיים' הק' היה עוסק לפני הקידוש בשבת בהלכות עדות בחושן-משפט!
האם אנחנו חושבים על כל הדברים הללו, באותם רגעים נעלים של ליל-שבת קודש, לפני אמירת הקידוש? כל בני הבית ממתינים בדממת-קודש, שלהבת-הנרות עולה מאליה ומרצדת בלבבות, הכוס מצוחצחת והנה אנחנו שופכים אל תוכה את היין.
רגעים אלה של זכירה, הם הרגעים הנעלים של כל ימות השבוע. רגעי חינוך מובחרים הם. הילדים מאזינים לנו, מקשיבים להמיית-לבנו, ורגשות אלה נחרתים אצלם לכל ימי חייהם.
יהודים שעברו את השואה, העידו שההרגשות של זמני-הקידוש בלילות שבת, היו 'החומר המְשַׁמֵּר' של כל היהדות שלהם, ובזכותם הצליחו לעבור את כל אימי השואה ולהישאר באמונתם הזכה. הם קלטו אז את פעמי-לבבו של אביהם, וידעו מה הוא רוצה להנחיל להם.
ברם, כל ההרגשות הללו יפעלו רק אצל מי שלא חי פשוט. אצל מי שהחליט שהחיים לא יעברו אצלו כמו שהם עוברים 'אצל כולם'!
(מתוך הספר 'שמחה בבית', בעריכת הרב משה מיכאל צורן)