"לכלם נתן לאיש חליפות שמלות" מח כב
בעיירה נתיבות נפתח מפעל לייצור חליפות. המנהל ביקש אישור ופיקוח לכשרות החליפות מחשש שעטנז, וראש הישיבה הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל הפנה אותו לרב הקהילה דאופקים. רבי שמשון יצר קשר עם אברך פלוני מבני קהילתו וביקש כי ייאות לשמש כמשגיח הכשרות במפעל, אבל הלה הציב תנאי: אין הוא חותם על אישור הכשרות בלעדיו. "מוכן אני להיות המשגיח בפועל אבל את ה'הכשר' – הרב פינקוס נותן", הצהיר. רבי שמשון זצ"ל ניאות לכך, ושניהם נסעו יחדיו למפעל לישיבת סיכום הפרטים מול בעלי המפעל.
באותו מעמד הרצה בפניהם רבי שמשון בהרחבה על האופן שבו הוא רואה את תפקיד ההשגחה והענקת אישור הכשרות המבוקש. כשהוא מקדים ואומר שנותן ההכשר והמשגיח, הם כבעלי המפעל, והמשגיח רשאי להיכנס לכל מקום ובכל עת שיחפוץ. כמו כן, אין להוציא לשיווק סחורה מן המחסן ללא אישורו של המשגיח, וכך גם בעת הגעת סחורה חדשה וכיו"ב.
ואמנם, החל מאותו יום ועד לסגירתו כעבור שנתיים שימש אותו אברך כמשגיח במפעל, על פי הדרכתו הצמודה של רבי שמשון והמדיניות שאותה התווה. מכל בד שהובא אל המפעל נלקחה דגימה, ורק לאחריה, משהוברר כי אין בו שעטנז, אושר קו הייצור לשיווק, והתפקיד דרש גם לערוך סיורים ולוודא שלא הוכנסו בדים חדשים בטרם עברו בדיקה קפדנית.
בניגוד למפעל מזון, אמר אז רבי שמשון, למפעל בגדים מוכן הוא להעניק חותמת כשרות, שכן בדים ובגדים לא ניתן להסתיר, והכול נעשה תחת עינו.
'מבצע' שעטנז
באותה תקופה, נהוג היה לחפות את כריות הספות והכורסאות בבד צמר, כשבמקרים רבים חלקה האחרון של תפירת הכיסוי נעשתה באופן ידני בחוט פשתן, שהוא חוט חזק במיוחד. מעטה העור והסקאי שכיום שכיח כל כך בתעשייה לא היה כל כך מקובל, וכך יצא שספות רבות היו נגועות בשעטנז, רח"ל.
ביום מן הימים נכנס רבי שמשון למעבדת השעטנז בבני ברק והציע את שירותיו כדי למנוע מכשול מהציבור, ובפיו תכנית מפורטת וסדורה: בתקופה האחרונה נודע כי ספות רבות נגועות בשעטנז, ואין הפרוטה מצויה בכיס כל אחד לשלם את שכרו של מומחה שיבוא במיוחד אל הבית לבדוק את כשרותן של הספות. מאידך, קשה להיטלטל עם ספה כבדה עד למעבדה, ונמצא כי בשל העדר אפשרות ויכולת, רבה המכשלה העלולה לפקוד כמעט כל בית בישראל.
– מה אפוא מציע מר? נשאל.
– "רצוני", השיב רבי שמשון בפשטות, "שעובדי המעבדה יפקדו בעצמם את הבתים ויבצעו את הבדיקה בספות, ואני אממן את המבצע כולו מכיסי".
אמר ועשה. יומיים לאחר מכן פורסמה על ידו מודעה ביומון החרדי המבשרת על האפשרות לבדיקת ספות משעטנז, במחיר סמלי. ואכן, הודות ליזמה הבלתי שגרתית, נבדקו בבני ברק ובסביבותיה עשרות ספות. רבות מהן נמצאו אסורות בשעטנז, והיושבים עליהן עברו בכל פעם על איסור כלאיים. מחריד.
רבי שמשון שאדיר היה חפצו לעשות את המצוה בגופו ולאפרושי מאיסורא, לא הסתפק בנשיאות העול הכלכלי אלא שימש בעצמו כנציג המעבדה ופקד בתים לשם בדיקת הספות.
הצער, התיקון והשריפה
מה היה הרגע למלאכת קודש זו?
הסיפור כולו החל יום לפני ה"שריפה" באופקים.
שריפה של מה ועל מה?
בתקופת מגוריו בתפרח שימשה את הרב וביתו, ספה 'אלטע שמאטע' (מיד שנייה), שנאנקה אמנם בדומייה כל אימת שהתיישבו עליה, אבל בשביל מושגי ה'עולם הזה' של רבי שמשון וביתו, היה בה די והותר. משעברו להתגורר באופקים נטלו אותה יחד עמם אל הדירה החדשה. היא הצליחה לשרוד את טלטולי הדרך ולהמשיך לשמש לתעודתה, אולם ביום לא בהיר התגלה להוותם כי יש בה שעטנז, צמר ופשתים יחדיו.
ההלם והצער היו גדולים, והחל מאותו יום זרמו בעורקיו נהרות של עשייה, שגם הם לא הצליחו לכבות לגמרי את הכאב, אבל מזור של תיקון היה בהם. תגובתו הראשונה עם גילוי המכשול היתה הוצאתה מביתו של רשות הרבים, וכך נישאה הספה אל רחוב העיר והובערה באש.
"היתה זו שעת דמדומי חמה", מספר ת"ח פלוני שבדיוק באותה עת בא עם בני ביתו ומיטלטליו להתגורר בקהילת אופקים. "הגעתי בתוך רכב ההובלות, והוא חנה סמוך לבנייני הקהילה – והנה למול עיניי נראה יהודי הדור פנים הנושא יחד עם ילדיו ספה גדולה וצועד עמם אל עבר פינת הרחוב, שם הבעירו אש והשליכו אותה אל תוך הלהבות". מחזה בלתי שגרתי בעליל. "מיהו בעל המעשה?" התעניין האחד הבא לגור, ונענה כי זהו רב הקהילה בכבודו ובעצמו. ה"שלום עליכם" והמפגש הראשון שלו עם הרב, והקהילה בכלל…
רוכש התמחות
רבי שמשון לא מצא נוחם לנפשו באותה מדורה, אלא פעל במלוא המרץ ואף הפעיל אחרים לשם החדרת המודעות לבדיקת שעטנז. יזמה שהצילה רבים – ועודנה מצילה – מן האיסור החמור עד עצם היום הזה.
הוא אף הגדיל לעשות ועלה לירושלים לביתו של מומחה בתחום, על מנת לרכוש מומחיות וניסיון בגילוי שעטנז בבגדים, וכמו בנושאים אחרים, הצליח עד מהרה לרכוש לו ידיעה מקפת בתחום זה, הודות לכישרונותיו הברוכים, בצירוף יראת השמים הבוערת בעצמותיו משגגת הספה שהיתה למאכולת אש. כך הפך לבעל הבחנה חדה העשוי לגלות על אתר שעטנז בבגדים, ספות וכורסאות. מדובר היה ביהודים כשרים ואף בתלמידי חכמים שבבלי דעת נכשלו בחטא זה. "כלום בדקת את חליפת הצמר שלך?" היה שואל, ותכף מורה באצבע: "הנה כאן וכאן יש חשש שעטנז"…
מפקידה לפקידה, נכנס היה לביקורים מזדמנים במעבדה הבני-ברקית, על מנת להשתלם ולרכוש התמחות יתרה במלאכת קודש זו שהעמיס על כתפיו הכורעות משלל תפקידים תורניים, וגם כאשר כבר נחשב ל'מומחה' הנושא, ראה לנכון מדי תקופה להתעדכן בגילויים נוספים בתעשייה המודרנית ההולכת ומתחדשת מעת לעת בצעדי ענק.
כך למשל, כאשר יובאו מחו"ל האוטובוסים הראשונים שמושביהם היו מרופדים בבד, שאל אותו אחד מתלמידיו: 'מה דינם לגבי שעטנז?' תשובתו היתה: 'אין בהם חשש, אבל תשוב ותשאל אותי מדי כמה חודשים'. זמן מה לפני פטירתו שאל אותו הלה שוב, ונענה בתשובה ש'אין שינוי'. משמע, כל העת דאג להתעדכן בתהליכי הייצור ולעקוב אם לא חלו עם הזמן שינויים המחייבים הערכה מחודשת.
קורס לבודקי שעטנז
באחת משיחותיו סיפר על קורס שעבר לשם התמחות בבדיקת שעטנז, וציין שאחת הבעיות הגדולות בתחום זה היא להבחין בין שני מיני בד השייכים לאותה 'משפחה'; פשתן – האסור בתערובת צמר, וקנבוס המותר בצמר, והדמיון הרב ביניהם מציב אתגר בפני העוסקים בבדיקה ומקשה על זיהוי המינים השונים, כמו גם על ההבדל בין פשתן למין אחר הדומה לו מאד (-'ראמי').
על כל פנים, במסגרת הקורס הלך עם אנשים נוספים ל'מכון לסיבים' מתוך הנחה ששם יוכלו להוסיף ולהשתלם במקצוע זה, ובמהלכו האזינו להרצאותיו של פרופסור שהיה הבכיר ביותר בארץ בתחום, אולם למעשה – סיפר – התברר לנו שאת כל מה שהיה לו ללמד, אנו יודעים זה מכבר…
והנה באחד מאותם ימים, היתה לפרופסור 'הפתעה מרעישה' עבור משתתפי הקורס. הוא השיג פיסה קטנה ועתיקה של בד פשתן מצרי בת שלושת אלפים שנה, שנשתמרה בפירמידות במצרים, מתוך הנחה – סיפר הרב – "שכולנו 'נתעלף' מהתגלית. אבל למעשה, ראינו שאין לו מה למכור ולחדש לנו, שכן אותנו עניין מה קורה בחליפות של היום, ולא באיזו חתיכת בד מהפירמידות. שאלתי אותו, הוסיף רבינו מניין לך שזהו אכן פשתן ולא מין אחר, השיב לי אותו פרופסור בערך בזו הלשון: 'במאמר מחקרי, גם אם נסיק שחתיכת בד זו היא פשתן, בעוד שלאמתו של דבר זהו בד 'יוטה' או כל סוג אחר – לא יקרה כלום ואף אחד לא יוכל להכחיש את תוצאות המחקר. אלא אם כן יערוך מישהו מחקר משל עצמו כדי לבדוק את נכונות מסקנותיו של המחקר הראשון ויכחיש אותו, או אז יהיו לנו שני מחקרים הסותרים זה את זה – ויהיה מעניין…'
"כלומר", מסכם רבי שמשון את ההתרשמות מהלך מחשבה זו, "שההתייחסות הבסיסית של חוקר היא שגם אם הדברים אינם אמיתיים ולא מדויקים – לא קרה כלום! ומי ילך לבדוק את העניין לעומקו? לעומת זאת, כאשר בודקים בגד משעטנז וקובעים שאין בו תערובת שעטנז בעוד לאמתו של דבר יש בו – הרי זוהי עבירה חמורה שנענשים עליה בגיהינום. מה רב אפוא המרחק בין 'האמת המדעית' לבין אמיתה של תורה שהיא כל כך גורלית עבורנו".
(קטעי מתוך הספר השמש בגבורתו)