יעקב א. לוסטיגמן
את הרב שרגא ויינבך ז"ל הכרתי זה מכבר, אבל בשנים האחרונות התחזק מאוד הקשר בינינו.
ביתו של הרב ויינבך, שהשתייך לחצר הקודש רחמסטריווקא שוכן במרחק של כמה עשרות מטרים מבית המדרש הגדול של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, בו אני מתפלל בקביעות. הוא הרבה להתפלל בבית המדרש, שחרית, מנחה וערבית, וגם היה יושב ולומד בקביעות 'דף היומי' יחד עם החברותא שלו שיבלחט"א.
בעבר חלה ר' שרגא במחלה הנוראה, והחלים ממנה, אבל לפני שנה הוא שוב חלה בה.
בתחילת מחלתו הרשיתי לעצמי, כידיד קרוב לשאול אותו שאלה לא פשוטה: "מה יותר קשה?", שאלתי אותו, "לחלות במחלה הנוראה בפעם הראשונה, כשזה נשמע מפחיד ונוראי כל כך, או לחלות בפעם השנייה, אחרי שכבר יכולת לה, למחלה, פעם אחת, וכעת אתה מבין שאומנם צפויה דרך לא קלה, אבל היא בהחלט דרך שאפשר לעבור אותה בהצלחה?".
הוא לא היה צריך לחשוב יותר משבריר של שניה כדי לענות לי תשובה נחרצת: "הפעם השניה, קשה הרבה יותר", הוא אמר, "וזאת, כי בפעם הראשונה, עם כל הפחד והזעזוע רק משמה של המחלה, לא יכולתי לדמיין אפילו מה אני עומד לעבור. רק כשהטיפולים היו בשיאם, ידעתי עם מה אני מתמודד, ואחרי זמן לא רב החל המצב להשתפר. עכשיו אני כבר יודע מהרגע הראשון את כל התהליך שמצפה לי…".
עם זאת, החיוך לא מש מפניו. הוא ידע להביע כאב, לספר שהוא סובל, אבל זה לא הפריע לו לחייך ולשמוח. כשהיה מתכונן לקראת טיפול כימותרפי נוסף היה מספר בבדיחות: "עכשיו הרופאים מכינים לי את השקית עם הוודקה, מחר אני אלך לבית החולים, נאמר 'לחיים' ונתחיל לשתות אותה דרך הווריד…".
פעם אחת, אחרי טיפול קשה ומייסר במיוחד, הוא הגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית. הוא ישב באפס כח, פתח את הסידור והתפלל בשארית כוחותיו. אחרי התפילה, רוב המתפללים יצאו מבית הכנסת, ואני שהייתי גם אני בדרכי החוצה, ראיתי אותו יושב מדוכא ומיוסר, הוא נראה גרוע מאוד באותם רגעים.
ניסיתי לשמח אותו קצת: "שרגא, מה נשמע? הוודקה היתה חריפה היום???".
הוא בקושי ענה לי. עיניו היו כבויות. הוא היה נראה כאילו אבדה ממנו התקווה רח"ל.
התיישבתי לידו וניסיתי לעודד את רוחו, ניסיתי לדבר איתו, לספר לו איזה סיפור. הוא הגיב ביבושת, ניסה לחייך אבל לא הצליח.
ואז קרה דבר מעניין. אדם נוסף שהתפלל בבית הכנסת, הרה"צ רבי פנחס אהרן טברסקי שליט"א, חסיד רחמסטריווקא גם הוא כמו שרגא, עבר לידו, והזכיר לו את דמותו של אביו הגה"צ רבי מרדכי טברסקי זצ"ל בנו של יבלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר מרחמסטריווקא בארה"ב שליט"א, שבאותו ערב חל היארצייט שלו. רבי מרדכי שנפטר בדמי ימיו היה המשגיח דישיבת רחמסטריווקא בירושלים, בתקופת בחרותו של שרגא.
ר' שרגא הנהנן בראשו, וסיפר לבנו רבי פנחס אליהו: "הרבי זצ"ל מאוד אהב אותו".
"מאיפה אתה יודע את מי הרבי אהב", התגריתי בו בניסיון למשוך אותו לשיחה, וזה עבד. באותו רגע ראיתי זיק של אור ניצת בעיניו של ר' שרגא!
"מה זאת אומרת, אתה לא יודע שאני הייתי ה'הויז בחור' של הרבי מרחמסטריווקא?… אני הייתי קרוב אליו מאוד במשך שנים רבות". האמת? לא ידעתי!
"אולי תתראיין אצלי לעלון 'לקראת שבת' ותספר עליו סיפורים?", ביקשתי בניסיון לתפוס כמה וכמה ציפורים במכה אחת…
הוא סירב, אבל אני ראיתי שהסירוב היה רפה, וההתלהבות לספר על הרבי היתה גדולה יותר מהדחייה שהרגיש מפני הפרסום…
הוצאתי את הטלפון, ואחרי שהבטחתי לו שלוש פעמים ש"אני בכלל לא מקליט", הוא התחיל לספר, ואני הקלטתי…
ר' שרגא שכח מהייסורים שלו, הוא שכח מהכאב ומהחולשה. הוא סיפר וסיפר. דיבר לאט, דיבר בקול חלוש, אבל שפך סיפורים, במשך קרוב לשעה.
למחרת ניגשתי אליו עם הראיון. הכתוב. הוא קצת כעס עלי שבכל זאת כן הקלטתי, אבל שוב ראיתי את האור שעלה בעיניו כשקרא את הסיפורים והתמוגג, עד שלבסוף גם הרשה לי לפרסם את השיחה המרתקת.
אני הרווחתי מאותו ערב ראיון יפהפה ל'לקראת שבת', אבל בעיקר למדתי מה כוחה של התקשרות לצדיק. ראיתי יהודי שסובל סבל רב, הוא לא מסוגל לחייך לא מסוגל לאכול, אפילו לשתות הוא לא הצליח באותה תקופה. היו צריכים לאשפז אותו בגלל מחסור בנוזלים. אבל לספר על הרבי היה לו כח, לחייך כשהוא נזכר ברבי, להתגעגע אליו ולהיאחז בזיכרון שלו.
במיוחד התרגשתי מהעובדה שהוא גם תיאר לי את הייסורים שסבל הרבי ברגליו, כאילו היו אלו ייסורים קשים פי שבעים ושבעה מהייסורים שהוא עצמו חווה באותם רגעים אלו. הוא זכר אותם בכזאת עוצמה, ותיאר באוזני איך שהוא השתוקק לכך שתהיה לו אפשרות להקל מעל הרבי את הייסורים הקשים שסבל.
הכאב שכאב לרבי שלו כמה עשרות שנים קודם לכן, כאב לו הרבה יותר מהכאב הפיזי שכאב לו עצמו באותו הרגע ממש.
מאותה העת למדתי את ה'טריק', וכשדיברתי איתו בבית הכנסת או ביקרתי אותו בביתו, ידעתי שאם הוא נמצא במצב כזה שאין לו כח לחייך ולדבר, אני יכול להעלות חיוך על פניו על ידי כך שאני מזכיר לו את הרבי.
זה עבד! בכל פעם!
בשבת חנוכה, א' דר"ח טבת, הוא נפטר, לאחר שהזדכך בייסורים נוראיים וקיבלם באהבה באמרו שוב ושוב "כך רצה הקב"ה", יהיו דברים אלו לזכרו הטהור.