חנות בגדי הילדים שלנו הייתה אחת החנויות המוכרות בעיר שבה גרנו. היא היתה גדולה יחסית, היה בה מבחר גדול ומרשים, המחירים לא היו נמוכים אלא סבירים, בעיקר משום שהקפדתי על סחורה איכותית.
השתדלתי להקפיד על יחס טוב ללקוחות, ולבוא לקראתם כשצריך. לא היינו עשירים גדולים מהחנות, אבל בחסדי ה' התפרנסנו בכבוד. החנות היתה חלק מהחיים שלי, חלק מההווי. היא הייתה יציבה, ללא תנודות, כי בגדי ילדים זה דבר שתמיד צריך, ואף פעם לא חשבתי שאתפרנס בצורה אחרת.
אבל לפעמים קורים דברים גם בלי שחושבים עליהם. באחד הימים בעודי הולכת לחנות, אני רואה משהו מוזר בחנות שמעבר לכביש. עברתי את הכביש, ומה שראיתי המם אותי לרגע: "כאן תיפתח חנות לבגדי ילדים, המחירים יהיו זולים במיוחד בזכות תרומה של נדיב החפץ בעילום שמו". בהיתי בשלט, לאחר מכן משכתי בכתפי, וברגשות הומים ומבולבלים מאוד פתחתי את החנות. זו היתה תקופה די דלילה, אחרי החגים, לא היו לקוחות רבים בחנות ואני יכולתי להתמכר להרהורים שעלו בי. ממול המשיכו פועלים לשפץ את החנות, ועשה רושם שהם עומדים להפוך אותה לחנות יוקרתית במיוחד. "לא אוכל להתחרות בהם" אמרתי לעצמי בלב כבד. "אין לי סיכוי".
הסתכלתי בחנות שלי ושאלתי את עצמי האם אני עומדת להיפרד מהמקום שהוא חלק מהחיים שלי. פרנסה, ובפרט של בעלי חנויות, לעולם אינה מובנת מאליה, אבל רק עכשיו הבנתי עד כמה הייתי נינוחה ורגועה, ועד כמה אני זקוקה לתפילות וסייעתא דשמיא. גם בעלי נבהל ברגע הראשון, כששמע את הדברים. לאחר ההלם הראשוני, החלטנו שאנחנו מתחזקים באמונה ומשתדלים להזכיר לעצמנו שרק הקדוש ברוך הוא הוא זה שעשה ועושה ויעשה לכל המעשים, והוא זה שמעמיד חנויות וממציא לנו פרנסה, והפחד הגדול שהיה בליבנו נרגע איכשהו, ככל שהתקדמה בניית החנות.
חלפו כמה ימים נוספים, ראיתי שפורקים סחורה. הסתכלתי ברכבים שהגיעו, הם היו שייכים לחברות טובות ואיכותיות. ידעתי שזה לא יהיה פשוט, החנות ממול עומדת להיות כפילה של החנות שלי. ואז נפתחה החנות בקול תרועה גדולה. השעה הייתה עשר בבוקר, החנות נפתחה, ואני, מהחנות השוממת שלי ראיתי איך עשרות לקוחות גודשים את החנות החדשה. מדובר היה במרחק קטן יחסית וחלק מהלקוחות זיהיתי, היו בהם לקוחות קבועות שלי, כנראה לשעבר. אחת המוכרות שלי הגיעה וסיפרה לי שהיא היתה בחנות ממול, "המחירים שם באמת מחירי ריצפה, לא נראה לי שתהיה לך אפשרות להתמודד מול מחירים כאלו".
באותו יום ערכנו חישובים והגענו למסקנה שהמלחמה אבודה מראש ועדיף לא להגיב כלל ואין לנו אלא לצפות לישועת ה'. הימים הבאים היו ימים משעממים לחלוטין. בדרך כלל, כשירד הגשם הראשון, החנות שלי הייתה עמוסה באימהות לחוצות במיוחד. וביקשתי מהמוכרות הקבועות להרחיב את שעות העבודה. אבל עכשיו לא היה צורך במוכרות, האמת שגם בי לא היה צורך, ישבתי שם לבד.
אחרי חצי שעה נכנסה מישהי לחנות, זו הייתה לקוחה קבועה שלי. היא חייכה חיוך מתנצל משהו, כאילו היא אמורה לבקש סליחה בשם כל הנשים שלא הגיעו. השתדלתי לשרת אותה באדיבות, על אף שהעליבות דבקה בי ורוחי הייתה שפופה. "אולי תעשי משהו?" היא אמרה לי לאחר שערכתי לה חשבון והיא שילמה.
"מה את מתכוונת?" שאלתי, מעפעפת בעיני.
"תילחמי בחנות החדשה. יכול להיות שעל פי דין תורה אין להם זכות לפתוח חנות קרובה כל כך לחנות שלך, לא ניסית לברר אם אין בזה השגת גבול?".
שתקתי. האמת, לא כעסתי על בעלי החנות החדשה. ידעתי שהם לא ידעו דבר על אודות החנות שלי. ובעל מתחם החנויות… לצערנו אינו שייך לציבור היהודים יראי ה' שההלכה נר לרגליהם. אמנם בזמנו הוא הבטיח שהוא לא ישכיר לשתי חנויות זהות, ולכן אולי יכולתי לומר משהו, אולי יכולתי לתבוע אותו, אבל בעלי ואני החלטנו שבינתיים לא נאמר כלום. אם הקדוש ברוך הוא סובב את הדברים כך, נקבל על עצמנו את הדין באהבה. לא נפקיר את עצמנו, את כבודנו ואת ביטחוננו על מזבח הנוחות.
באותו ערב חזרתי הביתה, עליתי במעלית, יחד איתי עלתה בת של שכנים, נערה נחמדה מאוד, לחלוטין לא צעירה. היא סיפרה לי שהיא חוזרת מחתונה של חברה מהכיתה. "כמעט כל החברות שלי נשואות" היא אמרה לי. הבטתי בה מופתעת. אנחנו לא מדברות כמעט, מהנהנות בקושי לשלום, ופתאום אמירה כזו. היא יצאה מהמעלית, קומה אחר כך יצאתי גם אני, ושנייה לפני שפתחתי את דלת הבית הבריק בי רעיון לשידוך: בן של ידידה קרובה שלי. מיד כשהגעתי הביתה ניסיתי להציע את השידוך לשני הצדדים, וכעבור שבועיים וחצי שברו צלחת.
שני הצדדים הודו לי מאוד, ושניהם התעקשו לשלם מעבר לממוצע, בטענה שאין להם שום בעיה, ובכלל הילדים שלהם לא מאוד צעירים והם כבר התחייבו לשדכנים על סכומים גדולים בהרבה. קיבלתי סכום שלא הייתי מרוויחה במשך חודש שלם בחנות, אבל עדיין לא היה קל ולא פשוט להגיע לעבודה, לעמוד כמה שעות באפס מעש ולסגור את החנות.
התרגלתי לקחת איתי ספר תהילים, לפעמים ספר קריאה, אחת מכלותי הציעה לי ללמוד לסרוג, ואכן למדתי לסרוג ובשעות שבהן ישבתי בחנות סרגתי סוודרים לנכדים, הם אלו שהרוויחו מהעניין שלא היו כמעט לקוחות. למה כמעט? כי היו כמה קבועות שכן שמרו אמונים והגיעו. הן ניסו לנחם אותי ולומר שהן לא תיטושנה בכל מקרה, אבל אני ידעתי שאי אפשר להאמין לכלום, והאמת, הבנתי את הלקוחות האחרות. לאף אחד אין כסף מיותר ואין זה פלא שנשים מעדיפות לקנות בגדים בחצאי מחירים, לא נראה לי שאני הייתי מתנהגת אחרת.
באחד הערבים, בחתונה של קרובי משפחה, ישבתי ליד בת דודה והיא שאלה אותי אם אין לי רעיון לבן שלה. "רגע", אמרתי לה, "דווקא יש לי רעיון". עיניה אורו, ביקשתי ממנה כמה ימים לברר, אחר כך הצעתי את השידוך ו… כעבור שבוע נשברה צלחת.
לא אלאה אתכם בפרטים, רק דבר אחד אספר, שבמשך שלוש שנים תמימות החנות ממול היתה פתוחה, עמוסת קונות ושוקקת חיים. במשך השנים האלו היתה החנות שלי ריקה, אבל באותן שלוש שנים הייתי שליחת הקדוש ברוך הוא להקים עשרים וחמשה בתים בישראל. הייתי שדכנית בעשרים וחמישה שידוכים! בשעות הריקות והמשמימות שבהן ישבתי בחנות, הרמתי טלפונים, הצעתי שידוכים וניהלתי אותם. הדבר המדהים הוא שרוב השידוכים שהצעתי היו שידוכים לא פשוטים, או כאלו של אנשים עשירים במיוחד שהתעקשו לשלם יותר מהממוצע. בשנים האלו הרווחתי הרבה יותר מאשר בשנים שקדמו להן.
שלוש שנים חלפו ו… כפי שהחנות שמולי נפתחה ברוח סערה ובקול רעש גדול, כך נסגרה בדממה שקטה. אין לי מושג מה קרה ולמה, באחד הימים החנות פשוט התרוקנה, משאית גדולה הגיעה ופועלים העמיסו את הסחורה. כמה ימים עברו ו… הלקוחות הקבועות שלי חזרו לפקוד את החנות. בתחילה באי נעימות, וכשהן ראו שאין בליבי שום כעס עליהן, הן אזרו אומץ וביטחון ושבו לקניות הרגילות. מאזן הקניות חזר להיות כמו לפני הטלטלה הגדולה.
"עכשיו אוכל להתפרנס גם מדמי שדכנות וגם מהחנות" אמרתי לבעלי, אבל… מי שפתח את ברז השדכנות סגר אותו עכשיו. הצעתי כמה שידוכים נוספים, אך אף אחת מההצעות לא קרמה עור וגידים. אחרי תקופה, שקעתי שוב בעסקי החנות שהתעוררה לחיים וזנחתי את מקצוע השדכנות.
לפני תקופה התקשרה אלי מישהי, היא אמרה בהיסוס שהיא רוצה לפתוח חנות לבגדי ילדים, לא ממש קרוב אלי, בקצה השני של העיר, אבל… היא הייתה נבוכה מאוד, שאלה אם זה בסדר ואם לא אכעס עליה. אמרתי לה שמצידי זה בסדר ממש ואפילו נתתי לה טיפים קטנים, אצל אילו סוחרים כדאי לה לרכוש, מהם הדברים המבוקשים ועוד.
האשה מעבר לקו היתה נדהמת כל כך, עד שבקושי הצליחה לנשום. "אני לא מבינה", היא אמרה לי בכנות, "בחנויות אחרות, במקומות אחרים בארץ, לא רצו לעזור לי. אנחנו לא יכולים לעזור למתחרים שלנו, הסביר לי מישהו מאזור מרוחק מאוד, ואת – בשמחה ובטוב לב עוזרת על אף שמדובר בחנות שאולי תתחרה בחנות שלך, אולי תגזול את פרנסתך".
"תתחרה?" צחקתי, "תגזול את פרנסתי? אין דבר כזה. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הוכיח לי שאף אחד לא יכול לגעת במה שמוכן לי"…!
(גיליון 'אור שרה' מתוך הספר בך בטחנו מאת הרב צבי נקר)