בחודש אלול שנת תרל"ט, באו לפני רבי שמואל סלנט זצ"ל רבה של ירושלים, וסיפרו לו כי במושבה פלונית מחללים שבת. רבי שמואל שלח לקרוא את רבי זלמן חיים ריבלין זצ"ל ואמר לו: אני שולח אותך בשמי למושבה להווכח אם זה אמת, ותראה לתקן.
רבי זלמן חיים נסע לשם. ויהי כבואו שמה קבלוהו בכבוד גדול בשל היותו שלוחו של הרב מירושלים. נתנו לו חדר לנוח מטורח הדרך, אחרי שנח מדרכו נכנסו לפניו מנהל המושב וחברי ועד המושב ושאלו אותו לסיבת בואו.
הוא סיפר להם בשביל מה בא ושאל אותם אם חלילה עובדים בשדה בשבת. הם ענו אותו: "חס ושלום, לא עובדים שום עבודה בשבת". שאל אותם, "מה עם האוכל בשבת, האם מבשלים בשבת חלילה?" ענו: "חס ושלום, בשבת לא מתקנים שום דבר אוכל, רק הכל מכינים מערב שבת".
שאל אותם: "האם יש עירוב?" ענה לו המנהל: "אין עירוב, ואני לא מרשה לעשות עירוב". שאל אותו: "למה לא תרשה לעשות עירוב? הלא מצוה לעשות עירוב, ואם אין עירוב הלא אסור להוציא שום דבר מן הבית לחוץ ולא להכניס שום דבר מן החוץ לתוך הבית, ולא מבית אחד לחבירו, וכל מה שמוציאים או מכניסים הרי זה חילול שבת".
ענה המנהל: "אם תגידו לי שצריך להקיף את כל המושב בכתלים גבוהים ואז יהיה מותר לטלטל בכל המושב, הייתי עושה זאת. אבל כשאתם אומרים – אין צורך למחיצה שלמה אלא רק להקיף את כל המושב עם חוט דק כחוט השערה, ובזה כבר מותר לטלטל, אני אומר לכם – אם על ידי החוט הזה מותר כבר לטלטל, אז גם בלי החוט מותר! לא ארשה לעשות דבר כזה שאני לא מבין אותו".
אמר להם רבי זלמן חיים, שמעו מה שאספר לכם: פעם היה יהודי חולה, הביאו לפניו רופא לטפל בו ונתן לו מיני רפואה ולא הועיל כלום. הביאו עוד כמה רופאים ונתנו לו מיני רפואות, וגם זה ללא תועלת. והנה באה שמועה כי בא לכאן ממרחקים פרופסור גדול, תיכף הלכו להביאו לבית החולה כדי להציל נפש יהודי.
הפרופסור בא ובדק את החולה ואמר שיש לזה רפואה בדוקה ומקוה לה׳ שהחולה יתרפא על ידי זה. הרופא נשאר יושב על יד החולה ואמר לבני ביתו של החולה שיביאו את הרפואה מבית מרקחת כי הוא רוצה לראות איך החולה מתחיל לקחת את התרופה. תיכף הביאו קופסה קטנה עם טבליות ומסרו אותה ליד הרופא, הוא פתח את הקופסה והוציא משם טבליה קטנה (כדור קטן מאד) ונתן אותו לחולה ואמר לו תבלע את זה.
אמר החולה לרופא: "אני לא אקח טבליה זו". שאל הרופא: "מדוע?" אמר החולה: "תראה כמה טבליות גדולות כבר לקחתי וכמה כפות גדולות של רפואה כבר שתיתי ולא הועיל לי כלום, ומה תועיל לי טבליה קטנטנה זו? לא אקח את זה!"
אמר הרופא: "שמע נא ידידי, יעילות הרפואה אינה תלויה בגודל הטבליות ולא בגודל בקבוקים עם רפואה, אלא השי"ת הוא בורא רפואות, וצריך סיוע מן השמים לכוין את התרופה שתועיל בעזרת ה'. אם אתה רוצה, בוא אלי ותלמד חכמת הרפואה ותבין את זה, אבל חבל שעד שתלמד להבין זה תוכל למות חלילה מגודל מחלתך. אני מייעץ לך שתיקח את הרפואה וכשתתרפא בעזרת ה' תבוא אלי ותלמד חכמת הרפואה".
החולה קיבל את דברי הרופא ולקח את הרפואה, ובעזרת ה' נתרפא והיה כאחד האנשים הבריאים. אחר כך אמר: מודה אני לה' יתברך שריפא אותי, ולמה אני צריך עכשיו ללמוד רפואה? אני תפילה שה' יתברך יצליח את הרופאים הנאמנים ויהיו שלוחים מאתו יתעלה להמציא לחולים את רפואתם הנכונה".
"כך אתה, המנהל", סיים רבי זלמן חיים, "אם ברצונך להבין למה זה שחוט דק מתיר את הטלטול, עליך לבוא לירושלים ותכנס לישיבה ותלמד מסכת שבת, ומסכת עירובין, ותבין את זה, אבל חבל שעד שתלמד את זה, יחללו כאן את השבת, בכל שבת ושבת. אני מייעץ לך לסדר את העירוב וישמרו את השבת כהלכתה, ואחר כך תבוא עמי לירושלם ללמוד".
המנהל התרגש מאד מדברים אלה, הוא קם ממקומו ואמר: "אני מביא תיכף קורות עם חוטי ברזל, ומבקש מהרב לתת הוראה לפועלים לסדר את העירוב כהלכתו". לא עברו איזה שעות והעירוב הוקם מסביב למושב.
(גיליון שבת אורה מתוך הספר צוואת מרדכי)